רבי נחמן והמצב המדיני

ועידות פיסגה, תנודות כלכליות, תהפוכות מדיניות, איומי אטום וטילים ארוכי טווח. מה אמר על אלה רבי נחמן מברסלב? האם פסחו עיניו של אמן רפואת הנפש על תיקון החברה וחולייה?

7 דק' קריאה

הרב ארז משה דורון

פורסם בתאריך 25.12.07

ועידות פיסגה, תנודות כלכליות, תהפוכות מדיניות,
איומי אטום וטילים ארוכי טווח. מה אמר על אלה רבי
נחמן מברסלב? האם פסחו עיניו של אמן רפואת הנפש
על תיקון החברה וחולייה?
 
 
שאלה,
 
מאמריכם מתווים את הדרך לפרט איך לנתב את חייו: איך לחשוב, איך לנהוג, איך להגיב…ומי שילך לפי עצות אלה, ימצא את עצמו צועד בדרך של תיקון והתעלות, אך זה לגבי הוא עצמו, כפרט.
 
מה יחסו של אותו הפרט כלפי הכלל?
 
איך אפשר לשאוף לתיקון יסודי ואמיתי כל כך של הפרט ולעילאיות כשמסביב מאותת הכלל מתוך כישלונו של המצוקה האיום והכיעור? אולי התיאור קצת מוגזם אך מציאותי.
 
איך בן אדם יכול לשאוף לעלות ולעלות את עצמו כהנהגת פרט בלבד כשמסביבו נראה שהכל הפוך על הפוך?
 
איך אפשר לגשר בין שני המישורים המנוגדים האלה כשמקובל לחשוב שהאחד קשור ואף תלוי בשני, שהאחד אינו יכול להגיע אל תיקונו ללא ליווי השני. איך יצליח האחד (הפרט) להיות כה גבוה כשהשני כה ירוד?…
 
***
 
אשריך שמצבו של כלל ישראל נוגע לליבך. ואכן שאלתך היא שאלה חשובה ומשמעותית.
 
ועידות פיסגה, תנודות כלכליות, תהפוכות מדיניות, איומי אטום וטילים ארוכי טווח. מה אמר על אלה רבי נחמן מברסלב?
 
לרבים נדמה שמישנתו של רבי נחמן עוסקת אך ורק בתחום הפרט, בעיצובו של האדם הבודד ובתיקון נפשו ותו לא. כביכול מנותקים הם הדברים מן המציאות הכללית, לא נוגעים בה ולא עוסקים בה בשום צד.
 
האם באמת רבי נחמן אינו עוסק בסוגיות חברתיות? האם אינו מדבר על התהליכים הקריטיים כל כך שמתרחשים היום בכל תחום? האם פסחו עיניו של אמן רפואת הנפש על תיקון החברה וחולייהּ?
 
לפני שניגע בשאלה חשובה זו, ננסה, אולי, לגעת בדעתה של התורה עצמה על נושאים בוערים אלו.
 
כאשר יעקב אבינו שב לארץ ישראל, לאחר שנים ארוכות בחרן, הוא מגלה, לצערו, שעשיו אחיו מתנכל אליו להמיתו, והוא הולך וקרב אליו בליווי צבא גדול ומאיים.
 
כיצד מקדם יעקב אבינו את פני הרעה? כותב רש"י, על סמך הפסוקים באותה פרשה: "התקין עצמו לשלושה דברים: לדורון (מתנה, לפייס את אחיו שיניח לו), לתפילה ולמלחמה (אם יהיה צורך בכך).
 
דורון, מלחמה ותפילה.
 
יעקב אבינו נוקט באמצעי הגנה מקובלים, כלכליים ובטחוניים, אולם אינו שוכח לפעול גם במישור הרוחני, לגעת בשורש הדברים ושם לבקש פתרון למצוקתו – תפילה.
 
בודאי, מאחר שאנו נמצאים בעולם גשמי, מצוה עלינו התורה להתייחס ולהגיב למציאות גם באופן גשמי. לצורך פרנסתו חייב האדם לעמול. אם יש חולה בביתו עליו לפנות לרופא ולהעזר בו. אוייב כי יקום להילחם בו, עליו לגייס את כל כוחותיו והאמצעים שברשותו ולהשיב מלחמה שערה.
 
אולם עם כל זה חייב האדם לדעת, כי שורש כל המאורעות והמוצאות אותו, הן באופן פרטי והן באופן לאומי – שורש רוחני הוא, שהרי לפי אמונתו לא כוחות טבע אקראיים מזמנים לאדם את קורותיו, כי אם יד עליון מכוונת אותם ומשגיחה עליהם בהתאם למעשיו. כל המתרחש עימו הוא תוצאה של דבר אחד – התנהגותו שלו עצמו. משום כך, אף שבודאי צריך להגיב על כל דבר באופן טבעי ומעשי, חשוב יותר – לחשוף את השורש הרוחני של הדברים ולטפל בו.
 
קם עלינו אוייב – היכן חטאנו? התרגשה עלינו צרה – במה טעינו? כיצד שומה עלינו לתקן את הקילקול הרוחני שבעקבותיו בא הקילקול בעולם הגשמי?
 
על פתרונות טבעיים לבעיותינו מרבים היום לדבר, אולי מרבים מדי. אולם אחר פתרונות רוחניים איש כמעט אינו תר. הפתרון הרוחני והתגובה העמוקה למאורעותינו, ערכם כה רב, עד שבכח פעולה אחת, רצון קדוש אחד, או תפילה אחת – לשנות את המציאות כולה. הם מועילים אלפי מונים מדיונים מדיניים ללא קץ, מתוכניות כלכליות מבריקות או מאין-ספור ניתוחי מצב בכלי התקשורת.
 
כותב הרמב"ם (ספר המדע, הלכות דעות פרק ג’, הלכה ד): "צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב. וכן כל העולם כולו: חציו זכאי וחציו חייב. חָטָא חֵטְא אחד – הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה. עשה מצווה אחת – הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה".
 
נמצא, שכל אותם ענייני רוח שחכמינו מדברים עליהם הינם אקטואליים ביותר, ונוגעים במישרין למצב המדיני והחברתי. עבודת הנפש של הפרט איננה מנותקת ממציאות הכלל. אדרבא, היא היא המשפיעה, יותר מכל דבר אחר, על הכלל ועל העולם כולו.
 
רמז לכך מצאנו בדברי חז"ל אודות הסיבות לחורבן הבית: "על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים". סוף סוף סעודה שערך קמצא והעלבון שעלב בחברו – היה ארוע פרטי. שלילי וחמור, אבל פרטי. ולמרות זאת מונים חז"ל דווקא אירוע פרטי זה בין סיבות החורבן, ואינם בוחרים להתייחס לאירועים פוליטיים או דומים בתור סיבות למתרחש.
 
הוא הדין גם בכל תורותיו ועצותיו של רבי נחמן. המתבונן בהן יראה, שכל עבודת הפרט מצטיירת שם תמיד כחלק מן התמונה הכללית של תיקון החברה והעולם. אפילו נושאים שנראים, לכאורה, שייכים רק לתחום עבודת הפרט, מתורגמים על ידי רבי נחמן לעבודת הכלל ולתרומת היחיד לפתרון מצוקות העולם כולו.
 
דוגמא נפלאה לעקרון זה נוכל למצוא בדבריו (ליקוטי מוהר"ן תורה ה, סעיף א): "כי צריך כל אדם לאמר: כל העולם לא נברא אלא בשבילי (סנהדרין ל"ז), נמצא, שהעולם נברא בשבילי, צריך אני לראות ולעיין בכל עת בתיקון העולם, ולמלאות חסרון העולם ולהתפלל בעבורם".
 
"העולם נברא בשבילי" פירושו, שעל ידי כל דבר שבעולם אפשר להתעלות ולהתקרב אל ה’, אם זוכים להשתמש בו כראוי, על פי צו התורה והשקפותיה. אך אם נדמה למישהו, שהעולם ומלואו הופכים, משום כך, למשרתיו האישיים, אין הוא אלא טועה. אליבא דרבי נחמן, אם הכל נברא בשבילך, אזי אתה צריך לדאוג לכולם. אשליית האנוכיות הופכת מיד להוראה ברורה. עליך "לראות ולעיין בכל עת בתיקון העולם" – להתבונן תמיד מה חסר ולמי, "ולמלאות חסרון העולם" – לתרום כפי יכולתך לתיקון העולם ולמילוי חסרונו בפועל ממש, ואם לא די בזה הרי אתה מצווה גם "ולהתפלל בעבורם".
 
איזו אחריות מקסימה. כל העולם כולו זקוק לי ותלוי בכל מעשה שלי. כמה זהיר צריך אני להיות בכל מעשי, כמה מתחשב.
 
כך נפרשות לעינינו, בעצם, שתי דרכים של התייחסות לכל מה שאנו עושים.
 
דרך אחת – נמוכה ומסוכנת, מכבידה ומתעתעת. בדרך זו – אני המרכז, וגם תורתי ומצוותי תכליתן "למלא את ביטני" בעולם הבא, כלשון רבינו ז"ל (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, תורה ל"ז).
 
והדרך השניה – גבוהה, מופלאה, מרוממת את האדם ואת כל התלויים בו. בדרך זו – צריך לכוון בכל מה שעושים לא לתועלת עצמנו, כי אם לשם "יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" כפי שאנו אומרים לפני קיום כל מצוה ומצוה. לשם ייחוד וחיבור של הקדוש-ברוך-הוא עם התגלתו בעולם הזה, הקרויה "שכינה" ("ביאור הליקוטים" כלל הארבעה עשר). בדרך זו אנו מקיימים את המצוות כדי לגלות את מלכות ה’ וטובו בכל העולמות, בפרט בעולם הזה, הזקוק, כה זקוק, למגעה המרפא של מלכות שמים.
 
כך, הופכים אנו, לאט לאט, לשליחי ממלכת הקדושה. עבודתנו – בעבורה ובעבור טובתה. לא "אנשי תיקון עצמם" בלבד. רבי נחמן מלמדנו לשאוף לאידיאל אחר – "אנשי תיקון השכינה", אנשי תיקון כל העולם וכל העולמות.
 
"וצריך כל אחד ליתן כח לבחינת מלכות דקדושה להתגבר על מלכות דסיטרא אחרא", כותב רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן, תורה א).
 
"ובאמת כל התפילות, הצדיקים שבכל דור ודור הם מעלים אותם ומקימים אותם…ובונין קומתה של השכינה מעט מעט, עד שישתלם שיעור קומתה, אז יבוא משיח…וישלים אותה ויקים אותה בשלימות" (ליקוטי מוהר"ן תורה ב, סעיף ו).
 
תיקון החברה, תיקון העולם, תיקון הבריאה, שם מיוחד לו בשפתנו – הגאולה. בוא המשיח. זו היא התכלית שאנו חותרים אליה, למענה אנו עמלים.
 
"ועלינו מוטל בכל יום ויום לעשות את שלנו: לסור מרע ולעשות טוב בכל יום ויום, שעל ידי זה מתקרבת הגאולה…ואם כבר היו כמה צדיקים וכשרים שעבדו אותו יתברך בכל יום ויום ואף על פי כן עדיין לא בא (משיח) הוא מחמת הקילקול של אחרים שמעכבין ביאתו. אבל אף על פי כן כל אחד כפי עבודתו הוא מקרב הגאולה באותו היום, וסוף כל סוף יתקבצו התנוצצות הגאולה שעוררו הצדיקים והכשרים בכל יום ועל ידי זה תבוא הגאולה" (ליקוטי הלכות, חושן משפט, הלכות מתנה ה’, סעיף מ"ז).
 
וכן כתב רבי נחמן (ליקו"מ תורה ב, סעיף ו): "נראה, שעל ידי תפילתנו ותורתנו תהיה הגאולה". עם כל זה הוא מסיים שם את דבריו: "אף על פי כן, צריכין אנחנו לחסדו, שבחסדו יגאל אותנו", וכמו שכתוב: "למעני למעני אעשה" (כלומר "ולא בזכותכם" אומר הקב"ה).
 
לכאורה עומדים הדברים בסתירה. אם אנחנו נביא את הגאולה על ידי מעשינו, מה צורך יש בחסדו? ואם, כאמור שם, רק על ידי חסדו נגאל, מה יועילו לתהליך הגאולה תורתינו ותפילותינו?
 
תשובה עמוקה לשאלה זו, הנוגעת באופן הגאולה וסודה, מביא רבי נתן בליקוטי הלכות (חושן משפט, הלכות מתנה ה’, סעיף ל"ג):
 
"ועיקר התיקון על ידי בחינת משיח, שיבוא בהיסח הדעת. ועיין מה שאמרו שם (סנהדרין צ"ז) "אין בן דוד בא עד שיתייאשו מן הגאולה"…וכמו שאמרו שם: תניא רבי נתן אומר: מקרא זה נוקב ויורד עת התהום: "כי עוד חזון למועד ויפיח לקץ ולא יכזב. אם יתמהמה חכה לו, כי בוא יבוא לא יאחר"…
 
"והנה אלו המימרות קשה להבין וניראין כסותרין זה את זה. כי איך שייך לייאש עצמו מן הגאולה, חס ושלום? הלא צריכין לחכות לו בכל יום שיבוא, וכמו שאמרו שם: "אם יתמהמה חכה לו"…אלא שאנו צריכין לקוות ולחכות אליו תמיד ואף על פי כן יהיה בבחינת היסח הדעת (כלומר שיתקיימו שני הדברים יחדיו: שמצד אחד נתייאש מן הגאולה ומצד שני נחכה לה. ואיך מתיישבים הדברים? מבאר רבי נתן) היינו שיבינו שלפי מעשיהם אין תקוה, חס ושלום (כלומר שיתייאשו שתבוא הגאולה בדרך של דין, שנהיה ראויים לה בדין על פי מעשינו הטובים) ואף על פי כן יחזקו עצמן בכח צדיקי האמת לחטוף תורה ותפילה ומעשים טובים כל מה שיוכלו לחטוף ולקוות לחסדי ה’ שיעשה צדקה במשפט (דהיינו שימשיכו לצפות ולקוות לגאולה באופן של חסד ורחמי ה’, ואם כך – מה יועילו לכאורה המעשים? ועל זה שוב מבאר רבי נתן) ואלו ואלו דברי אלוקים חיים.
 
"כי בודאי עיקר הגאולה תבוא רק על ידי תשובה ומעשים טובים, כמו שכתוב: "ובא לציון גואל לשבי פשע ביעקב" וכו’. אך אף על פי כן יהיה הכל רק בחסד ובצדקה, כי התשובה השלימה של השבי פשע לא יהיה בה כח להביא הגאולה, רק ה’ יתברך בחסדו וצידקתו יקרב הגאולה למענו. אך מחמת שאי אפשר להמשיך הצדקה וחסד כי אם על ידי בחינת משפט (דהיינו שצריך על כל פנים, ולו במעט, להיות ראויים להיגאל) על כן ההכרח להמתין עד שיעשו קצת תשובה, שעל ידי זה יוכל בנפלאותיו להלביש הצדקה במשפט".
 
ולסיכום הדברים:
 
כאשר לומדים את ליקוטי מוהר"ן או שאר ספרי רבינו, אנחנו רואים שמצד אחד רבינו מדבר איתנו תמיד על תיקון הנפש הפרטי של כל אחד מאיתנו, ומצד שני בכל עניין ועניין הוא תמיד מקשר את הדברים אל הכלל.
 
מה שאנחנו עושים, כל מחשבה טובה, כל דיבור טוב, כל מצווה, אנחנו לא עושים רק בשביל שיהיה לנו טוב, בעולם הזה או בעולם הבא. את הכל אנחנו עושים "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה", כפי שנהוג לומר לפני קיום כל מצווה ומצווה. אנחנו מייחלים שמעשינו הטובים יצטרפו לכל מעשיהם הטובים של כל היהודים מאז ומעולם, ואלו יגרמו יחוד, כלומר חיבור ואיחוד של "קודשא בריך הוא", כלומר הקב"ה, ו"שכינתיה", כלומר שכינתו, שהיא כלל נשמות ישראל, כמובא בספרים.
 
יש הרבה שמדברים על הכלל ועל צרותיו, אבל האם זה בהכרח מועיל לכלל? כמה אנרגיה, כסף, כוח, הושקעו בהפגנות למיניהן? האם זה באמת הועיל? אם היו משקיעים קצת מאותה אנרגיה לעבודה רוחנית, ייתכן שזה היה מועיל הרבה יותר. בודאי שצריך לעשות השתדלות במישור הטיבעי, אבל מי שבוכה על עם ישראל בחצות ייתכן ומקרב את גאולתם וישועתם יותר ממי שתולה כרזות ברחובות.
 
בכל מקרה, זה יהיה לא הוגן ולא יהודי לומר שמי שעוסק בעבודת ה’ אינו עוסק בתיקון הכלל. הלא כל התנ"ך מלא בסיפורי צרות ומצוקות של עם ישראל, והפיתרון היחיד שמתואר שם הוא פיתרון השינוי הרוחני, העבודה האישית.
 
"ותשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזרה", ולעומת זאת המחשבה שהכל זה עניין של מאבקי כוחות פוליטיים או מדיניים וכדומה היא מחשבה בלתי יהודית, שרק מעורר דין וקטרוג גדול יותר, כמו שאומר הפסוק: "ואם באלה לא תיוסרו לי והלכתם עימי קרי, והלכתי אף אני עימכם בקרי והכיתי אתכם גם אני שבע על חטאותיכם" (ויקרא כ"ו פסוק כ"ג כ"ד).
 
וה’ יזכה את כולנו להשתמש בנשק העתיק והאמיתי של עם ישראל – "תשובה, תפילה וצדקה", וינהל את כולנו יחד וכל אחד מאיתנו אל הגאולה השלימה, וכמו שכותב הפסוק "חזק ונתחזק בעד עמינו ובעד ערי אלוקינו".
 
(מתוך אתר לב הדברים).

כתבו לנו מה דעתכם!

1. אברהם

כ"ג שבט התשס"ט

2/17/2009

(המשך מתגובה הקודמת) רבי נחמן ראה ברוח קדשו שרוצים להכותו ולכן הלך בדרך אחרת. החסידים, שחיכו עד בוש, אמרו שמן הסתם יקרה לרבנו נס, והלכו להתפלל מנחה.
אח”כ אמר רבנו שלא טוב עשו שהלכו, כי אין סומכים על הנס, והיה להם לקיים מצות “לא תעמוד על דם רעך”.
בקיצור, כולנו צריכים לחזור בתשובה: בכל התחומים, מצוות שבין אדם לחברו, ובין אדם למקום, צניעות כמו אמותינו הקדושות, בלי פאות נכריות, לא לחפש היתרים מפוקפקים (אשה שהולכת עם חצאית שמכסה את הברך, אך בלי גרביים, מחטיאה את הרבים), להפסיק להעסיק ערבים, להפסיק לאכול היתר מכירה וכו’

2. אברהם

כ"ג שבט התשס"ט

2/17/2009

(המשך תגובה קודמת) וחלק מהמצוות המעשיות, זה למשל “והורשתם את יושבי הארץ מפניכם”, “לא תחנם” (כלומר להעדיף קנייה אצל יהודי, אף אם המחיר מעט גבוה, ובודאי שלא לפרנס אויבים), “לא תעמוד על דם רעך” וכו’.
בוודאי שתיקון חצות גדול לאין ערוך מתליית שלטים, אך מצות “לא תעמוד על דם רעך”, היא מצות לא תעשה, שלצערי הרב יש אנשים שומרי תורה ומצוות (כולל אדמורים) שעברו על המצוה הזאת בשאט נפש.
מסופר שפעם חיכו מתנגדים בצד הדרך שרבנו הקדוש יעבור, על מנת שיכוהו. בצד שני עמדו החסידים, מוכנים עם מקלות להגן על רבנו. (המשך בתגובה הבאה)

3. אברהם

כ"ג שבט התשס"ט

2/17/2009

מה שאנשים לא מבינים… מצד אחד, השמאל חושב על פתרונות מדיניים הזויים שהובילו אותנו לאסונות כמו גירוש יהודי גוש-קטיף, ברור שהגירוש הוא פשע, והקב”ה כבר העניש את שרון ועוד כמה אנשים.
מצד שני הימין חושב רק על הצד הביטחוני, ולא מבינים שבלי שמירת מצוות ובפרט שמירת היסוד, ארץ ישראל לא תשאר בידיים שלנו.
מצד שלישי, החרדים (ולצערי נראה לי שגם מורי ורבי הרב ארז משה דורון) חושבים שהכל תלוי רק בתפילה, ובחזרה בתשובה. לכאורה הם צודקים ואני לא חולק על זה. אבל מה שהם לא מבינים שחלק מהתשובה זה מצוות מעשיות, (המשך בתגובה הבאה)

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה