שני צדדים למטבע – פרשת השבוע פנחס

פרשת השבוע פנחס - כיצד אנו זוכים לממש את עניין העזות שבקדושה בעבודתנו הרוחנית ובחיינו? כיצד משתמשים ב"מטבע" זו והאם אנו בוחרים את הצד הנכון?

7 דק' קריאה

הרב מנחם אזולאי

פורסם בתאריך 25.12.07

קנאת ה' ועזות שבקדושה
 
כשראה פנחס את זימרי בן סלוא עובר עבירה גדולה מאוד, עמד מיד ומתוך קנאת ה' לקח רומח בידו ודקרו למוות.
 
מעשה זה היה רצוי אצל ה' יתברך ולכן אמר: "פנחס…השיב את חמתי מעל בני ישראל…לכן הנני נותן לו את בריתי שלום". אומרים חז"ל: שלא ישלוט בו מלאך המוות ויכנס חי לגן עדן. ומסבירים חז"ל: כשחטאו עם ישראל במדבר ועשו את העגל והשתחוו לו, כעס ה' יתברך מאוד והחליט להשמידם ח"ו, עד שעמד משה רבינו בתפילה ובתחנונים ואמר לו ה': "סלחתי כדבריך", והוסיף ואמר: "ביום פקדי ופקדתי", כלומר, נכון לרגע זה אני סולח להם, אך דע לך שיום יבוא ואפרע מהם על מעשה חמור זה".
 
כך היתה הגזרה עדיין מרחפת מעל ישראל, עד אשר הגיע פנחס וקינא את קנאת ה' וגילה את אהבתו הגדולה ודבקותו העצומה בה' יתברך, וכשראה הבורא את נאמנותו וקנאתו של פנחס – באותו רגע נח מכעסו על חטא העגל. לכן אמר: "השיב את חמתי", אתה משה עיכבת את גזר הדין, אבל הוא הצליח לבטלו, ולכן בדין הוא שיטול שכרו ויכנס חי לגן עדן. זה כוחו וזה שכרו של המקנא לה'.
 
בחינה נוספת לקנאתו של פנחס מצאנו בתורה רמ"א (ליקוטי מוהר"ן) שם אומר לנו רבינו, כי בזמן שדינים מתגברים על האדם, שרוי הוא בסכנה גדולה. ברם, עם כל מוראם וסכנתם של הדינים אין ביכולתם לכלות את האדם כליל, וכדברי חז"ל (סוטה ט, ע"א): "חִצָי כלים והם אינם כלים". אך לעומת זאת, ביד האדם ישנו הכוח לכלות לגמרי את חברו ח"ו. אי לכך, כשמתגברים הדינים אצל האדם, ובאותה העת בא ונעמד אדם לחלוק עליו – מידת הדין מסתלקת לה לצדדים ומעבירה את כוח פעולתה לאדם – כי ביד האדם ישנו יותר כוח להעניש ולנקום, מאשר הדינים היורדים מלעילא. מכאן אפשר להבין כיצד לפעמים חולק צדיק על צדיק אחר, והכל כדי לסלק מעליו את מידת הדין, זאת משום שבמחלוקת של האדם הדינים מסתלקים והם נסמכים על האדם שיעשה את עבודתם. אולם כל זה רק למראית עין הוא, ובודאי אין הצדיק משתמש במחלוקתו להרע, אלא כל כוונתו היא להסיר מחברו את הדינים השורים עליו.
 
זאת היתה כוונת פנחס בעת שנתלבש בנקמה, וכפי עדותו של הכתוב: "פנחס בן אלעזר…השיב חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי" (במדבר, כה). ברצון התורה להודיע על גודל הטובה שעשה פנחס לעם ישראל, כי בעצם קנאתו של פנחס, שקינא את קנאת ה' יתברך, הירפה מהם את כוח הדינים, בחושבם שפנחס ינקום יותר בעם ישראל, משום שפנחס אדם הוא ונקמתו גדולה משלהם (של הדינים). אך לאמיתו של דבר, גרם פנחס בקנאה זו להשיב את חמת ה' ולסלק כליל את מידת הדין, כי היה רחמן עבור עם ישראל, ולאחר שרפתה מידת הדין מעליהם, על ידי קנאתו, גם הוא הקל את הדינים מעליהם.
 
בקנאתו של פנחס אנו מוצאים בחינה של צדקה, ועל כך אומר רבי נתן: "כל המקנאין קנאת ה' צבאות, אין מורין להם בפירוש. (הבועל ארמית, קנאין פוגעין בו ואין מצווין ומורין בפירוש, רק מי שרוצה לקנאות קנאת ה' צבאות יבוא ויזכה וכו'). הוא עושה זאת לשם שמים, בשביל ה' יתברך. וזה בחינת צדקה של בעלי צדקה האמיתיים, שאינם נותנים בשביל כבוד ותפארת או מחמת טבעם, רק נותנים בשביל ה' יתברך. [כמו שמצינו כמה פעמים בכמה עיירות שהיה חסר להם צרכי רבים, כגון, בית המדרש או מקוה, והיה קשה לקבץ מההמון, וקפץ אחד ועשה משלו (מכספו), צדקתו עומדת לעד. או אפילו לא עשה משלו (מכספו) רק שהוא מתעורר מעצמו לעסוק בזה (לאסוף מאחרים) בשביל המצווה הקיימת לעד, וסובל הרבה בזיונות ושפיכות דמים מכל אחד, ובלבד שיהיה כוונתו לשם שמים]. מכל שכן כשאדם עוסק בזכות הרבים הגדול מאוד, שעוסק במצווה שאין לה תובעין, שהוא זכות רבים מאוד, ויש לו הרבה יסורים ומניעות, אבל כוונתו לשמים, בשביל האמת לאמיתו, שכל זה הוא בחינת קנאת ה' צבאות". (ליקוטי הלכות, ברכות השחר ה, צ"ד).
 
וכשאנו מתבוננים על עצמנו – כיצד אנו זוכים לממש עניין זה של עזות שבקדושה בעבודתנו הרוחנית ובחיינו? כיצד אנו משתמשים ב"מטבע" זו? האם אנו בוחרים את הצד הנכון? אומר רבינו הקדוש בכמה מקומות, שעיקר העזות והעקשנות הוא בהרצון, שצריך האדם שרוצה לכנוס בעבודת הבורא יתברך, וזה לשונו (ליקו"מ ס"ו):
 
"שיהיה עקשן גדול ברצון לבל יעזוב ולא ירפה את הרצון משום מניעה בעולם. וזה עיקר העקשנות שבקדושה, וזה עיקר התפארותו יתברך שמו, כי העבודה בעצמה אינה יקרה כל כך, כי הכל מאיתו יתברך, כמו שכתוב: "מי הקדימני ואשלם" וכו'…ואי אפשר לנו לעשות שום דבר שבקדושה ולא להינצל משום עבירה, כי אם על ידי ישועתו יתברך, כמו שאמרו חז"ל: "בכל יום יצרו של אדם מתגבר, ואלמלא הקב"ה עוזרו – היה נופל בידו".
 
"עיקר קדושת איש הישראלי ועיקר עבודתו היא רק הרצון והכיסופים שבקדושה, שהרי לעבוד את ה' אין מי שיתפאר בזה ויוכל לעבדו יתברך, ואפילו מלאך ואפילו ושרף אינו יכול להתפאר בזה שיוכל לעבדו יתברך, רק העיקר הוא הרצון והכיסופים, שצריך להתגבר שיהיה לו תמיד רצונות חזקים וכיסופים גדולים לעבודת הבורא יתברך. וכל העבודות, תורה ותפילה ומעשים טובים, כולם כלולים בזה, ואי אפשר לזכות לשום דבר שבקדושה כי אם על ידי זה, על ידי רצון וחשק והשתוקקות, כיסופים וגעגועים חזקים, וכל מה שהמניעה מתגברת ביותר, יראה לגבור את עצמו בחשק וכיסופים, געגועים ורצונות חזקים ביותר, וכן לעולם עד שיזכה לגמור להוציא מכוח אל הפועל את המצווה או הדבר שבקדושה שהוא רוצה".
 
המניעה נוצרה אך ורק בשביל החשק, שהוא עיקר הניסיון שמנסים את האדם – אם יעזוב ויניח את החשק והרצון שבקדושה מחמת המניעה, אם לאו.
 
אנו מוצאים כאן חיזוק עצום. גם כשיש מניעות ועיכובים, אומר לנו רבינו, אל תרפו מהרצון מכיון שהוא נחשב מאוד בשמים והוא עיקר העבודה! וכשלא מרפים ממנו ומתחזקים בתפילות ותחנונים – אפשר לזכות לכל דבר שבקדושה. לדוגמא, יהודי שרוצה להגיע לאומן, או כשרוצה להגיע לרב חשוב אולם קשה לעקוף את טבעת השמירה, או כשאדם רוצה לעשות כל דבר שבקדושה והדבר לא מתאפשר (כתוצאה ממניעות מסויימות) – אם יתעקש ולא ירפה מהרצון, אזי בודאי שיוכל לזכות.
 
