לחלץ את 426

 

 

ידיד אמת הוא מתנה ממרומים.

 

שיחות לב עם ידיד נפש יש בהם עונג נשמה. יש בעלי נפש שיש להם הרבה מה לתת ולקבל, אך אין להם ידיד אמת להטעים עימו בצוותא את מבט החיים. ויש שאכן זכו בידיד טוב אלא שאינם יודעים לנצל ולהעריך את האוצר היקר הזה. זיכה אותי הבורא יתברך לקיים את קניין הידידות בחברי הטוב, ואכן לשאוב ממנו צוף רב.

 

אהבת חבר אמיתית מרוממת ומביאה לאהבת הבורא. מקרא מלא דיבר הכתוב: "ואהבת לרעך כמוך – אני ה’…". המתיקו צדיקים לומר, אשר אם ממעל נראים רעים האוהבים זה לזה, עד כדי דרגת ‘כמוך’ – או אז נענה הקב"ה ואומר: "אני ה’. הנני, הכניסוני בחבורתכם, אף אני רוצה חלק בידידות כזאת…"

 

באחת משיחותינו שהלכו ונתמשכו אל הלילה, החלטנו לצאת השכם בבוקר לטייל בצוותא מול נוף בראשית הקיים בסמוך לאשדוד, עיר מגורינו. על רקע פלאי הבריאה ביקשנו להעמיק את שיחתנו ולנצל את השחר לרעננות רוחנית. באותו טיול שחרית הראה לנו הקב"ה את פלאי השגחתו, ועליהם באתי לספר.

 

היה זה טיול שתוכו רצוף אהבת חברים ותכליתו וסופו באהבת הבורא. הבאנו איתנו את הספר "דרך מצוותיך" בכדי לקבל אמונה ממאמריו, אלא שבסופו של דבר לא היינו זקוקים לפתוח ספר בכדי להשריש אמונה.

 

***

סיכמנו שנצא בשעה ארבע ורבע בבוקר. חיכיתי אומנם בשעה היעודה אולם קימתו של חברי התאחרה. רק כעבור חצי שעה יצאנו לדרך.

 

יצאנו לכיוון מקום הנוף, מבלי שנדע בדיוק היכן הוא. מעולם לא היינו בו לפני כן, קיווינו שנמצא את המקום ונוכל להפיק ממנו את המירב.

 

עזבנו את הכביש הראשי ונכנסנו אל השביל המוביל אל הנוף. השביל היה עדיין חשוך מאד עקב השעה המוקדמת שלפני הזריחה. בעודנו פוסעים לאיטנו החל חברי לקבל פתאום פחד להמשיך, החשיכה השרתה עליו חרדה והוא סרב להמשיך הלאה. נביחות כלבים ודמיונות התערבלו מולו והוא נרתע. אם חברי אינו נהנה מן ההליכה – אין לי טעם להמשיך בה,  אף אם הנאתי מרובה.

 

פסענו חזרה.

 

כשהגענו אל אמצע השביל התיישבנו על ספסל תחת פנס, פתחנו את הספר מתוך רצון ‘להיכנס לעניינים’ – אלא שאז החלה הרוח העצבנית לקשקש בתוכי: "בשביל מה באנו עד לכאן? בכדי לשבת על ספסל? ספסלים יש לנו מספיק בעיר. יצאנו לכאן כדי לראות מולנו את הנוף הנהדר ולא להתרווח כמו שני ישישים על ספסל בדרכים"…אבל אם איני נהנה מן הישיבה במקום – אין לחברי טעם להמשיך בה, אף אם הנאתו מרובה.

 

שבנו בחזרה אל הכביש הראשי, עובר אורח הראה לנו דרך חלופית ומוארת ישירה אל מקום הנוף. השעון הראה על חמש ורבע, זהרורי אור קלושים כבר החלו מנצנצים. על פי תוכניתנו אמש כבר היינו אמורים עתה להיות שקועים באחד המעמקים ב"דרך מצוותיך", אולם בפועל עוד היינו עלי דרך. תוך כדי הליכה ראינו בצידי הכביש מונית, כנראה עם פנצ’ר, והנהג מחכה לעזרה.

 

התקרבנו אליו, נראה היה על עמידתו שהוא מחכה הרבה זמן. עננה של חוסר שמחה העיבה על פניו. ניצב בסמוך לדלתות המונית והאזין בשעמום למכשיר הקשר שהשמיע מידי פעם דיבור מנומנם של אחד הנהגים. הצענו לו עזרה, אך הוא דחה את הצעתנו האדיבה, משום שכבר קרא לעזרה והוא מקווה שימהרו לבוא לחלץ אותו.

 

כמעט המשכנו בדרכנו, אלא שהנהג, ציון שמו, קרא לעברנו: "הרי אתם יהודים מאמינים, נכון?", השבנו בהתלהבות כי אכן מאמינים אנו, ללא כל ספק, ובטוחים אנו כי גם הוא מאמין, אלא שהוא ענה כי אינו יודע בדיוק אם אכן הוא מאמין או לא, אולם מה שברור לו שאם נתפלל עכשיו לה’ שהרכב יתחיל לפעול, והנס הזה יקרה מיד – אמונתו תתעצם ותתגבר.

 

הסברנו לציון כי ליהודי אין צורך בניסים גלויים לעין בכדי לדעת שהקב"ה מנהיג את העולם. אדרבה, אם יראה לנו הקב"ה בצורה גלויה וברורה את ידו הגדולה – כפי שהראה במצרים – הרי שאז נהיה "רואים" ולא "מאמינים". כאלה יש בשמים הרבה, אולם כאן נדרשת מאיתנו אמונה ולא ראיה. האמונה חסרת-הראיה הינה ידיעה ברורה הגדולה מן הראיה עצמה.

 

הוא היה קשוב, חסר המשענת האומלל, לכל מילה: "האמונה שלך היא שמשמים יודעים מה טוב עבורך, יותר משאתה יודע, האמונה גורמת לך להירגע אחר תקלת הבוקר, כיון שאתה יודע שיש מי שגרם אותה ולטובתך. העיניים הגשמיות מראות לך שהמנוע התקלקל למרבה הרוגז, אולם מבעד לעיני האמונה אתה רואה תמונה שונה לחלוטין: היית צריך להיות כאן ולכן עיכבו אותך בדרך זו או אחרת".

 

הוספנו עוד דיבורים, מתוך תחושת שליחות שגולגלנו לכאן רק בכדי לחזקו: "בנך היושב במושב האחורי של המונית, סמוך ובטוח שאתה רוצה להביא אותו הביתה בשלום. משום כך אינו פוחד אף כשאתה נוסע בדרך הזרה לו, כיון שאין לו ספק באמינותך, באומנותך שניחנת בה, וברצונך להיטיב עימו. כזו היא שלוותנו ביודענו שאבא שבשמים מיטיב עימנו, הכל ממנו ולטובה, כל החיים שלנו משולים לישיבה במושב האחורי, הקב"ה הוא הנהג הטוב שלנו, נהג החיים, ועל כך אנו כה רגועים".

 

***

צעקות רמות בקעו לפתע ממכשיר הקשר השקט, בליל של צפצופים השמיעו טרטור מוזר. ציון הטה אוזן אל פנים המונית והקשיב לנעשה. אף אנו התקרבנו.

 

"חבר’ה מי מכיר את בני ברק?", ניסרה צעקתו המתוחה של הסדרן, "מי מכיר את בני ברק? יורם תקוע בדרך לבית החולים בעיר ואינו יודע את הדרך, מי מכיר?…"

 

ועוד קריאה: "נהגים, נהגים, זוהי קריאה דחופה", הפעם קולו של יורם מלווה בצעקות רקע: "חבר’ה שמעו, יש איתי זוג לחוץ מהדרום בנסיעה דחופה לבית החולים בבני ברק. מי מכיר את הדרך? איך אני מגיע לשם? הרחובות ריקים אין את מי לשאול…"

 

צעקת אימים נשמעה ממכשיר הקשר, כנראה אחד מבני הזוג שבמונית ההיא: "נו, דחוף, דחוף, מהר". הצעקה ההיא החרידה. התפרצתי לעבר ציון הנהג: "אני יודע, אני בני-ברקי, קשר אותי עם יורם". כל עוד רוחו בו לפת ציון את הפומית ואמר: "יורם שומע? כאן ארבע שתיים שש, יש איתי מי שידריך אותך, יורם שומע?"

