מסבארו ועד לתאומים

 

 

שעת צהריים בסאונה של עיר, רחוב המלך ג’ורג’ בירושלים, הומה אדם.

 

מאות החנויות הפזורות לאורך הרחובות הראשיים – שוקקות קונים. הרעש וההמולה הקבועים, גורפים אל תוכם אלפי אנשים העושים דרכם לכאן ולשם, איש לנתיבו, איש לתוכניותיו. יום נוסף בשיגרה המונית רועשת. יום חמישי כ’ אב התשס"א (9.8.2001).

 

ביניהם, כמחט בערמת שחת, פוסע לו מרטין בצעדים מהירים, עיניו תרות אחר מסעדה הקיימת במקום. עיסוקים רבים לפניו, בדעתו להספיק היום עניינים שונים, מכיון שבעוד ימים ספורים הוא אמור לשוב לארה"ב – אל הבית והביזנס המסועפים.

 

אף כי משלב בביקורו הנוכחי עניינים מסחריים רבים, עטוף פנים-ליבו באותה רוממות רוח המנעימה את תחשותו תמיד בהגיעו לארץ הקודש, פלטרין של מלך. יהודי המגיע מן הגולה לירושלים חש שהגיע הביתה.

 

"סליחה, יש מסעדה במקום?", שאל מרטין את אחד האנשים שנקלע אל דרכו. הוא העדיף לאכול משהו ולהמשיך הלאה. הלה הצביע לעברה של מסעדת ‘סבארו’ שבפינת הרחובות והוא פנה לעברה במהירות. יכול היה לסעוד במלון אלא שמיהר, טרם הכניס משהו לפיו באותו יום, עתה יאלץ להשתהות מעט – אם חפץ להמשיך בשובע ורוגע את יומו הגדוש.

 

אולם לזאת לא ציפה.

 

עומס!

 

עשרות קונים מול הדלפקים, תור ארוך השתרך במסעדה. כנראה החופש המצוי בעיצומו, גורם לכך שרבים נמצאים כאן לארוחת צהריים. כך ניצב מרטין בקוצר רוח בשולי התור, מביט לחילופין בשעונו ובתור, הזמן אינו מאפשר לו לבלות כאן שעה ארוכה.

 

עודו מביט לכל עבר, מחפש לעצמו פינת עמידה נוחה להמתנה הארוכה, והאדם שעמד לפניו פונה אליו בשפה מוכרת וסבר פנים יפות: "אתה ממהר, נכון?" – מרטין מהנהן בראשו, אילו ידע כמה שהוא ממהר…

 

בן שיחו נמנה מן הסתם עם הלקוחות הוותיקים: "כמו שזה נראה, עוד נכונו לנו דקות ארוכות של המתנה עד שנגיע אל הדלפק. תוכל בינתיים לצאת לסידורים באזור ולשוב לכאן בעוד זמן מה. ממילא אני כאן, אשמור לך בשמחה את מקומך בתור".

 

מרטין הודה לו בכל ליבו על אדיבותו, הביט על פניו בתודה והבחין בחוט של עדינות הנסוך על דיוקנו. נעימותו של המציע הותירה עליו הרגשה טובה. הוא יצא להמשך סידוריו ותיכנן לשוב מיידית. זירז את קצב הליכתו ועבר אל אחד הרחובות הסמוכים, חצה את הכביש והתקדם, ואז צלצלו אוזניו נוראות לשמע בום אדיר וחזק, קול נפץ עז שכמוהו לא שמע מעודו.

 

מרטין נצמד אל אחד הקירות בפחד ובעתה. אמבולנסים שועטים ורכבי הצלה, יללות צופרים ומבוכה רבתי. אנשים רצים כל עוד נפשם בקרבם לכל עבר. ריח עז של שריפה וחריכה נישא סביב, עשן שחור מיתמר ועולה מן הרחוב שבו בוצע הפיגוע.

 

מרטין התעשת והחל אף הוא לרוץ עם זרם האנשים, קצר נשימה ומוכה הלם ובהלה. מן הפנים החיוורות והמבוהלות הספיק לקבל את המידע שהלם על ראשו כאלף פטישים: מסעדת ‘סבארו’.

 

איש שיחו, המציע נעים הסבר, לא הספיק להגיע אל הדלפק. המחבל הקדים אותו. מרטין אמור היה לשוב בעוד זמן קצר אל המסעדה – אלא שזו עלתה בדם ועשן טרם הספיק לשוב.

 

"חיי ניצלו, חיי ניצלו", החל לומר תוך כדי בכי נורא אפוף חרדה. לא היה לו עם מי להשיח את מה שעבר עליו, מלמל לעצמו באלם את צמד המילים הללו. רץ המום, אינו מסוגל להעלות על דעתו כי דקות מעטות חלפו מאז ניצב שם, באותו מקום שעכשיו בוער ככבשן.

 

הסלולארי שבכיסו צלצל וצלצל, כנראה מישהו מתפלא על האיחור, אך מרטין באותן שניות הרגיש בעליל כי עיסוקי הענק של חייו ומשרדו המפואר בארה"ב אינם שווים מול ערך מתנת החיים, שזכה בהם עתה מפלאי רחמי שמים עליו.

 

זה עתה עמד ברגע מרטיט שעלול היה להותיר את המשרד ועסקיו, את כל כספו וממונו – חסרי בעלים וחסרי עניין. טרם התרחק מן הרגע ההוא מכדי שמסוגל יהיה לענות לסלולארי. אם קינן בו רצון כלשהו, היה זה רצון פנימי להתקשר לבני משפחתו בארה"ב ולבשר להם כי נותר בחיים, אלא שלא יכול היה להוציא מילה אחת  מרוב ההלם.

 

מרטין מצא לו קורת גג כלשהי להינצל מן הבקעה המבוהלת שבחוץ. הוא נכנס ושתה כוס מים כדי להירגע, נשען על אחד הקירות, אולם עדיין לא מצא שום דרך כיצד להרגיע את עצמו. ליבו הלם בו בפראות והדם בגופו זרם ללא מעצורים. הוא, מרטין איש העסקים ממנהטן, כמעט היה לקורבן טרור שסער באותו יום בחוצות ירושלים.

 

המחשבות התרוצצו במוחו, כל עיסוקיו הדחופים בוטלו מאליהם. הוא חש אחוז בידי מרומים, איך שנטלו אותו מצאוורונו והובילו אותו ממוות לחיים, אין לו בעולמו מאומה זולת חייו שניצלו עתה בידי שמים.

 

***

השעות הארוכות שנקפו, השקיטו מעט את סערת רוחו. הוא התוודע כעבור זמן לתוצאות האיומות של הפיגוע האיום, קרוב לעשרים הרוגים וכמאה וארבעים פצועים, חלקם קשה. ליבו נצבט לשמע אסונם של רבים מישראל, אשר ביניהם ניצב זמן קצר לפני האסון הגדול.

 

מרטין החל להרגיש צורך עז לברר מה עלה בגורלו של מיטיבו – זה שעמד לפניו והציע לו בנעימות לצאת מהמקום. זה היה שליחו של הקב"ה להוציאו אותו מהתופת החוצה, על ידו נתגלגלה זכות הצלת חיים השווה בערכה לקיום עולם מלא. כה אדיב היה האיש, כשהציע למרטין לשמור לו על התור מתוך הבנה לנפש הזולת – אדם שכל רגע היה חשוב לו כדי להמשיך את סידוריו.

 

"מי יודע מה עלה בגורלו? האם הוא חי?…" הרהר מרטין ללא הרף.

 

ברגליים כושלות עשה את הדרך אל רחוב המלך ג’ורג’, אל מוקד הפיגוע, ונכח לראות מרחוק את עבודת הקודש של אנשי ההצלה המסיימים בלב כבד את מלאכתם הכאובה. מרטין נעצר והחל לחשוב – איך מבררים על אדם שאינו יודע כלל את שמו ורק מראה פניו זכור לו במעומעם?!…שאל את הסובבים להיכן פונו עשרות הנפגעים ושמע את שמות בתי החולים שקלטו את אלה שנותרו בחיים.

 

עם המונית הראשונה מיהר מרטין לעבר אחד מבתי החולים – לשם הובאו רוב הפצועים. הוא חש כי הוא חייב למצוא את אותו שליח הצלה, להכיר לו טובה ולהוקירו, להודות לו על טוב ליבו שנתברר למפרע כעצת חיים.

 

מחזות קורעי לב קידמו אותו, לא קל היה להיכנס אל מתחם בית החולים. ההמולה הרבה במקום כללה קולות בכי ושבר, דאגה וחרדה. ניצבו שם בני משפחות שנלאו מלשאת את שאירע ליקיריהן.

 

את אלה ה’פצועים קל’, יכול היה לראות. הוא עבר בין המיטות ובחן את הפנים המיוסרות. ביקש להקל במשהו. היו שם הרבה שעשו זאת. על אף התחבושות וכתמי הדם – הצליח להבחין כי טרם מצא ביניהם את מבוקשו. הפרוזדורים המו בבהילות, עגלות פצועים הובלו במהירות אל חדרי הניתוח ומהם, הוצאו והוכנסו. המאמץ העליון להציל חיים ולהקל סבל, העלה תפילות רבות לבורא-עולם שיעזור ויושיע.

 

תוך כדי שהועברו כמה מן הפצועים קשה, הצליח מרטין לקלוט פתאום את חזות הפנים שאותה הוא מבקש, חוט של עדינות מוכרת. הוא התקרב לרגע קל והבחין ברורות כי השוכב כאן בראש חבוש ועיניים עצומות, הוא-הוא זה שאותו הוא מחפש. זה שבהבל פיו יעץ לו להימלט על נפשו לחיים.

 

מרטין הספיק לברר את שמו מהאדם שעמד לידו: "מיכאל", והוא מוגדר כפצוע קשה ומטופל באינטנסיביות. פגיעות פנימיות מן המסמרים שהיו במטען החבלה, הוא סובל מאוד, אולם נתון בהכרה יציבה.

 

עצם הידיעה שמיטיבו נותר בחיים פרקה מעליו מעט מן המועקה. הסלע שעל ליבו השיר מעליו חלקיק קטן. מה עוד שהוא בהכרה ובשורה זו נותנת פתח לתקווה ב"ה.

 

מרטין ניצב בפתח והמתין לשעת כושר. הוא לא רצה להכביד, אבל המחשבה לשוב לחו"ל טרם יחליף עם מיכאל כמה מילים – לא נתנה לו מנוחה, הוא לא היה מסוגל לחזור הביתה לפני שידבר איתו.

 

עם השעות ניתן היה להבחין כי בחסדי שמים נגרמת הטבה, במובן היחסי של המצב. הגיע גם הרגע המיוחל שבו ניגש מרטין והתייצב אל נוכח עיניו הפקוחות של מיכאל. מתחילה לא זכר מיכאל דבר, כאביו ואסונו טישטשו את מה שאירע טרם הפיצוץ. אולם אט-אט החלה נימה נקשרת בנימה והוא ניעור אל זיכרון קלוש כלשהו, אכן כן, הציע היום לסוחר אמיד לצאת ולשוב, לשמור על תורו, בכך בעצם הצילו…

 

לא היו הרבה מילים באותה פגישה, שניהם לא מסוגלים היו לדבר. אך בטרם יצא מרטין החוצה ביקש להכיר טובה למיכאל והציע את עזרתו בכל דרך שתתאפשר.

 

"יש לי כל, ברוך השם. אני זקוק לרפואה שלימה מידי הקב"ה. סע לביתך לשלום ודע רק בשורות טובות. הרי אתה יודע כי בעצם לא עשיתי מעשה גדול, היתה כאן פניה שיגרתית, אולי נימוסית, ולא מכוחי הפכה בסופו של דבר להצלה", השיב מיכאל.

 

המוניטור המחובר ללב הראה תנודות חדות, ומרטין מיהר לצאת. הוא שלף את כרטיס הביקור שלו ואמר: "יש כאן את כתובתי המדוייקת עם כל מספרי הטלפון. אני מבקש לפנות אלי בכל עת שתזדקק לי. הבטחתי לך, אעשה כל שאוכל להכיר לך טובה, תוכל לפנות אלי כל ימי חייך".

 

בן המשפחה מן הצד נטל את הכרטיס והכניס אותו לתיק שבידו. ראשו של מיכאל מט בחולשה וכאב. מרטין מיהר לקצר את הפרידה. גם הוא לא מסוגל היה ליותר.

 

את אורך הטיסה – כעבור יומיים, עשה עם מזמורי תהילים, בהם מצא מרפא ונחמה, ובקשה ותפילה לרפואה החולים.

 

***

צלצול הטלפון לא איחר לבוא.

 

כחמישה שבועות חלפו מאז שנפרדו – במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים – והנה שוב עולה זכרו של מיכאל לפני מרטין. כאילו שיכול היה להסירו מנגד עיניו רגע בודד מאז, כאילו שחלפה עליו איזו תפילת ‘שמונה עשרה’ אחת מבלי להזכיר את מיכאל ב’רפאנו’…היום ההוא בירושלים מלווה אותו ימים ולילות.

 

על הקו היה בן משפחתו של מיכאל: "ברוך ה’, חסדי שמים", הקדים להשיב לשאלותיו של מרטין, "ההתקדמות משביעת רצון, מקווים לטוב, דרוש ניתוח מסובך האמור להקל בהרבה ולהציל ככל שניתן. הרופאים טוענים כי מוטב שיערך הניתוח הזה בארה"ב, כיון שהמנתחים שם הינם בעלי וותק ונסיון מוכח בטיפול כה פנימי ועדין. קיימת גם אפשרות לביצוע הניתוח בישראל, אך הסיכוי להצלחתו בארה"ב גדול יותר ומומלץ בכל פה".

 

מרטין האזין נסער אל המשך הדברים: "מלכתחילה סברנו לדחות את ההצעה, אין לנו מכרים בארה"ב והאפשרות הזאת נראתה לנו רחוקה. אלא שנזכרנו בך, בכרטיס הביקור שלך, והחלטנו להתקשר לשמוע את חוות דעתך".

 

"מה השאלה בכלל?", פרץ מרטין, "הזמינו על חשבוני כרטיסי טיסה לחולה ולנלווים אליו. אני יארח אתכם, תטופלו כאן על הצד הטוב ביותר. אתם כבני משפחה בשבילי. העבירו אלי בבקשה בפקס את כל הטפסים ומכתבי הרופאים ואתחיל ליצור את הקשרים עם המנתחים המסומיים, אני ממתין לכם".

 

מרגע זה ואילך מרטין לא ידע את נפשו. אזר עוז והחל בפעילות מיידית. עסקיו הונחו בצד, העניין הנחוץ הזה טיפס ועלה לפסגת ענייניו. הוא עסק בו בכל כולו והעניינים החלו מתקדמים. הקשר לישראל הפך להיות רציף יותר, תואמו פרטים אחרונים וכבר סוכם מועד קרוב מאוד לבואם לארה"ב.

 

מרטין התייעץ מקרוב עם עסקני רפואה שונים, טווה קשרים ואף העביר מכיסו כספים רבים לידי מזכיריהם הפרטיים של המנתחים. היה צורך לפגוש מקרוב את כל הקרובים אל העניין, כמו גם להסדיר עבורם אכסניה קרובה אל בית החולים, לתקופת האשפוז והניתוח.

 

ריבוי הפגישות ועומס המטלות לצורך העניין הביאו אותו לידי החלטה – לקחת לעצמו פסק זמן רשמי מן העבודה למשך יומיים. להקדיש כליל את הפוגת היומיים לנסיעה אישית ממקום למקום, מפגישה לפגישה, מתשלום לתשלום – כך לסלול למישרין ובהקדם את בואם לארה"ב, באופן שהטיפול והניתוח לא יתעכבו ולו ביום אחד.

 

מעולם לא עשה זאת ולא עלה על ליבו – לקחת חופש בעיצומה של תקופה כל בוערת בענף עסקיו. בקושי מוצא זמן עבור עצמו, הרי בימים אלה מקדים לבוא למשרדו ומאחר לצאת ממנו. אלא שהמקרה של מיכאל הפך את הכל על פיו. כאן מבקש מרטין לפרוע זכות של הכרת טובה, והוא חש כי יבטא זאת בחסד הזה, מעט מזעיר מתודת חייו שהוא חב לבורא-עולם.

 

לשם כך הסדיר מרטין את ענייניו האחרונים במשרד, הודיע לכל המי ומי שעקב סיבות אישיות יסגר המשרד למשך יומיים, עזב הכל ופנה לנדוד בדרכים כדי ליישר את דרכו של מיכאל, על הצד הטוב ביותר.

 

***

שם – בהיותו רחוק מאוד ממשרדו המפואר, כשהוא ממתין מאחורי דלתו של מנתח מפורסם באחד ממוקדי הרפואה הגדולים בארה"ב,

 

שם – במהלך היומיים שעשה עבור מיכאל, סמרו שערות ראשו ונחרד לשמוע כי שוב היה לו מיכאל שליח ממרום להצלת חייו,

 

שם – נזדעזעו השמים מעל ראשו של מרטין, כאשר שמע על הפיגוע הגדול והנורא שאירע במגדלי התאומים.

 

המשרד הענק שלו, בקומה השמונים של המגדל הראשון, ריק היה מאדם בשעה שנאכל כולו באש, טרם התמוטט והפך לעפר ואפר…

 

***

עצב והודיה כאחת, הצלת פלאים בצל אסונות איומים. נפש אחת ושניים מול אלפים. הארה מרטיטה מתגלה כאן – גילוי ההשגחה הפרטית, ידו של הקב"ה בעולמו.

 

אם הגדרנו בתחילת הסיפור את מרטין הפוסע בתוך הסאון ההמוני כ’מחט בערמת שחט’ – הרי לנו השגחה עליונה על כל תזוזת מחט וכל ניע בעולמו של הקב"ה…

 

(מתוך "נפלאותיו לבני אדם" מאת הרב ברוך לב).