בגדי הרופא החדשים
הוא ניסה לדמיין את עצמו, מנהל המחלקה המכובד, דוהר לבוש חלקית ורטוב בפרוזדורי בית החולים מול מבטי התדהמה של הסגל הרפואי. לא, הם לא ישכחו לו את זה. אבל לחולה – כל שניה חשובה...
הוא ניסה לדמיין את עצמו, מנהל המחלקה המכובד,
דוהר לבוש חלקית ורטוב בפרוזדורי בית החולים מול מבטי
התדהמה של הסגל הרפואי. לא, הם לא ישכחו לו את זה.
אבל לחולה – כל שניה חשובה!
ד"ר יואב גולן היה מנתח בכיר בבית חולים ידוע במרכז הארץ. היו לו עיניים אפורות ונבונות, מצח גבוה ואינטיליגנטי והילוך נמרץ שופע בטחון עצמי וקור רוח. קירות משרדו היו מכוסים במכתבי הוקרה של מטופלים אסירי תודה ועל שולחנו נחה תמונה נאה וממוסגרת מהועידה האחרונה בה השתתף. מאחורי גבו היו שכינו אותו ‘סופרמן’. הוא לא התנגד.
הדבר אירע בתום משמרת מתישה במיוחד.
ד"ר גולן נכנס להתקלח. הוא החל לפשוט את בגדיו כדי להיכנס למים. לפתע צפצוף מכשיר הביפר – חולה אנוש בחדר המיון זקוק לטיפול דחוף. הוא החל להתלבש בחיפזון ולפתע נעצר. אם ימשיך להתלבש יחלפו שניות יקרות בהם מצבו של החולה עלול להידרדר עד כדי סכנת חיים. אין זמן.
הוא ניסה לדמיין את עצמו, מנהל המחלקה המכובד, דוהר לבוש חלקית ורטוב בפרוזדורי בית החולים מול מבטי התדהמה של הסגל הרפואי. לא, הם לא ישכחו לו את זה. אבל לחולה – כל שניה חשובה! הוא עצם את עיניו.
איך הוא אמור לנהוג?
השומר אחי אנוכי?
***
ד"ר יואב גולן נעמד בתור לקפיטריה של בית החולים. רופאים יגעים ומפהקים עמדו שם לצד אנשי משמרת הבוקר הרעננים. ריח נעים של קפה וביצים מטוגנות דגדג את נחיריו. באויר עמד רעש מזלגות נוקשות וטרטור מכונת האספרסו שבפינה.
ד"ר דני סופר, כירורג מעולה הגיע כדרכו לארוחת בוקר לבוש בחלוק מנתחים ירקרק, ולצידו ישב פרופסור נועם שרעבי מהמחלקה הקרדיולוגית.
יואב מיהר אליהם.
"בוקר טוב חברים! אני מקווה שלא תתנגדו אם אצטרף אליכם".
"הי, אתה נראה מוטרד!"
ד"ר יואב גולן שפשף את עיניו היגעות. "היה לי סיפור לא פשוט". הוא סיפר לחבריו את קורות הלילה המסעיר. "איך הייתי אמור לנהוג?"
פרופסור שרעבי פרץ בצחוק רועם והניף את מזלגו לעבר בן שיחו, "שאל את דני. בתור כירורג הוא אוהב לנתח דברים".
פניו של ד"ר סופר הרצינו. "למעשה אתה מתאר מצב קלאסי של קונפליקט ערכי. מצד אחד החובה לסייע לאדם במצוקה, מצד שני זכותו של אדם לכבוד עצמי".
יואב לעס קרקר בהבעה עגומה. "איך מכריעים קונפליקט כזה? מאיפה בכלל מתחילים?"
"צריך לבדוק את הבסיס המוסרי של כל צד בקונפליקט. מאיפה הוא נובע, מה המשקל שלו. רק כך נוכל לדעת איזה צד גובר".
"יפה", אמר פרופסור שרעבי, "אז בוא נתחיל מהצד של החולה. מה באה חובה שלי לטפל בו בכלל?"
"שבועת הרופא?" הציע יואב.
פרופסור שרעבי תחב פרוסת עגבניה לפיו ומשך בכתפיו. "השבועה קובעת שאני חייב להעניק טיפול רפואי, היא לא מחייבת אותי להתבזות עבור חולה. וכי בגלל שאני רופא אסור לי לצאת לחופשה או ללכת לישון? השבועה מתייחסת לפרק הזמן שבו אני מתפקד רשמית כרופא. עכשיו אני לא דוקטור. אני סתם אדם פרטי!".
"יודע מה, נניח שאתה סתם אדם פרטי. אתה נוסע להנאתך בכביש ופתאום מישהו מתמוטט לפניך, היית חייב לטפל בו?"
"אני מניח הייתי מטפל בו, אחרי הכל לו אני הייתי מתמוטט הייתי רוצה שיטפלו בי".
"זהו שיקול תועלתי, לא מוסרי".
"זה לא אותו דבר?" תהה יואב.
"ודאי שלא. אם השיקול רק תועלתי אני רשאי לבחון את מידת התועלת שיש בכל מקרה לגופו. במקרים מסויימים השיקול התועלתי עשוי להנחות אותי דווקא להתעלם ממצוקתו של השני. למשל, אם אני ממהר מאוד והעיכוב יגרום לי הפסד כספי רב. אני עשוי להעדיף את התועלת המיידית על פני הסיכון העתידי והמעורפל שאי פעם אזדקק לסיוע דחוף ואיש לא יושיט לי עזרה".
"נכון", הודה פרופסור שרעבי, "יש אתיקנים שטוענים במפורש שהמחוייבות לעזור לזולת קיימת רק אם אני גרמתי למצבו. אבל אני מתאר לעצמי שליהדות יש גישה שונה לנושא".
הגישה היהודית
"בהחלט. היעד של המוסר התועלתי היא התועלת החברתית. היהדות, לעומת זאת, מסמנת כנקודת מוצא את הצמיחה הרוחנית האישית של האדם. אתה לא מוסרי כי זה טוב לחברה ומשתלם לך. אתה מוסרי כי אתה חייב את זה לעצמך, כי אתה רוצה להפוך את עצמך לאדם טוב יותר. אתה לא תורם כסף לעני רק משום שחסר לו, אלא משום שאתה עצמך זקוק לנתינה".
יואב הרהר לרגע ואמר: "זאת אומרת, המוסר היהודי הוא תוכנית של תרגילי כושר רוחניים. כשאדם בוחר להתנהג בצורה מוסרית – למרות שהבחירה קשה ומחייבת מאמץ – הוא מחשל את שרירי הנשמה ונעשה אדם טוב יותר".
הוא נגס במלפפון והמשיך: "אם הבנתי אותך נכון, לדעתך אני מחוייב לסייע לאדם במצוקה לא בגלל שהדבר כדאי לעצמי או לחברה, אלא פשוט משום שכך אני נעשה יותר טוב".
"זאת לא דעתי, זאת דעת התורה".
"ואיפה בתורה מופיעה המחוייבות המוסרית לטפל באדם במצוקה?"
"במצוות השבת אבידה", הודיע דני חגיגית.
"מה?!" – שני חבריו הרופאים זקפו גבות.
השבת אבידה
"כן, למעשה הקשר הגיוני למדי. אדם מטייל ברחוב ומבחין בארנק המוטל על המדרכה. אסור לו לקחת אותו לעצמו, אסור לו אפילו להתעלם ולהמשיך בדרכו. הוא חייב לעצור, לטפל באבידה, לאתר את בעליה ולהחזיר להם אותה על פי סימנים. במילים אחרות, התורה מטילה אחריות מוסרית לדאוג לרכושו של הזולת. ואם אתה אחראי לרכושו של הזולת ודאי שתהיה אחראי לנפשו של הזולת".
יואב קימט את מצחו. "מעניין, אף פעם לא חשבתי על הדברים מזווית כזאת. ומה יקרה אם אני צריך לבזבז זמן יקר עבור הטיפול באבידה?"
"נקודה מצויינת", החמיא לו דני, "התורה אכן פוטרת אותך מחובת השבת אבידה אם הטיפול בה יגרום לך נזק כספי שעולה על שווי האבידה".
"רגע אחד", אמר פרופסור שרעבי, "הרי אמרת שגם הצלת נפשות היא סוג של ‘השבת אבידה’. לפי דבריך אני גם פטור מלהציל אדם אם הדבר כרוך בטרחה גדולה!"
"לא בדיוק. קודם כל במקרה הזה שווי האבידה – נפש אדם – גבוה לאין ערוך מכל נזק כספי שאתה עלול לספוג עקב הטיפול בו. חוץ מזה קיים בתורה ציווי מפורש המתייחס לאפשרות כזאת".
"מה הציווי הזה?"
"בתורה נאמר: "לא תעמוד על דם רעך", חזל הבינו שפסוק זה מרחיב את החיוב הבסיסי של הצלת נפשות אותו למדנו ממצוות השבת אבידה. בניגוד להשבת אבידה, לצורך הצלת נפשות אתה מחוייב גם לספוג נזק כספי".
"כלומר, אם אני רואה אדם טובע בבריכה אני מחוייב לזנק אחריו למים למרות שבכך אהרוס את חליפת הערב היוקרתית שאני לובש…"
"הבגד עושה את האדם?"
יואב התערב בשיחה: "בסדר, אז דיברנו עד כה על הזווית של זכויות החולה. בוא נבדוק עכשיו את הצד השני במשוואה, את הזווית של כבוד האדם. כיצד מתייחסת היהדות לביזוי אדם?"
"בחומרה רבה. חז"ל השתמשו בביטויים חריפים ביותר כלפי מי שגורם ביזיון פומבי לחברו עד שאמרו "כל המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא". ישנם אפילו דעות הסוברות שאדם מחוייב לסכן את נפשו כדי למנוע בושה מחברו!"
"אז איך יכול החולה לצפות ממני שאתבזה בשביל להציל אותו, הרי הוא עצמו מצווה לשמור על כבודי?!"
"אכן כאן הגענו לנקודה המרכזית! אמרנו שהצלת אדם היא מצווה. האם חייב אני לקיים מצווה אף אם הדבר גורם לי בושות?"
"למעשה זהו נושא רחב שיכול לצוץ בכל מיני הקשרים. תאר לך מצב כזה: חתן עומד מתחת לחופה, מוקף ידידים ובני משפחה, כשלפתע מופיע החייט שתפר לו את החליפה ומחמיא לו על השילוב הנפלא של צמר ופשתן שבבגדיו".
"מה הבעיה?"
"תעורבת של צמר ופשתן מכונה ‘שעטנז’ והתורה אוסרת על אדם ללבוש אותו. הסרת הבגד תגרום לחתן אי נעימות רבה, אך מאידך בכל רגע שהחליפה על גופו הוא עובר על איסור מהתורה".
הרופאים החליפו מבטים מחייכים.
"מסקנת הגמרא היא כזאת: המוצא כלאים (שעטנז) בבגדו פושטן ואפילו בשוק, שנאמר: "אין עצה ואין חכמה ואין תבונה לנגד ה’", כלומר, אסור לאדם להציל את כבודו על ידי כך שיעבור על איסור תורה".
"אם כן הייתי חייב להתבזות להציל את החולה!" אמר יואב.
"כן, אבל קיימות דוגמאות הפוכות, למשל, מצווה על אדם להעיד. אבל מה קורה כאשר במהלך העדות יאלץ העד לחשוף פרטים מביכים, או שעצם ההתייצבות בבית דין מסבה לו אי נעימות? כאן נפסק בהלכה שבנסיבות מסויימות רשאי אדם לשמור על כבודו ולהימנע מעדות".
יואב מזג לעצמו ספל קפה וקימט את מצחו בריכוז. "אולי קיים הבדל בין המקרים – העד השתקן מבטל מצווה באופן פסיבי, הוא נמנע מלעשות פעולה המוטלת עליו. אולי זו הסיבה שבמקרה שלו השיקול ‘כבוד הבריות’ גובר".
"נכון", הסכים פרופסור שרעבי, "המקרים כלל אינם דומים. החתן לבוש בבגדי שעטנז עובר אל האיסור באופן אקטיבי כדי להינצל מבושה, הוא המשיך ללבוש בגד אסור, מבחינה זאת הוא דומה לעבריין שגונב רק משום שלא נעים לו מחבריו. ברור שמעשה כזה אסור".
"אתם צודקים", אמר דני, "הגמרא מבדילה בין פעולת איסור אקטיבית לפעולה פסיבית. במקרה הראשון האיסור בתוקף למרות הבושה הנגרמת, ובמקרה השני רשאי האדם לא לפעול כדי למנוע מעצמו ביזיון".
שאלה של כבוד
"רגע, אמרנו שמקור החיוב להציל אדם היא במצוות "השבת אבידה", האם אדם מחוייב לטפל באבידה גם אם הדבר יגרום לו בושה?"
"לא. ההלכה קובעת בפירוש ש"זקן ואינו לפי כבודו" – כלומר, אדם מכובד שאין זה לפי כבודו לטפל באבידה, רשאי להתעלם ממנה".
"אם כן אף הרופא רשאי להתעלם מהחולה עד שיתלבש שהרי אין הוא מחוייב להתבייש לצורך השבת אבידה!", טען ד"ר גולן.
"איך אתה בכלל משווה?", התפרץ לעומתו ד"ר סופר, "השבת אבידה היא עניין ממוני גרידא, פה אנחנו עוסקים בהצלת נפשות!"
"חוץ מזה", התערב נועם שרעבי, "הרי כבר הבאנו מקודם את הפסוק "לא תעמוד על דם רעך" המטיל אחריות על האדם להציל נפשות אף במצבים בהם היה פטור מהשבת אבידה".
"כן", התעקש יואב, "אבל הפסוק התייחס רק לעניין הפסד ממון. לא נאמר בו דבר לגבי הצורך להתבזות כדי להציל אדם".
"על נקודה זו כבר עמד רבי שלמה קלוגר – מענקי ההלכה בדורות הקודמים – בספרו "חכמת שלמה". לדעתו מכיוון שהחובה הבסיסית לטפל בחולה נלמדת מהשבת אבידה ותוספת הפסוק "לא תעמוד על דם רעך" מתייחסת רק להפסד ממון, ממילא יתכן שאדם יהיה מחוייב להפסיד ממון כדי להציל את חברו, אך לא יהיה חייב להתבזות עבורו!"
"אבל", הוסיף ואמר ד"ר סופר, "יש כאן מימד נוסף שחשוב לעמוד עליו. אף לשיטת הסוברים ש"זקן ואינו לפי כבודו – פטור", היינו כאשר הזקן לא היה מתעסק בחפץ הזה גם אילו היה שלו. הפטור מטעמי בושה תלוי בשיקול סובייקטיבי. אילו היה הרופא מוכן לרוץ ערום בכדי להציל את בנו, הוא מתחייב להעניק יחס זהה לחולה זר!"
לרגע השתררה שתיקה בעוד קבוצת הרופאים מנסה לעכל את משמעות הדברים.
"רגע, אז מהי התשובה – האם למעשה יש או אין חיוב על הרופא להתבזות?"
דני סופר הרים את ידיו וחייך. "שכחתם, אני כירורג, לא רב. כל מה שאמרתי לכם הוא מעט ממה שלמדתי בשיעור התלמוד היומי שבו אני משתתף. כדי לקבל תשובה מוסמכת ומקיפה לשאלות האלו תצטרכו לפנות לפוסק הלכתי מוסמך".
יואב שרק. "סיבכת לנו את החיים כהוגן, דני. תגיד, איפה בכלל דנים בנושאים כאלה?"
"במקומות שונים בתלמוד", סיפר דני, "אתה מוזמן להצטרף לשיעור היומי שלנו בבית הכנסת של המרכז הרפואי. כל ערב בשמונה".
"מעניין, תמיד ידעתי שהיהדות עוסקת בשאלות של מותר-אסור טהור-טמא, לא העליתי בדעתי שקיים בה עושר מוסרי ואינטלקטואלי נרחב כל כך"…צפצוף ביפר פתאומי קטע את דבריו האחרונים. יואב הציץ בביפר והניח בחופזה את כוס הקפה על השולחן. "מצטער חברים אבל אני חייב לחזור למחלקה דחוף".
דני חייך. "לפחות הפעם אתה לבוש…"
(מתוך "עת לחשוב" גליון מספר 50).
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור