עיר הנצח

עשרה קבין של יופי ירדו לעולם – תשעה נטלה ירושלים ואחד כל העולם כולו, אין לך יופי כיופייה של ירושלים! לקראת יום ירושלים.

8 דק' קריאה

מערכת ברסלב ישראל

פורסם בתאריך 25.12.07

ירושלים עיר הקודש, מהווה קשר ייחודי ורב מימדי בין עם ישראל וארץ ישראל מראשית התהוות העם היהודי, והיא מושא געגועיו של כל יהודי בכל מקום שהוא בעולם.
 
ירושלים בירת מדינת ישראל, היוותה את מרכז חיי העם היהודי כבר בימי קדם והייתה למושא געגועיו בשנות הגלות. זהו המקום בו בחר הקב"ה לבנות את ביתו ולהשכין שכינתו. זאת העיר אותה כבש דוד המלך והפך לבירתו ואף זכה שבנו, שלמה המלך, יבנה את בית המקדש הראשון על הר הבית.
 
הר הבית – לגעת בשמים!
 
כמו בריח תיכון בין אברהם אבינו לבין התקופה היפה ביותר בתולדות האומה, כך הוא הר הבית. כאן, על הר המוריה – אחד משמותיו של הר הבית – עקד אברהם את יצחק בנו בניסיון הקשה ביותר שבו הוכיח את אמונתו בבורא עולם. בתור הזהב של העם היהודי התנוססו על ההר בית-המקדש הראשון והשני, ובמרכזם – אבן השתיה, אבן התשתית של העולם, שם היה קודש הקודשים.
 
קדושה אופפת את ההר הזה, קדושה שלא סרה ממנו מעולם. לא מצבות קודש, אלא קדושה פנימית מהותית, שלא בטלה ממנו גם כאשר במקומו של בית המקדש עומד מסגד כיפת הסלע.
 
שמות אחדים להר. הר המוריה – שממנו יוצאת הוראה לישראל, מורא לגויים, וגם הר המור על שם המור והלבונה שהיו מקטירים על גבי המזבח, הר בית ה' וההר הקדוש.
 
ההר כולו, לרוחב ולעומק, זרוע בשרידים קדומים. שכבה על שכבה, נדבך על נדבך. ההר עבר מיד ליד, מכובש אחד למשנהו, אך תמיד נשמר בתודעת העם כערש העבר ותקוות העתיד.
 
 
דוד המלך קיווה שהוא זה שיקים על ההר את בית המקדש, אך שלמה בנו זכה לכך. רבבות פועלים, שבע שנים והתוצאה – בניין נפלא, שאין דומה לו. זהב ואבנים יקרות היו חלק מחומרי הבניין, ומי שלא ראה את בית המקדש בבניינו – כך מוסרת האגדה – לא ראה בניין מפואר מעולם.
 
כ-400 שנה עמד בית המקדש הזה על תילו, עד שנחרב ונשרף על ידי נבוכדנאצר מלך בבל, שכבש את ירושלים בשנת 586 לפני הספירה. אין ספור אגדות חז"ל תיארו את השבר הגדול בחיי העם. אחת מהן מספרת כי כאשר ראה הכהן הגדול שבית המקדש נשרף, עלה לראש גגו של ההיכל, ועימו כיתות כיתות של פרחי כהונה ומפתחות ההיכל בידיהם, ואמרו הם: "ריבונו של עולם! הואיל ולא זכינו להיות גזברים נאמנים לפניך, הרי מפתחות של ביתך מסורים לך" – וזרקו כולם את המפתחות כלפי מעלה. יצא כמן פיסת יד וקיבלה אותם. וכשראו הכהנים והלויים שנשרף בית המקדש, נטלו את הכינורות ואת החצוצרות, נפלו באש ונשרפו.
 
לא רק בית המקש נעלם מן הנוף, גם העם נעלם ואיננו. אלה ששרדו בחיים – יצאו לגלות. אבל את החלום לא היה אפשר לנפץ, ואת התקווה אי אפשר היה לשבור. בשירה, בתפילה, ביצירות הרוח חלמו על היום שבו ישובו לארץ האבות ויבנו את הבית השני – ואכן אחרי שני דורות שבו בנים לגבולם.
 
שרביט ההיסטוריה ניתנה בידי מלכי פרס, שכבשו את בבל והתירו ליהודים לשוב לארצם. 16 שנים ארכה המלאכה, ובשנת 516 לפני הספירה, אפשר היה לברך על המוגמר. הבית השני עמד על תילו. שערים, לשכות, עזרות, אגפים, מבצרים, ארמונות – פאר והדר! המלך הורדוס שיפץ והרחיב, ולמעשה בנה מחדש את המקדש מימי זרובבל, וחיבר את הר הבית עם העיר העליונה.
 
אביב 70 לספירה רשם את ראשית הקץ על בית המקש השני. היהודים הכריזו מרד ברומאים, שרמסו את חירותם ואת עצמאותם. טיטוס הרשע עלה עם צבאו על ירושלים, דיכא את המרד באכזריות, ובתשעה באב שנת 70 לספירה שרף את העיר כולה ובתוכה את בית המקדש, וקעקע עד עפר את חומותיו, למעט החומה המערבית – הלא היא הכותל.
 
בכך לא תמו קורות ההר והעיר. המקום עבר מיד ליד. אדריאנוס, שדיכא את מרד בר כוכבא, הפך את ירושלים לעיר רומית אלילית, וקרא לה "איליה קפיטולינה". 200 שנה התקיימה העיר הזאת, עד שבה קונסטנטין קיסר ביזנטיון שהחריב אותה. אחר כך באו הפרסים, ושוב הביזנטים, וב-638 לספירה כבשו אותה הערבים. במהלך אותה המאה הקים הח'ליף את שני המסגדים על הר הבית.
 
מאז חורבנו של ההר ועד 1967 היה הר הבית בידי גויים, וברוב התקופות לא הורשו יהודים להתפלל במקום הזה. מלחמת ששת הימים החזירה את הר הבית לידי עם ישראל ומדינת ישראל. חטיבת הצנחנים פרצה לעיר העתיקה וכבשה את הכותל המערבי, ואוחדה ירושלים.
 
הכותל המערבי – שריד לתפארת העבר!
 
מכל המקומות הקדושים בארץ ישראל – המקום המקודש ביותר אחרי הר הבית הוא הכותל המערבי. הכותל אינו קיר של בית המקדש עצמו, הוא אך חלק מן החומה שהקיפה את הר הבית – ולנוכח מקומו בליבו של העם היהודי, נקל לשער איזה מקום היה תופס קיר או שריד אחר כלשהו מבית המקדש עצמו. אבל הכותל הוא השריד היחיד שנותר מסביבתו הקרובה של בית המקדש שחרב.
 
על שריד זה שנקרא 'כותל העניים' מספרת האגדה:
 
כשרצה שלמה המלך לבנות את בית המקדש, אמר לו הקב"ה: מקדש זה יהיה מקדשו של העם כולו, ועליהם להקימו. אסף שלמה את כל העם, הפיל גורלות – וכך זכו השרים והעשירים להקים את כותל המזרח, בחלקם של הגבירים והאמידים נפלה הקמתם של כותלי הצפון והדרום, הגג והעמודים. לכוהנים יעד גורלם את ארון העדות ואת קודש הקודשים, שאר העבודות ניתנו ללויים, ובניית הכותל המערבי נפלה בחלקם של העניים.
 
העשירים התפרקו מנזמי הזהב שלהם ומעדייהם המרובים, וכך השיגה ידם לקנות חומרי בניין יקרים ולשכור פועלים, ומלאכתם נשלמה מהר. ואילו עבודת העניים התנהלה לאיטה, כי לא היה באפשרותם לשכור פועלים ולרכוש חומרי בנייה יקרים. לכן, במו ידיהם ובזיעת אפם חצבו אבנים כבדות ממערת צדקיהו ונשאו אותן על גבם, עד שהושלמה מלאכת בניית הכותל המערבי.
 
כאשר ירד הקב"ה להשכין שכינתו בבית המקדש – נתן עינו לטובה בכותל העניים. יצאה בת קול והכריזה: הכותל הזה, עמל העניים, לא יחרב לעולם! לעולם אין השכינה זזה מן הכותל המערבי.
 
 
הכותל המערבי מלווה את העם היהודי בתפילות, בחלומות, במאוויים, בכיסופים, בשירה, בספרות, במדרש ובאגדה. הכמיהה הזו חוצה דורות, עדות גילאים ומאחדת את האומה כולה. די לזכור איזה זיק מחשמל עבר בכל עם ישראל ובתפוצות במלחמת ששת הימים, כששחררו הצנחנים את הכותל והשיבוהו לחיק האומה.
 
אגדות הכותל רבות יותר מכל האגדות על כל מקום אחר, ואחת מהן, אגדת הסולטאן התורכי, מספרת:
 
במשך שנים רבות היה הכותל מכוסה אשפה, עד שבא הסולטאן התורכי סולימאן, בונה חומות ירושלים, וציווה לגלותו. לשם כך שהה בירושלים הסולטאן במשך כמה ימים ליד שער השלשלת.
 
רבי אליעזר נחמן פואה מספר בשנת 1540 בקירוב: "הוגד לי שבימי סולטאן סולימאן לא היה נודע מקום בית המקדש וציווה לחפש אותו. ויהי היום, האיש הממונה על המלאכה הזאת אחרי שנתייאש מלבקש ולשאול, ראה אישה נוכריה בת 90 שנה ויותר ועל ראשה סל זבל אותו היא מרוקנת ליד מקום מגוריו של הסולטאן. הממונה דיווח על כך לסולטאן, וזה רתח מזעם וציווה להביא את הזקנה אליו.
 
בחקירתה שאל אותה: מאיזה עם את?
השיבה: מהרומים.
שאל: היכן את גרה?
ענתה: במרחק של שני ימי הליכה מכאן.
שאל: מדוע שפכת את הזבל כאן?
ענתה: זה החוק שחוקקו ראשי ההמון הרומים: להביא שק של אשפה ולשפוך במקום הזה – כל אחד לפי מקום מגוריו.
ושאל: וכל כך למה?
השיבה: משום ששם היה בית אלוקי ישראל, וכאשר לא יכלו הרומים להחריב אותו עד היסוד, גזרו לכסות את שרידיו באשפה כדי שלא ייזכר עוד שם ישראל עליו לעולם.
 
שמע הסולטאן את דברי הזקנה, חקר אנשים נוספים שראה אותם משליכים אשפה – והחליט לעשות מעשה. הוא פיזר מטבעות זהב בהררי האשפה והפיץ את השמועה בעיר ובסביבותיה. המונים נהרו למקום כדי למצוא את הכסף – וכך פינו את האשפה, עד שהשאירו במקום ניקיון בוהק, וכך נתגלה השריד הקדוש, הלא הוא הכותל המערבי! לא רק אגדות סבבו סביב הכותל, אלא אף מחקרים רבים שאינם פוסקים.
 
תשע עשרה שנה הכותל היה מנותק מן העם היהודי ושבוי בידי ממלכת ירדן, בלא דריסת רגל ליהודי במקום הזה. ביום כ"ח באייר התשכ"ז, סחף את העם היהודי פרץ הרגשות חסר תקדים, יום שחרורו. מאז ועד היום לא נעזב הכותל אף לא לדקה אחת, התפילות לידו אינן חדלות לעולם. במשך כל שעות היום והלילה רבים הם המתפללים לידו, בכל מזג אוויר, בכל מועד ושבת.
 
ירושלים – שערים סביב לה. שערים שהיו ונסגרו, שערים פתוחים ושערים שעוד יפתחו!
 
לאחר שנכבשה העיר בידי הממלכה העותומאנית, זכתה ירושלים לתקופת שגשוג. הסולטאן סולימאן בנה את חומות ירושלים המוכרות היום, שיפץ את המצודה ואת מגדל דוד. לחומה זו בנה כמה פתחים והם השערים המוכרים לנו עד היום.
 
שער יפו – השער היחיד בחומה המערבית. מקור שמו הוא בהיותו השער הראשון שבו פוגש העולה לעיר מיפו. גם הדרך מחברון מסתיימת בשער הזה, על כן נקרא גם "השער האהוב" שבה קבור אהובו של הא-ל, הלא הוא אברהם אבינו. עד 1898 היה זה השער היחידי לעיר בחומה המערבית. כשהגיע הקיסר הגרמני לעיר, נפרצה עבורו פרצה קטנה בקטע החומה, דרכה ביקש לדהור פנימה אל העיר.
 
שער ציון – נמצא בחומה הדרומית של העיר העתיקה. נקרא כך על שמו של הר ציון הסמוך, שבו נמצא קברו של דוד המלך ע"ה, ולכן יש שקראו לשער הזה בשם שער דוד. שם נוסף שהיה לו – שער שכונת היהודים, שכן הוא היה הקרוב ביותר לרובע היהודי. במלחמת השחרור פרץ הפלמ"ח פנימה דרך השער הזה, ודרכו עזבו את העיר העתיקה אחרוני היהודים של הרובע היהודי.
 
שער האשפות –  בזמן שבית המקדש עמד על מכונו היו מוציאים, דרך שער האשפות, את אשפת הקודש, דהיינו – הדשן שמעל למזבח. סברה אחרת היא, שבמקום זה הוטמן נשק – אשפות חיצים. השער, הנמצא בחומה הדרומית של העיר העתיקה, חיבר בימים קדומים בין העיר לבין עיר דוד, ובכללה בריכת השילוח, ולכן יש שקראוהו בשם שער השילוח.
 
שער הרחמים – דרך השער הזה, המכונה גם שער הזהב, ורק דרכו, היה ניתן בימים עברו להיכנס מחוץ לעיר ישר אל מתחם הר הבית. אבל, השער סגור. השער נסגר על ידי המוסלמים, שהכירו את המסורת שלפיה המשיח יעבור בשער זה בדרכו לגאולת ישראל, במהרה בימינו. ומתוך שרצו להכביד על בואו, מה גם שידעו כי בבוראו להר הבית חייב המשיח להיות טהור – סגרו את השער ואף קברו את מתיהם בחזיתו.
 
 
שער האריות – אחד משני השערים שבחומה המזרחית. במהלך הדורות כונה בכמה שמות: שער בנימין – על שם השבט שהמקום היה בנחלתו, שער יריחו – בגלל מיקומו בסוף הדרך מיריחו לירושלים, שער יהושפט – מכיוון ששם הדרך לעמק יהושפט, שער השבטים – כי דרכו היו עוברים כל שבטי ישראל בדרכם אל הר הבית. אולם שמו הידוע בפי כל הוא שער האריות. שם זה ניתן לשער בגלל חלום ומעשה. החלום היה חלומו של הסולטאן סולימאן, בונה החומות. לילה אחד הופיע אביו בחלומו ואיים עליו, כי אם לא ימהר בבניית החומות יטרפו אותו אריות. והמעשה – כעדות לחלום הזה הוצבו שני זוגות אריות משני צידי השער.
 
שער הפרחים – נמצא בחומה הצפונית. מוכר גם כשער הורדוס על שמו של המלך הורדוס, שאותות בנייתו ניכרים היטב בכל פינה ופינה בירושלים העתיקה. המקום ידוע בשמו שער הפרחים על פי סברה האומרת ששמו ניתן לו בגלל שלושה עיטורים בדמות פרחים מעליו ומצידיו.
 
שער שכם – מקור השם של שער זה, שאף הוא בחומה הצפונית, ניתן לו מכיוון שזהו השער שבו פוגש הבא משכם לירושלים. שער זה מהווה כניסה ראשית לרובע המוסלמי ושער מרכזי של היהודים בדרכם לכותל.
 
השער החדש –  נמצא בחומה הצפונית. נפרץ בשנת 1887 באישור מיוחד שנתן הסולטאן התורכי לפרנציסקאנים.
 
מגדל דוד – כאן מתחילה ירושלים!
 
לא במקרה הפך מגדל דוד לסמלה של בירת ישראל, ובמידה רבה הוא משקף את תולדות העיר הזאת, את תבניתה החיצונית והצורנית ואת סגולותיה הארכיטקטוניות. בשטח קטן למדי התגלו שרידים, ברציפות היסטורית נדירה. המקום הוא מבנה בעל שלמות עצמית ועצמאית, יחידה נפרדת, המגלמת מעין מיניאטורה של ירושלים העתיקה. שכן, יש למצודה זו חומה, חפיר, מגדלים ושערים משלה.
 
מגדל דוד חולש על העיר העתיקה מן הנקודה הגבוהה ביותר באזור. מאז המאה השנייה לפני הספירה הגנה המצודה על ירושלים מפני פלישה מצפון וממערב, שהיוו נקודות תורפה אסטרטגיות של העיר. בשל חשיבות זו, ובהיותה מעין סמל של העיר, דאג כל שליט בעיר לבצרה, לבנותה מחדש ולפארה בניסיון לעלות על קודמיו.
 
שליטים רבים ידעה המצודה. המלך הורדוס נכנס 'לתמונה' והקים במקום שלושה מגדלי ענק אותם כינה על שם אחיו (פצאל), ידידו הטוב (היפיקוס) ואחד על שם אשתו מרים. מאז התקופה הביזנטית ידוע המגדל הצפוני מזרחי בשם מגדל דוד.
 
 
בשנת 4 לפני הספירה ירד הורדוס מעל בימת ההיסטוריה, ו-74 שנים לאחר מכן העלו הלגיונות הרומיים את ירושלים באש. עדות לכיבושם הם שרידי השריפה, שברי טיח מתקרות החדרים וכלים שונים – שנתגלו למרגלות המגדלים. גם סיפורם של אלה הסתיים, והגיע התור של ביזנטיון. אחריהם הגיעו הערבים, שכבשו את העיר בשנת 638 לספירה. התוספת שלהם הייתה מצודה קטנה, בעל מגדל פינתי עגול.
 
חלפו עברו 460 שנה והגיע תור הצלבנים. הנסיך גוטפריד מבויון העניק את המצודה לפטריארך העיר. משנת 1118 שימשה המצודה מקום מושבם של מלכי ירושלים הצלבנים. שיקום ושיפוץ נוסף של המצודה נעשו במאה ה-16 בידי העותומאנים, ובראשם הסולטאן סולימאן. כיום נושא האתר את השם מגדל דוד, וכותרת המשנה שלו – "כאן מתחילה ירושלים"!
 
סיפורים רבים על ירושלים, ואתרים יפים בה. ירושלים עיר הקודש ובירת המלוכה ההיסטורית של עם ישראל בה שכן בית המקדש. ברית נצחית קיימת בין העם היהודי לבין ירושלים, ועל כך מעידים אנו בפסוק: "אם אשכך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" (תהלים קלז).
 
מעמדה של עיר זו ניכר היטב בדברי הנביאים ובדברי חז"ל, בתלמוד ובמדרש, בהלכה ובאגדה. על ירושלים לחמו במשך הדורות וסביבה נרקמו אגדות ונכתבו שירים ופיוטים. דוד המלך אמר על ירושלים: "יפה נוף משוש כל הארץ", ואילו שלמה המלך המשיל: "יפה את רעייתי כתרצה, נאוה כירושלים" (שיר השירים ו). על יופייה העידו חז"ל באומרם: עשרה קבין של יופי ירדו לעולם – תשעה נטלה ירושלים ואחד כל העולם כולו, ואין לך יופי כיופייה של ירושלים. חכמים אמרו שהיא "אורו של עולם" ובמדרש נמנו לה שבעים שמות.
 
אין ספור שבחים, אין ספור תארים ואין סוף תיאורים על יופייה של בירת ישראל – ירושלים עיר שחוברה לה יחדיו!

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

שרים לאמא ירושלים – פרויקט מוסיקאלי: יום ירושלים, היום המיוחד רק לך אמא ירושלים האהובה, וטובי בנייך, אמנים מן השורה, הרימו את הכפפה ושרים לך עם ים של אהבה!

Featured Products