התעקשות זו נוגעת גם לעבודה על המידות וההתגברות על התאוות – התחזקות באמונה, בשמחה וכו'. גם אם זה נמשך חודשים ושנים, כל עוד לא מרפים מהרצון, אזי בודאי יצליח האדם לתקן את מידותיו ולהתגבר על התאוות, והמניעות בסופו של דבר יהפכו לישועות. וחשוב לדעת, ככל שהדבר שהאדם חושק בו הינו גבוה וחשוב יותר, כך המניעות חזקות יותר, ולעולם לא יתייאש האדם ח"ו.
 
להלן מספר היבטים המחזקים את החשיבות וההתפארות שיש להקב"ה בעזות שבקדושה של עם ישראל:
 
"העקשנות של איש הישראלי שאינו מניח להפיל עצמו בשום אופן, הוא עיקר ההתפארות של ה' יתברך, בבחינת: "תנו עוז לאלוקים, על ישראל גאוותו", עוז זה בחינת עזות ועקשנות של ישראל". (ליקוטי הלכות, ברכת המזון ד, י"ב).
 
"מפני מה ניתנה תורה לישראל? מפני שהן עזין" (מסכת ביצה, כב).
 
"כי תפארת עוזמו אתה" – כי עיקר ההתפארות הוא העזות והעקשנות.
 
"ה' מלך גאות לבש לבש, ה' עוז התאזר" – עיקר לבוש גאוותו יתברך הוא על ידי העזות של ישראל.
 
"עזי וזמרת י-ה ויהי לי לישועה" – עיקר הישועה ועיקר הכנעת הסיטרא-אחרא (הטומאה) הוא על ידי העזות והעקשנות שבקדושה.
 
מקנאה לשלום ולוותרנות
 
"לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום". אמרו חז"ל: מדוע נותן לו (ה' יתברך לפנחס) שלום ולא שכר אחר? אלא – "אל אמונה ואין עוול ונותן לאדם כפועלו". כידוע, בין הדברים ש"אדם אוכל מפירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא" אנו מוצאים את עניין השכנת שלום בין איש לאשתו ובין אדם לחברו. ואלו הם דברים שאין קץ לשכרו של האדם העוסק בהם.
 
פנחס, שעשה שלום בין ישראל לבין אביהם שבשמים, על אחת כמה וכמה שגדול שכרו, וה' נתן לו שלום בשכר המעשה שעשה. היש שכר יותר גדול מזה? לא! וכמו שאמר רבי שמעון בן חלפתא: "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר: "ה' יברך את עמו בשלום", וכן אמרו: "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד". אין ברכה גדולה ממנה.
 
אמרו חז"ל, אף על פי שהקנאה היא היפוכו של השלום ונראית כמחלוקת, בכל זאת אמרה התורה כי קנאות של אמת כשהיא לשם שמים מביאה דווקא שלום בעולם. דווקא מתוך קנאות לדבר ה' אפשר להגיע למידה של וותרנות.
 
ישנם סיפורים מרתקים על גדולי הצדיקים בכל הדורות, וגם בדור שלנו, שהיו רכים כקנה ביחס שלהם לבני אדם, וקשים כארז כשנפגשו במקרים של חילול ה', ח"ו. אדם שמחובר לבוראו בשורש, כלומר חיבור פנימי, אמיתי וחזק – יכול להרשות לעצמו לוותר ולא להתעקש במקום שאחרים, שהחיבור שלהם פחות חזק, מתעקשים. אדם שהחיבור שלו לבוראו חזק בשורשו, יכול לוותר על הרבה חומרות שאחרים גודרים עצמם בהם. הוא יותר נינוח, פחות מתעקש. הוא יכול לוותר בלי לחשוש כמו שאחרים חוששים. וכמובן שאדם כזה, מתוך האהבה הגדולה שלו לה' יתברך ומתוך השמחה שלו בחיים, יכול בקלות רבה יותר לוותר על דברים שבין אדם לחברו, לוותר לזולת ולא להגיע למחלוקת.
 
וותרנות היא מידה נפלאה הקשורה בענווה, באהבת הזולת ובמידת השלום שיש לאדם עם עצמו ועם זולתו. אדם שרוצה להתקדש צריך ללמוד לוותר. אחת הדרכים להתקדשות היא באמצעות הוויתור – ויתור על שינה (מעבר למה שהגוף צורך, כלומר "שעות נוספות"), על ארוחה (שאינה לצורך התחזקות הגוף, כלומר אכילה ללא הרגשת רעב), על כבוד (הגובל בגאווה והגדלת ה"אני"), ויתור לבני אדם שמציקים ומצֵרים לי – כל אלה מובילים להתקדשות.
 
הוותרנות היא חלק מאותה תמימות שיש לה מקום של כבוד בדרכו של רבינו הקדוש. 'לא מעניין אותי מאחרים', 'אני לא דן (שופט) אחרים, זה לא תפקידי'. האדם צריך להתרכז בתכלית האחת והיחידה של חייו – עבודתו הרוחנית – להתקרב לה' יתברך ולהכירו. אדם שלומד לוותר חי בשלום עם עצמו ועם אחרים.
 
חיים של שלום הם חיים נפלאים, חיים את העולם הבא כבר בעולם הזה. השלום – מקור לכל הרפואות, השלום – מקרב את האדם אל האמת ואל התכלית, וכפי שאומר רבינו הקדוש (ליקו"מ כ"ז): "כי למשוך את כל העולם לעבודתו לעבדו שכם אחד, וכולם ישליכו אלילי כספם וזהבם ויתפללו אל השם יתברך לבד – זה הדבר נעשה בכל דור ודור לפי השלום שבדור, כי על ידי השלום שיש בין בני האדם, והם חוקרים ומסבירים זה לזה האמת, על ידי זה משליך כל איש את שקר אלילי כספו, ומקרב את עצמו להאמת. ואי אפשר לבוא לבחינת שלום אלא על ידי הארת פנים".
 
אומר הרב שלום ארוש שליט"א, שבאנו לעולם הזה רק כדי לתקן את מה שפגמנו בגלגולים קודמים בין אדם לחברו, שהרי הקב"ה סלחן ורחמן, לכן בקל הוא מוחל על עוונות שנעשו נגדו (ואמרו חז"ל שבהרהור תשובה בלבד נמחלים לאדם כל עוונותיו). אולם הוא אינו יכול למחול על צער שנגרם לאדם, אלא אם כן אותו אדם שנפגע מוחל וסולח בלב שלם. לכן חשוב כל כך מה שאנו אומרים בקריאת שמע שעל המיטה (בכל לילה לפני השינה): "הריני מוחל וסולח לכל מי שהכעיס והקניט אותי…ולא יענש שום אדם בסיבתי".
 
מי נקרא אדם בריא בנפשו? זהו אדם שיודע למחול לכולם, לתת, להשפיע ולוותר לכולם! משום שההיפך הוא – אדם פגיע ורגיש שאינו יכול למחול לכן הוא מלא הקפדות. חז"ל מלמדים אותנו שאם אדם מעביר על מידותיו, והוא וותרן אפילו בממונו, אזי גם הקב"ה יהיה סלחן כלפיו, כמו ששאלו את רבי נחוניא בן הקנה: "במה הארכת ימים? אמר: וותרן בממוני הייתי".
 
יהי רצון שנזכה למידה של עזות דקדושה בכל מה שקשור לכבוד שם-שמים, לוותרנות ורכות ביחסים שבין אדם לחברו ועל ידי זה נזכה לחיים נפלאים, חיים של שלום.
 
נסיים בסמיכת יהושע כממשיכו של משה
 
נתבונן מעט על אצילות נפשם של שני המנהיגים – משה רבינו ע"ה ויהושע בן נון.
 
אמר משה רבינו לה' יתברך: "יפקוד ה' אלוקי הרוחות לכל בשר איש על העדה", ומפרש רש"י: "כיון ששמע משה שאמר לו המקום: "תן נחלת צלופחד לבנותיו", אמר: הגיעה השעה שאתבע צרכי – שיירשו בני את גדולתי. אמר לו הקב"ה: לא כך עלתה במחשבה לפני, כדאי הוא יהושע ליטול שכר שימושו שלא מש מתוך האוהל". וזהו שאמר שלמה המלך: "נוצר תאנה יאכל פריה". כמה ענווה, כמה ביטול עצמי יש בהתנהגות של יהושע בדרך שימושו את משה רבינו.
 
משה רבינו מקבל בהכנעה את בחירתו של ה' יתברך – "ויסמוך את ידיו עליו" (על יהושע). אומר רש"י: "בעין יפה ויותר ממה שנצטווה, שהקב"ה אמר לו וסמכת את ידך והוא סמך בשתי ידיו, ועשאו ככלי מלא וגדוש ומלאו חכמתו בעין יפה".
 
מי יתן ונזכה למנהיגים אצילי לנפש כאלו גם בימינו, אמן.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

פרשת מטות (מטות מסעי) - מילה מעודדת למישהו שזקוק לה יכולה 'להקפיץ' אותו למעלה, וכשמישהו נמצא למטה קל מאוד לסתום עליו את הגולל עם מילים מייאשות, חלילה...

Featured Products