 

דממת רגעים, שוב קולו של יורם וברקע צווחה ואנחה, "שומע ציון, דבר". לקחתי את הפומית וצעקתי בהתרגשות: "פנה ימינה וסע עד סוף הכביש. אחרי הרמזור סע שמאלה עד הסוף, ליד הבניין הגבוה תעצור".

 

דקות אחדות של מתח. "ארבע שתיים שש, שומע? הגענו בשלום. תודה, ציון. הזוג הגיע בשלום". יורם פרק מליבנו משא. "ארבע שתיים שש, כל הכבוד, מי איתך? מי הדריך?" – קולי קולות שעלו מן המכשיר.

 

דמעה לחלחה את פניו הסדוקות של ארבע שתיים שש, דמעה ועוד אחת, הוא היה נרגש, הנהג העייף והמוטרד הזה, נרגש מאוד ובקול חנוק אמר: "אתם צוקדים, אני מאמין…אני מאמין".

 

צפצוף רכב מאחור. הגיעו לחלץ את ארבע שתיים שש מן הפנצ’ר. נפרדנו מציון והתרחקנו באלם קול, עם לחיצת יד מהירה ונרגשת.

 

הזוג ההוא לחוץ היה עד אימה בדרכו אל בית החולים, עד כאן שמענו את צווחותיהם. אולם הם לא ידעו כי משמים כבר הקדימו להם הדרכה לאובדן הדרך: בארבע ורבע קמתי בבוקר. באיחור מן המתוכנן העבירו תנומה מעפעפי חברי – אף כי שנינו רחוקים ובלתי מוכרים להם. החשיכו לחברי את השביל בכדי שנצא ממנו. הרגיזו אותי בקוצר רוח בכדי שאמאס בישיבה על הספסל ונצא כבר אל הכביש. שם, מחכה לנו ציון תקוע עם המונית, הוא זקוק לחילוץ של הארה. באיזו צומת בני-ברקית תחכה לנו עוד מעט מונית מתוחה, אף היא זקוקה לעזרה…

 

יש תקועים בפנצ’ר והקב"ה שולח אליהם מחלצים. יש שאיבדו את הדרך אל מעייני האמונה, ומשמים מעוררים אליהם את ההדרכה הנכונה ברגע הנכון. הקב"ה הוא ידיד אמת, קרוב לכל קוראיו, ידיד נפש אב הרחמן. קשר-לב עם אבינו שבשמים הוא הוא עונג הנשמה. בעלי נפש, יצירותיו של הקב"ה, מקבלים את טעם חייהם מהתקשורתם איתו יתברך – אך הרבה מהם אינם יודעים איך להתקרב, איך להתיידד עם צור לבבם, איך להטעים עימו את מבט החיים. ויש שאכן זכו לידיעה האלוקית, אלא שאינם יודעים לנצל ולהעריך את האוצר היקר הזה, אינם יודעים כי מכאן ישאבו את שמחת חייהם, כי כאן מעיין הישועה.

 

באופק – קרני זריחה ראשונות. אי שם בבני ברק, באחת המחלקות בבית החולים, מפציעים עתה חיים חדשים לעולם. אי שם בליבו של ארבע שתיים שש, בחדרי הלב פנימה, מפציע אור אמונה חדש על עולמו של ציין.

 

אדון הנפלאות, הנה פלאי דרכיך. מצוותיך ארוץ כי תרחיב ליבי. "כי תרחיב ליבי" – איזו הגדרה קולעת לרוחב הלב מול הארת השחקים שחווינו.

 

(מתוך: "נפלאותיו לבני אדם" מאת הרב ברוך לב).