הסימנים שבדרך – פרשת השבוע בלק
פרשת השבוע בלק - בדרך שאדם הולך מוליכים אותו. וזאת סיבה מספיק טובה לשים לב היטב לסימנים שבדרך, למכשולים והשלטים שמובילים אותנו אל היעד.
בלק
בדרך שאדם רוצה לילך
בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. זהו עקרון חשוב בחיים והוא נלמד בגמרא (מסכת מכות י, ע"ב) ומפרשתנו, על בלעם בן בעור. הבורא יתברך לא רצה שבלעם ילך למדין כדי לקלל את ישראל. אמר לו: "לא תלך עמהם", אולם כאשר השתוקק בלעם ורצה ללכת, אמר לו הקב"ה: "קום לך איתם". אף מלאך הרחמים ניסה למונעו והציב מכשולים בדרכו של בלעם, אך כשבלעם אומר לו: "ועתה, אם רע בעיניך (כאילו לא ידע שאכן רע הדבר) אשובה לי". גם המלאך עונה לו: "לך עם האנשים". כי בדרך שאדם רוצה לילך, מוליכין אותו! לטוב או לרע, ח"ו.
אומר רבי נתן (אוצר היראה, יראה ועבודה ט'): "זה כלל גדול, שכל העולם לא נברא כי אם בשביל הבחירה. ועל כן, הבחירה יש לה כוח גדול מאוד מאוד, כידוע. ועיקר כוח הבחירה הוא על ידי שהשם יתברך העלים והסתיר את רצונו בהסתרות והעלמות גדולות, ותלה הכל ברצון האדם, בחינת: והארץ נתן לבני אדם, היינו שה' יתברך מסר הבחירה להאדם, ובדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. וכמו שיש כוח באדם לשבר תאוותיו ולברוח מרע ולעשות טוב, כמו כן יש לו כח להיפך, ללכת אחר שרירות ליבו ולהתגבר ברצונות רעים כאלו, עד שכביכול יכריח רצונו יתברך למלאות תאוותו ורצונו הרע.
"כמו שרואין שאחד נכסף מאוד ברצון חזק לדבר שבקדושה, לנסוע לארץ ישראל או להצדיק וכיוצא, ויש לו על זה מניעות רבות ועצומות, והוא כמעט מן הנמנע ולמעלה מדרך הטבע, אף על פי כן יוכל להתגבר בחשק גדול כזה וברצונות וכיסופים חזקים כל כך, עד שהשם יתברך עושה רצונו ומסבב עמו בדרכים נפלאים ובהשגחה נפלאה, שלא כדרך הטבע, עד שזוכה להוציא מחשבתו הטובה מן הכוח אל הפועל.
"אבל את זה לעומת זה עשה אלוקים. שגם ההולך לדבר עבירה, חס ושלום, או לילך למרחקים לאבד נפשו לדעת, ללמוד חכמות חיצוניות וכיוצא, ויש לו גם כן על זה מניעות רבות ועצומות, והוא כמעט מן הנמנע ושלא כדרך הטבע, רק הוא מתגבר ברשעותו ברצון חזק כזה, עד שהשם יתברך מסבב עמו כל כך עד שבא לשם, וכל זה מחמת גודל כוח הבחירה, כי בדרך שאדם רוצה לילך מולכין אותו.
"אך החילוק וההפרש יכולין הכל להבין: כי זה האיש הכשר, כל יסוד כוונתו בשביל התכלית האמיתי והנצחי, לפרוש מתאוות עולם הזה הכלה והנפסד ולעשות רצונו יתברך, שזה עיקר התכלית, והשם יתברך עושה עמו נפלאות למלאות רצונו, ואז בודאי אשרי לו בעולם הזה ובעולם הבא, וזה ההיפך, כל כוונתו ורצונו לתאוות עולם הזה ושרירות ליבו הרע, ועל ידי זה יורד לבאר שחת ואחריתו עדי אובד".
נסיים את הנושא הזה עם מאמר חז"ל (פרקי אבות, ה) האומר: "כל מי שיש בידו שלושה דברים הללו – מתלמידיו של אברהם אבינו. ושלושה דברים אחרים – מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה – מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה – מתלמידיו של בלעם הרשע.
מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע? תלמידיו של אברהם אבינו, אוכלים בעולם הזה ונוחלים בעולם הבא, שנאמר (משלי ח): "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא". אבל תלמידיו של בלעם הרשע יורשים גיהנום ויורדים לבאר שחת, שנאמר (תהלים נה): "ואתה אלו-הים תורידם לבאר שחת, אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך".
יהי רצון שנזכה לבחור בדרך היחידה שמובילה לחיים של שמחה, אהבה ושלום.
מכל הדברים צועק כבוד השם יתברך
"כי מלוא כל הארץ כבודו, כי כבודו יתברך צועק וקורא ומרמז להאדם שיקרב אליו יתברך, והוא יתברך יקרב אותו ברחמים באהבה ובחיבה גדולה" (שיחות הר"ן נב).
בלעם רוכב על האתון והיא סוטה מן הדרך. הוא מכה אותה, אולם היא הולכת במשעול ולוחצת את רגלו אל הגדר. בלעם שב ומכה אותה, אולם היא רובצת תחתיה. הוא מכה אותה בשלישית, ואז מתגלה לעיניו המלאך ושואל: "על מה הכית את אתונך זה שלוש פעמים"? בגללי נבעתה, אני גרמתי לכך. בלעם עונה: "חטאתי, כי לא ידעתי כי אתה ניצב לקראתי".
מפרש השל"ה הקדוש: חטאתי בכך שלא ידעתי, שלא שיערתי שיש כאן התערבות של כוח עליון, פעולה של מלאך ה'.
הבה נתבונן: מכות כה רבות מוכים אנו, מכל צד ועבר. כה הרבה אלמנות, יתומים ויתומות, לבבות שבורים. כה הרבה אסונות, מחלות ופגעים, ה' ירחם. כאן תאונת רכבת מחרידה, שם אולם קורס, פה פיגוע תופת. ואנו? "מכים את האתון", חוקרים את המהנדס, מגבירים את השמירה. נכון, הכל טוב ויפה, אולם מישהו מכוון את המאורעות מלמעלה כדי להסב את תשומת ליבנו. מישהו קורא ומרמז לנו שנתקרב אליו, ואם לא נפקח עיניים ולב, הן נעורר כעס שבעתיים, חלילה. האדם שומע מה שהוא חפץ לשמוע ורואה מה שהוא חפץ לראות.
מספרים על הגאון רבי שבתאי הכהן זצ"ל (בעל ש"ך "שפתי כהן") שנחשב לאחד מגדולי הפוסקים, שנקלע פעם לסכסוך בענייני ממונות עם אחד מנכבדי וילנא אשר לא הכיר כלל את הש"ך. נתנו עיניהם ברבי אבא אברהם, רבה של נובהרדוק בימים ההם שהיה מפורסם כגאון וצדיק, שהוא יפסוק ויכריע.
בעל הש"ך, לפני יציאתו לדרך, עבר על כל אותן הסוגיות בתלמוד ובספרי ההלכה, ובא לידי הכרה כי הצדק איתו ובודאי יזכה במשפט. אולם פסק הדין היה – לחייב את הש"ך ולזכות את הצד השני. הש"ך נדהם, דרש מהרב הפוסק כי יאמר לו מאיזה טעם דן אותו לחובה. ניגש הרב לארון הספרים, הוציא משם את ספרו של הש"ך, "שפתי כהן" לחושן משפט שיצא לאור שנה קודם לכן, והראה לש"ך כי ביסס את פסק דינו על סברתו של ספר חדש זה.
עיין הש"ך בדברים שכתב בעצמו ונוכח שהצדק עם רבי אבא אברהם. גילה הש"ך את שמו לפני הרב ואמר: כמה גדולים דברי חכמים שאמרו (שבת קי"ט): "אין אדם רואה חובה לעצמו…האדם רואה ושומע מה שליבו חפץ…". כשאדם בצרה ח"ו, אומרים לו: קבל על עצמך משהו, אפילו קטן, כי בכך אתה מראה שאתה קורא נכון את הרמזים ששולחים לך מן השמים, ואנשים אכן ראו ישועות כאשר קיבלו עליהם משהו.
מספרים על המשגיח בישיבת קמניץ, רבי משה אהרן שטרן זצ"ל, שכשהיה בן שמונה שנים חלה במחלה קשה. אביו הביא את טובי הרופאים, הלך לרבנים ולבסוף אמר: "ראה, הכל טורחים לרפאותך, כולם מלבדך". שאל הילד: "ומה עלי לעשות?" ענה אביו: "תקבל על עצמך איזו הנהגה טובה כשתקום מחלייך!". הסכים הילד ושאל: "מה למשל?", הציע האב: "תקבל על עצמך שאם תחלים, תשתדל להתפלל תמיד במניין". הבטיח הילד ונרפא.
יום אחד נסע לארה"ב בטיסה מיוחדת עם חניית ביניים באמסטרדם עם שחר, כדי שיספיק בחניה זו להתפלל שחרית במניין. בניסי ניסים הגיע לדירת קרקע בפאתי העיר לאחר שיהודי ראה אותו ברחוב והזמין אותו לעלות לרכבו. היו בבית שמונה יהודים שהמתינו להשלמת המניין…הוא הצליח להתפלל במניין וחזר לשדה התעופה.
שמונה אנשים השכימו קום והלכו לבית הכנסת להתפלל במניין, התשיעי אמור לבוא מהישוב הסמוך כדרכו, אך העשירי מאין יבוא? הביאו אליהם יהודי מארץ ישראל שהיה בדרכו לארה"ב. וכמו שאמרנו בתחילת המאמר: בדרך שאדם רוצה לילך – מוליכין אותו. וכשהוא מפרש נכון את רמזיו של הקב"ה, שקורא לו להתקרב אליו יתברך ומקבל על עצמו מה שקיבל, אזי זוכה לישועה ולרפואה שלימה.
זהו אדם עם אמונה. על זה אומר לנו רבנו הקדוש (שיחות הר"ן נג): מי שיש לו אמונה, חייו חיים והוא מבלה ימי חייו בטוב תמיד, כי כשהולך לו כראוי בודאי טוב לו, ואפילו כשאינו כך (דהיינו כשאין מתנהג לו כסדר ויש לו יסורין ח"ו) גם כן טוב, כי הוא בטוח, שאף על פי כן, ה' יתברך ירחם עליו להבא וייטיב אחריתו ובודאי הכל לטובה (לכפרה, או לקרב אותו אליו יתברך). אבל מי שאין לו אמונה, ח"ו? חייו אינם חיים כלל, כי תיכף שעובר עליו איזה רעה שוב אין לו חיות כי אין לו במה לנחם עצמו כלל…
יהי רצון שנזכה לשמוע ולראות את הרמזים שקוראים לנו להתקרב אל אבינו שבשמים ולהפוך בכך את חיינו לחיים טובים, לחיים מתוקים.
כן לפנמיות, לא לחיצוניות
כשזוכים להכיר את הפנימיות של התורה, של החיים, מבינים ששם נמצא כל הנועם, כל המתיקות. שם מבין האדם בשביל מה הוא חי, למה ה' יתברך עושה כך ולא אחרת. הוא מבין שה' יתברך מתגעגע אליו, אוהב אותו, וכל תזוזה שלו כאן למטה, בעולם הזה, עושה הרבה רעש למעלה בשמים. בלא זה, העולם הוא כלי ריק. משתעממים. עושים מצוות אנשים מלומדה. בלי זה החיים מתמלאים בעצבות, תרעומת ומרירות.
יהודי לא יכול להסתפק בחומר. הוא צריך רוח. הוא צריך פנימיות לחיים. לחומר יש תכונה שאי אפשר לשבוע ממנו. (כמו תרבות יון, ואם נביט על המילה "יון" נראה שהיא בנויה משלושה קווים, שכל אחד מהם שוקע קצת יותר למטה, "ביון המצולה").
מה כוללת הפנימיות הזו?
רמזים, "השגחות פרטיות" – אנחנו כל הזמן "בדרך" ועלינו לשים לב ל"סימני הדרך".
להבין את המשמעות של כל חג, את הפנימיות של כל מצווה.
ניגון, ריקוד – להרגיש את המתיקות במילות התפילה.
להתרגש מכל יהודי, שהרי אנחנו באמת לא ידועים מי הולך לידינו ברחוב, מי עומד לידינו ברמזור, כמה סיפורים מופלאים שמענו על יהודים שלכאורה נראים פשוטים לגמרי.
בין אדם לחברו – להכיר תודה, לעשות חסד, לדעת לוותר, לומר מילה טובה כשמגיע, הרי מעט אור דוחה הרבה חושך, ולכל אחד מאיתנו יש פח שמן (אותו פח השמן של חנוכה) וכל שעלינו לעשות הוא רק להשתמש בו, כי אז השכינה תהיה איתנו. אדם ששומע מילה טובה מחבר, הולך עם הטעם הטוב הזה כל היום, וכל פעם שנזכר במילים ששמע הוא מקבל חיות מחדש.
כשאנו אומרים פנימיות, אנו לא מתכוונים לסודות של הקבלה, אלא הכוונה היא, לאותו רובד פנימי שהוא בהישג ידו של כל אחד מאיתנו.
וכיצד עניין זה מתקשר לפרשתנו? בלעם הלך לראות, כנאמר: "וישא את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו. וישא משלו ויאמר: מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל". מפרש רש"י הקדוש: "על שראה פתחיהם, שאינם מכוונים זה כנגד זה". כל אוהל בפני עצמו, לבדו, ואין פתח אחד מול פתח של אוהל שני. אין הם חיים אחד בתוך השני על מנת 'לנקר' עיניים, להתפאר במכונית החדשה, להשמיע את המערכת לכל השכונה. אין הם מספרים לכולם מה קניתי וכמה זה עלה. זאת משום, שהפתחים מכוונים זה כנגד זה. אין לעינו הרעה של בלעם על מה לחול, אין לו במה להיתפס.
זאת אחת ממחלות החברה, שכל מעייני האדם בהתפארות נבובה. והסיבה לכך היא, משום שהעולם הפנימי ריק ונבוב, אזי יש דגש חזק כל כך על החיצוניות. אולם אם יושם הדגש על בניית הפנימיות, על העניין של בין אדם לחברו, על התחזקות בתפילה ולימוד התורה, ממילא לא תתפוס ההתפארות מקום כלל. עניין זה מתחבר לפירוש השני לפסוק הנ"ל, האומר: "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל" – הם בתי מדרשות ובתי כנסיות. לא קשה למצוא את הקשר הישיר בין שני הפירושים, בין הפנימיות של החיים לחיי תורה ומצוות.
בפרשתנו נוכל למצוא פסוקים נוספים המרמזים על פנימיות זו, על הייחוד שלנו כעם נבחר, כגון: "לא תאור את העם כי ברוך הוא" – אומר ה' יתברך לבלעם. "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" – עם ששומר על עצמו מהשפעת הרחוב, מהשפעות הגויים. כבר בזמן שעבוד מצרים, אומרים לנו חז"ל, בני ישראל ניצלו מן השעבוד בזכות שלא שינו לשונם, שמם ומלבושם. "ויפתח ה' את פי האתון ותאמר לבלעם מה עשיתי לך כי היכיתני זה שלוש רגלים" – ואומר רש"י הקדוש: "רמז לו ה' יתברך לבלעם, אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלוש רגלים בשנה". "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא" – רש"י: "כשהם עומדים משנתם לשחרית, הם מתגברים כלביא וכארי לחטוף את המצוות, ללבוש טלית, לקרוא 'שמע' ולהניח תפילין". יהודי חי במסירות נפש יום אחר יום, גם כשאזלו הכוחות, גם כשהמיטה החמה מושכת אליה – הוא מתגבר כארי כל בוקר מחדש.
הדברים ברורים! אנחנו עם מיוחד במינו. אין אנו מסוגלים לחיות חיים של התמכרות לתאוות העולם הזה, חיים של חומר. הנשמה של כל יהודי, גם אם הוא עדיין אינו שומר תורה ומצוות, כמהה ונכספת אל הרוח, אל אותה פנימיות מרגשת, אל אותו נועם עליון, אל הקשר עם ה'. יהי רצון שנזכה לכל זה, אמן.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור