תן לי אתה – כך צריך לבקש!
על ידי הדעת הזאת האדם מבין שאין לו ממה להיבהל, ואין לו שום סיבה לרדוף את עצמו ולהתייאש, רק צריך לבקש מהשם יתברך: תן לי אתה!
על ידי הדעת הזאת האדם מבין שאין לו ממה
להיבהל, ואין לו שום סיבה לרדוף את עצמו ולהתייאש,
רק צריך לבקש מהשם יתברך: תן לי אתה!
חודש אלול הוא חודש התשובה. עיקר התשובה היא לשפר ולתקן את המעשים, כי לא המדרש עיקר אלא המעשה. אולם מעשים אלו על כורחך מורכבים הם גם ממחשבה ודיבור, ויותר לעומק – מורכבים הם מרצונות דקים ורוחניים למעלה למעלה, עד לשורש רם ונישא מדעת האדם.
כיצד נבוא לשיפור המעשים? כיצד נזכה לשוב בתשובה שלימה לפניו יתברך?
באמת, הקדוש-ברוך-הוא רוצה משהו שהוא יותר ממעשים בלבד. אין רצונו של הבורא שאנו נקיים את חוקי התורה כ’מצוות אנשים מלומדה’, כלומר ביובש ובלי לב, כמו שאמרו חז"ל: "רחמנא ליבא בעי" שפירושו: הרחמן רוצה את הלב. גם אין רצונו שנקיים אותם מתוך פחד מהעונש בלבד, כי אף על פי שצריך שתהיה לאדם יראת העונש, אולם אין זו המטרה והדרך השלימה לעבודת הבורא, ועל זה נאמר (איוב): "הלא יראתך כסילתך…" שפירושו, שאדם העובד את השם מתוך פחד בלבד הרי הוא כסיל, כי צריכה היראה להיות עם דעת.
אם נתבונן יותר לעומק נגיע למסקנה שיראת השם בלי דעת אינה יכולה להחזיק מעמד וסופה לגווע ולהעלם. כמה זמן יכול האדם לעבוד את השם בלי שמחה וחיות? סופו להתייאש ולוותר על כל העניין. כי אדם שיראתו יראה טובה היא, רק מוסיף והולך בעבודתו יתברך ולא ההיפך, כמו שכתוב: "יראת השם תוסיף ימים…" ורק כאשר היראה היא יראה רעה האדם נופל ממנה ונסוג לאחור.
למען האמת זה מכוון מאת השם יתברך – שאדם שאינו משיג את הדעת הנכונה יפול מעבודת השם. הקדוש-ברוך-הוא ברא את האדם כדי לגלות לו רחמנותו ולהיטיב עמו, ואם האדם משתמש כביכול בחוקי התורה בשביל להרוס לעצמו ולאחרים את החיים, הקב"ה מעדיף שלא יקיים תורה זו כלל ולא יחלל את שמו, ושיאמרו בני אדם: ראה פלוני אלמוני המקיים תורה ומצוות ואין לו שמחת חיים…
מה היא הדעת שצריך האדם להשיג על מנת שמעשיו יעלו יפה ויהיו רצויים לפניו יתברך? מה היא הדעת שעל ידה האדם יוסיף בעבודתו, ואין צריך לומר שלא יפול או יסוג לאחור?
הדעת הזו היא האמונה שאין עוד מלבדו ושהכל לטובה. פירוש ‘אין עוד מלבדו’ – אין ‘אני’, ופירוש ‘הכל לטובה’ – אין שום רע בעולם, ואיזה דבר שלא יהיה – הכל רק לטובה!
אדם צריך לדעת שכל מה שקורה בעולם – הכל השם עושה, כמו שכתב הרמב"ם לומר בכל יום: "אני מאמין באמונה שלימה שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים, והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים". זאת אומרת, שגם את המעשים שלך – האדם בעל הבחירה – גם אותם השם עושה.
ועוד צריך שידע – שהכל לטובה, כמו שכתוב ב"שולחן ערוך": "תמיד יהא אדם רגיל לומר – כל מה שעושה השם לטובה הוא עושה". ואם כן, גם הכשלונות והחסרונות של האדם בקיום התורה, וכל שכן בענייני העולם – כולם לטובה גמורה ואין מקום או סיבה לעצבות, יאוש ודאגה בכל מה שעובר על האדם – בתנאי שיש לו רצון לעשות את רצון השם וללכת בדרכיו. כי אם אין לו שום רצון לכך, יש לו גם יש לו סיבה לדאגה…
כל זמן שיש לאדם רצון לעשות את רצון השם הוא לא צריך לדאוג כלל ורק להיות בשמחה תמיד, כמו שכתב רבי נחמן (ל"מ תנינא מח): "ודע, שתיכף כשאדם רוצה לכנוס בעבודתו יתברך, אזי תיכף היא עבירה גדולה כשיש לו עצבות, חס ושלום, כי עצבות היא סיטרא אחרא והשם יתברך שונא אותה…"
נמצא, שעיקר השלימות של היראה היא על ידי שמחה. ואם כן, כאשר האדם רוצה לשפר את מעשיו, הוא צריך להיות בשמחה תמיד. כיצד יקיים את השמחה ביחד עם היראה? על ידי הדעת! ונבאר את דברינו בס"ד:
תיקון המעשים וההתעוררות לעשות רצונו יתברך היא אך ורק על ידי היראה, ואין לאדם דרך אחרת להתקרב לעבודתו יתברך מלבד על ידי יראה. אם ינסה ללכת בדרכי השם בלא יראה הוא לא יצליח לעמוד בכך, כי רק היראה היא הנותנת לו כח לשבר את טבעו ולבטל את רצונותיו הגשמיים בפני הרצונות הרוחניים שהשם מצווה עליו. אולם יראה זו צריכה להיות יראה טהורה, שפירושו – שיראתו צריכה להיות נקיה מכל אחיזה של גשמיות ו’כוחי ועוצם ידי’. כלומר, שידע נאמנה שאין בידו שום כח לעשות איזה דבר בעולם, וכל כוחו הוא רק מהקב"ה בלבד.
כאשר אדם חושב שבכוחו לעשות דברים, אזי בזה נאחזים העצבות והמרה שחורה, כי בודאי הוא מרגיש אשם וחייב כאשר אינו עושה מה שצריך. והוא מרגיש שהיה בכוחו לעשות והוא לא עשה, ולכן הוא מפחד ומרגיש לא נוח עם השם יתברך וזה מרחיק אותו וגורם לו שלא לפנות אל השם ולדבר עמו, לכן גם אינו יכול לתקן את מעשיו ולעשות תשובה.
אולם כאשר אדם יודע שאין לו שום כח, אזי כאשר אינו עושה רצון השם הוא לא נתפס על החיצוניות, כאילו הטענה אליו כפשוטו: מדוע לא עשית? אלא יודע הוא שאין זו עצם הטענה, כי אם הוא לא עשה – סימן שלא היה יכול לעשות, כי אם היה יכול היה עושה, מאחר וכאמור אנו מדברים לאדם הרוצה לעשות את רצון השם. אלא הטענה היא: מדוע לא יראת מהשם אלוקיך? כי אם היתה לך יראה היית עושה בודאי מה שהשם רוצה ממך.
על זה אמרו חז"ל: "הכל בידי שמים – חוץ מיראת שמים". הכל בידי שמים – כולל המצוות שלך והכח שלך להימנע מעבירות, חוץ מיראת שמים – שזו הטענה היחידה עליך: מדוע לא יראת מאלוקיך לעשות רצונו ולהימנע מלעבור על רצונו.
לכן אמרו חז"ל שהשם רוצה את הלב. השם רוצה ממך את לב הדברים, את הדבר שממנו באים כל שאר המעשים הטובים – את היראה, כמו שכתוב בחומש דברים פרשת "עקב": "ועתה ישראל מה השם אלוקיך מבקש מעמך כי אם ליראה את השם אלוקיך", ורק אחרי זה – "ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את השם אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך". כלומר, הכל מתחיל ביראה ואז ממילא הולכים בדרכיו ומגיעים גם לאהבת השם, ולעבודת השם בכל הלב ובמסירות נפש.
לכן אל לו לאדם לרדוף את עצמו ולהתייאש מכך שאין מעשיו עולים יפה, משום שכך השם רוצה! השם הוא זה שאינו מניח לו לעשות יותר ממה שהוא עושה, כי אין לו מספיק יראה בשביל לעשות יותר, ואם יעשה יותר לא תהיה זו עבודת השם כי אם עבודה זרה, ובזה אין השם מעוניין כלל ועיקר. כל שעליו לעשות הוא לחפש ולבקש אחר יראת שמים. אם תהיה לו יראת שמים יוכל לעשות יותר ויותר, כי "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים".
את יראת השמים צריך האדם להביא. דהיינו, שיתעורר לכך ויבקש על כך. כי באמת, גם יראת שמים צריכים לבקש מהשם יתברך, כמו שלקח למשה רבינו ארבעים שנה ללמוד, וכשאמר הקדוש ברוך הוא: מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי…היה לו לומר לו: מי יתן?! תן אתה! והוא לא הבין את זה עד ארבעים שנה אחר כך.
אבל אנו כבר קיבלנו זאת ממשה רבינו, שצריכים לבקש מהשם יתברך: תן אתה! ריבונו של עולם, תן לי יראת שמים! בקשה זו שאנו מבקשים ‘תן לי יראת שמים’ היא בעצמה נחשבת כבר ליראת שמים ולהתעוררות לקיום המצוות, ויותר מזה אין האדם יכול לעשות, רק ככל שיבקש יותר, וככל שיהיה יותר מעומק הלב ובאמת – כך יזכה ליראת שמים, והשאר יבוא ממילא.
אומנם, הקב"ה דן את האדם על פי התוצאה הסופית, על המעשה עצמו, כדי שלא ירדם האדם ויאמר שהוא ‘עובד על היראת שמים שלו’ ובינתיים אינו עושה כלום, לכן הקב"ה אומר לו שהוא יבוא בחשבון על כל מחשבה, דיבור ומעשה – כדי שיתעורר. אולם, מצד שני, מלמדו שהדרך לבוא למעשים הטובים היא על ידי בקשת יראת שמים, ולא לרדוף את עצמו ולנסות להגיע למעשים הטובים האלה בכוחות חיצוניים, אלא מתוך פנימיות הרצון והיראה. בכך השם יתברך מבטיח: א. שיבוא האדם לידי מעשים – כי לא המדרש עיקר אלא המעשה! ב. שמעשים אלו יבואו מתוך כוונה רצויה ולא מתוך ‘כוחי ועוצם ידי’ ו’מצוות אנשים מלומדה’ – כי "רחמנא ליבא בעי", השם רוצה את הלב!
ועתה, יש לנו את רבינו הקדוש שממנו אפשר לקבל שפע של יראת שמים כמובא בספר "חיי מוהר"ן’ (שיחות רצ"ד, רצ"ה, רצ"ו):
"…וגם אנוכי שמעתי מפיו הקדוש שאמר: "אני אוצר של יראת שמים שכל מי שרוצה יכול לקבל ממני". ובאמת היה נראה בחוש שכל מי שנתקרב אליו נתמלא תיכף יראה גדולה ועצומה, ונתלהב מאוד לעבודת השם יתברך אשר לא נראה כזאת. וגם עכשיו עדין יראתו הגדולה גנוזה בספריו הקדושים, וכל מי שעוסק בהם באמת ובתמימות בא עליו יראה גדולה ומתעורר מאוד להשם יתברך כי כל דבריו כגחלי אש"
"…שמעתי בשמו שאמר: "אילו היינו רואים אוצר היינו רצים בודאי אליו והיינו חופרים ומלכלכים עצמינו ברפש וטיט בשביל לחתור אחריו למוצאו. והלא אני אוצר של יראת שמים ומדוע לא יהיו להוטים ורצים אחרי לקבלו?" ושאלו אותו: "איך אפשר לקבל?" והשיב: "עם הפה והלב צריכים לחתור ולבקש – "בפיך ובלבבך לעשותו…"
"…שמעתי בשמו שאמר, שכתוב בזוהר ‘אית יראה ואית יראה’ – יש יראה ויש יראה וכו’, "אני רוצה לגלות ולהכניס יראה באנשי, יראה נפלאה שעדיין לא היתה יראה כזאת בעולם…"
ומובן קצת ממאמר זה שהיראה שרבינו מלמד אותנו, היא יראה נפלאה שאין מעורבת בה שום עצבות ושום פחד חיצוני, רק שמחה עצומה ויראה פנימית טהורה בבחינת ‘וגילו ברעדה’. וזה אך ורק בכח האמונה השלימה שאין עוד מלבדו, והכל לטובה.
על ידי הדעת הזאת האדם מבין שאין לו ממה להיבהל, ואין לו שום סיבה לרדוף את עצמו ולהתייאש, רק צריך על כל פנים מעתה להתעורר ולבקש מהשם יתברך: תן לי אתה! תן לי אתה יראת שמים! ואוכל לעבדך באמת ובתמים כאשר הוא רצוני באמת, וכאשר הוא ללא ספק רצונך השם, ותקרב אותי אל הצדיק האמת שהוא ‘אוצר של יראת שמים’ ואקבל ממנו את יראתו הנפלאה שלא היתה כדוגמתה בעולם, ואזכה לקיים את אשר אתה מבקש ממני: "ועתה ישראל, מה השם אלוקיך מבקש מעמך כי אם (1) ליראה את השם אלוקיך (2) ללכת בכל דרכיו (3) ולאהבה אותו (4) ולעבוד את השם אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך", אמן כן יהי רצון.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור