כמה אנחנו באמת שווים?

 

 

כאשר רצה הקב"ה למנות את ישראל ציווה להם שייתן כל אחד מהם מחצית השקל.

 

רבי נתן מבאר בליקוטי הלכות שפרשת שקלים רומזת לעבודה יסודית שכל יהודי צריך להיות בקי בה לעומקה והיא סוגיית הענווה. על כן, מסביר רבי נתן, נקרא עניין זה בשם "שקלים", "כי יש בזה משקל גדול", כלומר שהנושא עדין מאוד, ואם לא יודעים לדייק בו, כמו שמדייקים במשקל, אפשר בקלות להטות את הכף ולאבד את האיזון.

 

מצד אחד מוטל עלינו להיות ענווים בתכלית הענווה. התורה עצמה מעלה על נס את מידת הענווה, עד ששיבחו הגדול ביותר של משה איש האלוקים הוא "והאיש משה עניו מאד מכל אדם אשר על פני האדמה".

 

ענווה היא הפסגה – לביטול הישות והחומריות האנושית, היכללות מוחלטת בבורא והכנעה מושלמת לרצונו ללא כל שיור של רצון עצמי או הרגשת ישות. וכי יש מקום גבוה יותר אליו יכול להגיע ילוד אישה?

 

ומן הצד השני עומדת מידת הגאווה המגונה מכל מידה, עד שחז"ל טרחו והרבו לדבר בגנותה, ולא נחה דעתם עד שאמרו שגאווה איננה עוד מידה רעה אלא לאו דאורייתא, והוסיפו וכתבו: "כל אדם שיש בו גסות הרוח אין עפרו ננער" (סוטה ה) וראוי לגדעו וכאילו בנה במה וכו’.

 

גם הבעל שם טוב ותלמידיו הקדושים הרבו לעסוק בגנות הגאווה. וכך ביאר הבעש"ט את הפסוק "תועבת ה’ כל גבה לב" (משלי טז): "כל גבה לב – אפילו גבה לב בתורה ובמצוות"!

 

אומנם עצם הידיעה על שבח הענווה או גנות הגאווה אין די בה. רבי נחמן, הבקי הגדול ברזי הנפש, מגלה לנו שגם בסוגיה מהותית זו מתערב היצר הרע והופך את היוצרות. "בעניין ההכנעה טועים העולם הרבה. כי הלא כמה אנו מייגעין עצמנו בעבודות ובתפילה כדי לצאת ממוחין דקטנות למוחין דגדלות. ואם כן אי אפשר שתהיה ההכנעה בפשיטות, כי אם כן הוא נכנס לקטנות. ועל כן בהכרח שיש בזה דעת. ורבותינו ז"ל קראו לענווה שאינו כראוי – חנופה". (ליקו"מ ח"ב, תורה כ"ב).

 

כאשר אומרים לאדם להיות עניו, מלמד רבינו, הוא עלול בנקל לטעות וליפול למצב נפשי ירוד וגרוע הנקרא "מוחין דקטנות" ולדמות בנפשו כי זוהי ענווה. אבל אין זו אלא ענווה מדומה, עצת היצר, שאומר לאדם כי ענווה פירושה אפסות ועליבות, קטנות ונמיכות. חולשה ותבוסתנות.

 

אם אדם מאבד את ערכו, אם דעתו ניקטנת וחוכמתו מתבלעת, אם הוא חש שאין בכוחו לפעול או שאין מעשיו רצויים ואין בהם ערך – הלזאת יקרא ענווה?

 

ענווה אמיתית, מלמד רבינו, איננה תחושת אפסות ואובדן ערך. אדרבא – ענווה אמיתית היא היא הערך שיש לאדם, באשר הוא קשור לבוראו ומבוטל לרצונו. כך – מתגלה כוחו ביתר שאת, כך – מאירות מעלותיו באור יקרות, כך – זוכה הוא לרוממות רוח ולדעת גדולה. מתוך אותה ענווה הוא מוצא כוח לעמוד איתן מול כל המונעים, אין הוא חש חלש ודל. "כי צריכין להיות עניו בתכלית הענווה, להיות אין ממש, בלי שום טעות ופניה כלל, ואף על פי כן יהיה חזק ואמיץ מאוד, ולבלי להניח להפיל את עצמו בשום דבר" (ליקוטי הלכות, תפילין, הלכה ה).

 

כל זה, מבאר רבי נתן, מרומז במצוות מחצית השקל, "כי הוא משקל גדול, כמו המשקל שעומד במחציתו ובאמצע שאין יכולין להכריעו לכאן ולכאן". מצד אחד – מוטל עלינו להיות ענווים, אבל צריך להיזהר שהענווה לא תטה אף הכף ותהפוך חלילה למוחין דקטנות ועליבות. ומצד שני, כאשר אנו חזקים ותקיפים בדעתנו נגד כל המונעים – שומה עלינו להיזהר שהאומץ והתוקף לא יטו את הכף ויהפכו חלילה לגאווה.

 

וזהו פירוש הפסוק: "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט". "העשיר", שיש לו מעלות ועושר רוחני, צריך להיזהר ש"לא ירבה", כלומר שלא יפול על ידי זה חלילה לגאווה, ואילו "הדל", דהיינו מי שיודע את דלותו, צריך להיזהר ש"לא ימעיט", כלומר שלא יפול לענווה מדומה, שלא ימעיט מידי בערך עצמו ולא יכשל ב"מוחין דקטנות".

 

וכך מספר רבי נתן מה שאמר לו רבינו בעניין זה (שיחות הר"ן ק"מ):

 

"כאשר אמר לי (רבינו) שעל ידי קטנות אמונה צריכין לעבודות קשות (ליקו"מ ח"ב, פ"ו) עמדתי לפניו כמשתומם ומחשבותי היו תמהים בעניין זה, כי (היה) נדמה לי שיש לי אמונה קצת. ענה ואמר בלשון גערה קצת כאומר: "ואם יש לך אמונה, אין לך אמונה בעצמך".

 

"והזכיר מיד מאמר רבותינו ז"ל "כי מי בז ליום קטנות" – מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנם לעתיד לבוא? קטנות שהיה בהם, שלא האמינו בעצמם. ויש לפרש לפני זה, שלא האמינו בקדוש-ברוך-הוא שהוא טוב לכל והם חשובים וגדולים בעיניו יתברך, ומחמת זה היה בהם קטנות. וזה היה עיקר קטנות האמונה שלהם, שלא האמינו בהם בעצמן.

 

"והכלל המובן מדבריו, שהאדם צריך שיהיה לו אמונה בעצמו, שגם הוא חביב בעיני ה’ יתברך, כי לפי גדולת טובתו של ה’ יתברך, גם הוא גדול וחשוב בעיניו יתברך. וכבר מבואר עניין זה כמה פעמים, שאין זה ענווה להיות במוחין דקטנות, חס ושלום, וצריכין לבקש הרבה מה’ יתברך לזכות לדרכי ענווה באמת".

 

מדוע, בעצם, קשה לנו להאמין בעצמנו באמת, להיות משוכנעים שיש לנו ערך וחשיבות אמיתיים בעולם?

 

על זה משיב רבי נתן וכותב: "כי הרבה מתרחקים על ידי ריבוי הקושיות שקשה להם עליהם בעצמן שרואים שזהו כמה שחותרים להתקרב לה’ יתברך וכבר סבלו יגיעות קצת ובזיונות רבות בשביל האמת ואף על פי כן עדיין הם רחוקים כמו שרחוקים".

 

כך מסביר לנו היצר הרע את מצבנו: "ניסית, עשית מה שיכולת אבל שום דבר לא יצא לך מזה ועדיין אתה רחוק מן הקדושה". אבל האמת היא שהרגשת הריחוק והחידלון שאנו חשים אינה אלא ניסיון שאנו צריכים לעמוד בו, וכמו שמבאר רבי נתן:

 

"וזה מעיקרי הניסיונות שלו מה שאינו יודע היכן הוא עומד ואוחז, כי אם היה רואה ויודע מה שזוכה גם עתה על ידי כל תנועה והעתקה שמנתק עצמו מרע לטוב אפילו תנועה בעלמא, בודאי היה רץ בכל כוחו לעבודת ה’ ולתורתו והיה צדיק גמור. אבל היה מתבטל בחירתו, כי עיקר הבחירה מה שאינו רואה ויודע מה שעושה ומתקן לפי מקומו ושעתו. על כן צריכים גם בזה להתחזק באמונה לידע ולהאמין בדברי רבותינו ז"ל, שאין שום תנועה טובה נאבדת כלל, כי לית רעותא טבא דאיתאביד (אין אפילו רצון טוב שנאבד), וסוף כל סוף לא יישאר ממנו רק מה שחטף איזה טוב בכל יום ויום מימי חייו" (ליקוטי הלכות יורה דעה גילוח, הלכה ב’, סעיף יז).

 

יש לנו ערך עצום, נשמה אלוקית. וערך מעשינו אף הוא כה רב, עד שאפילו רצון טוב בלבד נחשב ושוקל הרבה. אבל הניסיון שלנו הוא – להאמין בזה, ולא להתפתות לטעות היצר המלביש אפסות ומוחין דקטנות בלבוש המדומה של הענווה.

 

(מתוך: אתר "לב הדברים").