נקודות לחיזוק – פרשת השבוע בהעלותך
פרשת השבוע בהעלותך - אומנם בתוך האמת האחת מוצא כל אחד את האמת הפרטית שלו, את תכליתו בעולם, את תפקידו, את מה שרוצים ממנו - וגם זה יכול להשתנות במהלך החיים מתקופה לתקופה...
פרשת בהעלותך
בפרשת בהעלותך נוכל למצוא מספר נושאים חשובים בהם מועלות נקודות יסוד הנוגעות לכל אדם. נקודות לחיזוק בכל רגע בחיי היום-יום, וכמובן גם שנקודות אלו מצריכות עבודה תמידית עליהן, על מנת לחזקן ולהתחזק מהן יותר.
"בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות"
מעניין המנורה נוכל ללמוד את הנקודות הבאות:
נקודת הצדיק
רש"י מפרש שפני המנורה הם הנר האמצעי. אם כך, צריך היה להיות כתוב: יאירו ששת הנרות", כי אם פני המנורה הוא הנר האמצעי, לכן נותרו עוד שישה נרות שיאירו כלפיו מכל צד. ואילו אנו רואים שכתוב: "שבעת הנרות", מדוע?
התירוץ לכך הוא, על פי דברי רבי נתן (ליקוטי הלכות), שפני המנורה זה בחינת הצדיק האמת, הרב האמת שבדור, והוא עיקר האור המאיר בכל העולמות, וכל האורות שבעולם כולם נמשכים ממנו, ושבעת הנרות הם שאר הצדיקים האמיתיים הנמשכים ממנו כענפים מאילן וממשיכים את אור הצדיק האמת בעולם.
נקודת השמחה
וכשנמשך אור הצדיק בעולם, אזי זוכים לשמחה. (ואפשר לראות את שמחת ישראל בימים המיוחדים לצדיקים, כגון: יום פטירת הרשב"י – ההתכנסות והשמחה במירון, או בראש השנה אצל רבי נחמן בעיר אומן שבאוקראינה). וזה מעשה המנורה: עד ירכה – שהשמחה מגיעה לרגליים, ועד פירחה – כלומר, שפורחים באויר משמחה.
"מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד"! – בלי שמחה אי אפשר לעבוד את ה' יתברך. השמחה נותנת כוח חיות וזריזות. ממש כך, הרי השמים הם הגבול…
שמחה היא רפואה לכל המחלות – אדם שמח הרבה יותר בריא, לעומת זאת, שורש כל המחלות הוא עצבות.
על ידי שמחה אדם יכול להתגבר בקלות יותר על כל התאוות. זאת משום, שכאשר אדם נופל לתאוות כפיצוי על שמחה שחסרה לו, אזי הוא אוכל יותר, ישן יותר וכדומה.
על ידי שאדם שמח הוא מחיה את האחרים – רוב בני האדם מלאים יסורים ודאגות, וכשבא אדם עם פנים שוחקות הוא יכול להחיות אותם ממש.
האר"י הקדוש זצ"ל אומר, כי כל מה שזכה לגלות סודות התורה והקבלה – זכה בזכות שקיים את המצוות בשמחה.
רבי נחמן הקדוש זצ"ל אמר, שגם אם היה עובר עבירה חמורה ככל שתהיה, היה ממשיך לעבוד את ה' בשמחה.
שמחה גדולה להכניס קדושה לחיים ולהתגבר על התאוות והמידות הרעות.
שמחה גדולה למי שזוכה לעין טובה כדי לראות את הטוב בכל יהודי ויהודי.
רבי נתן זצ"ל אמר: מי שליבו שלם עם ה' יתברך ואמונתו חזקה, ומאמין שהכל ברצונו יתברך, אזי הוא בשמחה תמיד ואין לו שום דאגה ופחד כלל, כי מי יוכל לעשות לו דבר גדול או קטן בלי רצונו יתברך? ובודאי ה' ירחם עליו והכל יתהפך לטובה.
עוד אמר רבי נתן ("אבניה ברזל"): לא קיבלנו מרבינו דרך היראה וכו', אלא העיקר הוא השמחה! ורק לאחריה יראה.
יהודי צריך תמיד לשמח את עצמו על ידי "ברוך שלא עשני גוי" ועל ידי שמוצא בעצמו איזו נקודה טובה, ואפילו בעת שצר לאדם ודחוק לו מאוד בגשמיות וברוחניות – עליו לשמח את עצמו בכל הכוחות. (ליקוטי הלכות).
נקודת האמת
אמת יש רק אחת, כי המנורה היתה בתכלית האחדות – מחתיכה אחת, כי האמת היא אחת, ואף על פי שיוצאים ממנה כפתורים ופרחים וכו', למרות זאת הכל נמשך מעֶשֶׁת זהב אחד, מכיון שעיקר האמת הוא אחד בתכלית האחדות (יו"ד דעה בהו"ח טהורה, ה"ז).
אומנם בתוך האמת האחת מוצא כל אחד את האמת הפרטית שלו, את תכליתו בעולם, את תפקידו, את מה שרוצים ממנו – וגם זה יכול להשתנות במהלך החיים מתקופה לתקופה. לכן ראוי לאדם להקשיב לרמזים של ה' יתברך כדי להבין מה תכליתו בזה העולם, תפקידו, משימותיו וכו'.
ידוע הדבר, שלפני שהנשמה יורדת לעולם הזה היא יודעת הכל, אולם בהגיעה לכאן (בזמן לידתו של האדם) נשכח ממנה הדבר. זאת "האבידה" שמרבים לדבר עליה, לכן באים אל הצדיק באומן ומבקשים את האבידות. כלומר, האדם צריך למצוא את האבידות שלו, את האמת שלו, תכליתו ותפקידו ולקיימם. וידועה אמרתו של רבי זושא מאניפולי זצ"ל, שאמר: "אינני מפחד שאחרי מאה עשרים שנה ישאלו אותי למעלה בשמים, למה לא היית משה רבנו, אלא אני מפחד שישאלו אותי – למה לא היית רבי זושא?!"
נקודת העזות שבקדושה
"וזה מעשה המנורה – מקשה אחת".
מובא בדברי רבינו ז"ל שצריך האדם להיות עקשן גדול בעבודת ה', ומי שהתחיל מעט בעבודת ה' יודע שאי אפשר להיות איש ישראלי באמת, כי אם על ידי עקשנות גדולה, מכיון שהרבה הרפתקאות, עליות וירידות, צריכים לעבור על כל אחד ואחד בלי שיעור, ואם לא יהיה עקשן גדול, אזי אי אפשר לו שישאר על עומדו.
וזה עיקר ההתפארות שה' יתברך מתפאר בישראל – שה' יתברך מתפאר מאוד בעזות והעקשנות של איש הישראלי – שמפילים אותו בכל פעם והוא מתחזק בכל עת ומתעקש עוד יותר לקום ולהמשיך הלאה. לכן עניין זה מתקשר היטב עם קבלת התורה והוא אף עיקרה (ואנו עומדים ממש לפני מתן תורה), כמו שאמרו חז"ל (ביצה כה): "מפני מה ניתנה תורה לישראל? מפני שהן עזין" (עזים).
לעקשנות שלנו ישנם ביטויים רבים לדרכו של הקב"ה להתפאר בנו, כגון: "כי תפארת עוזמו אתה" (כי עיקר ההתפארות הוא עזות). "תנו עוז לאלוקים, על ישראל גאותו" ועוד.
אולם מה עם השפלות והענוה? כפיפות הקומה? איך מידות אלה מסתדרות יחד עם העזות?
מצד אחד אומרים לנו חז"ל שה' יתברך משבח את ישראל ואומר: "זאת קומתך דמתה לתמר", ומצד שני אומרים הם לנו: "לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז". מדוע? משום שבכל מה שקשור בין אדם לחברו – עלינו להיות רכים כקנה, אולם כשמדובר בין אדם למקום – כלומר קנאת ה', מלחמת ה', הגנה על כבוד ה' – עלינו להיות זקופים כתמר.
ישנם סיפורים רבים ומרתקים על גדול הצדיקים שהגיעו לשיא הענוה והשפלות, אולם כשראו שנעשה חילול ה' ח"ו, לא היה גבול לעזות שלהם. לדוגמא: הסיפור על רבי אריה לוין זצ"ל, הידוע בכינויו הרב של האסירים (ממשיך דרכו של רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ"ל סנגורן של ישראל) ששמע פעם על בית קפה בעיר הקודש שפתח את שעריו ביום השבת. באחת השבתות נכנס לשם רבי אריה לוין עם בגדי השבת וישב ליד אחד מהשולחנות. פשוט ישב ולא אמר מילה. כולם הכירו אותו, ובעל בית הקפה חש בושה ואי נעימות עד שהבטיח שלעולם לא יפתח את בית הקפה בשבת, ובהמשך – אף חזר בתשובה ב"ה.
נקודת שבעת הנרות
שבעת הנרות משולים לשבעת הפתחים שבפנים: שתי עיניים, שתי אוזניים, האף (שני נחיריים) והפה.
רבנו הקדוש אומר שאדם שרוצה לקדש את עצמו, כלומר להכניס קדושה לחייו, צריך לקדש את שבעת הפתחים הללו:
עיניים – לעצום עיניו מראות רע, לראות רק טוב בכל יהודי, ולשמור את העיניים ממראות אסורים.
אוזניים – להקשיב לדברי חכמים, לאטום אוזנינו מלשמוע דיבורים רעים, ניגונים שאינם בקדושה וכו'.
נחיריים – לדעת להאריך אף, לגלות יותר סבלנות, לדעת שצריך להמתין בחיים.
פה – לקדש את האכילה. לאכול במתינות ועל מנת לקיים את הגוף ולא יותר. לקדש את הדיבור: להישמר מרכילות ולשון הרע, לא לומר דברי ליצנות, שקרים וכו'.
"ותדבר מרים ואהרן במשה…והנה מרים מצורעת כשלג"
"אנו מצווים במצוות עשה לזכור את העונש הגדול שעשה ה' לצדקת, הנביאה, שלא דיברה אלא באחיה גמול נפשה, אשר אהבה אותו כנפשה, ולא דיברה לפניו שיבוש, ולא בפני רבים, רק בינה לאחיה הקדוש (אהרן) בצינעה, וכל מעשיה הטובים לא הועילו לה. גם אתה, אם באחיך תדבר ובבן אימך תיתן דופי – לא תינצל" (הרמב"ן).
ואומר הרמב"ם: "התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדיברה באחיה, שהיתה גדולה ממנו בשנים וגידלה אותו על ברכיה, שסיכנה את עצמה כדי להציל אותו מן הים. היא לא דיברה בגנותו, אלא שטעתה שהשוותה אותו לשאר הנביאים ("האך במשה דיבר ה', הלא גם בנו דיבר"), אולם משה רבנו לא הקפיד על כל הדברים האלה, שהרי נאמר: "והאיש משה ענו מאוד", ואף על פי כן נענשה מרים בצרעת. קל וחומר לבני אדם המרבים לדבר לשון הרע" (הרמב"ם, הלכות טומאת צרעת).
אם נתבונן בעצמנו, נראה כמה אנו חוטאים בדיבורים רעים על זולתנו, בני משפחה או שכנים. כמה מהר אנו פוסלים ומעבירים ביקורת. ממש שופכים דמם. עלינו לראות רק טוב בכל אחד, ולשמור על פה ולשון נקיים וקדושים כדי שלא נפגע באף אדם, לא נפסול את זולתנו על ידי דיבורים רעים, חלילה, ועל ידי זה נזכה ליחסים תקינים בין אדם לחברו ובין אדם למקום.
"על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו"
אומר השל"ה הקדוש זצ"ל, שיש כאן רמז בנושא המוסר: "בכל פעולה שאדם עושה, יאמר: "אם ירצה ה'" או "בעזרת ה'", למשל בלכתו בדרך יאמר: 'הנני נוסע בע"ה ובדעתי לחנות במקום פלוני בעזרתו יתברך'. וכאשר מגיע למקום חנייתו יחזור ויתן שבח ויאמר: 'ברוך ה' שבאתי הנה, וברצוני לנסוע לזמן פלוני אם ירצה ה''. נמצא, אם כן, ששם שמים שגור על פיו בכל פעולותיו".
אנו יודעים שבבית שמרבים להשתמש בביטויים אלה, מתחזקים באמונה, הן ההורים והן הילדים. זוכרים שהכל מאת ה' ואי אפשר בלעדיו, לכן צריך להודות לבורא כל הזמן.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור