זוגיות רוחנית

אם בני הזוג לא יראו את הנישואין כמטרה לקשירת

 

 

קשר בין שני אנשים נוצר כאשר הם נזקקים זה לזה, לסיפוק צרכים גשמיים או רוחניים. הפריטים והרגשות שאין אדם מסוגל לייצר ולספק לעצמו, קושרים ואף כובלים אותו למי שמסוגל לספקם לו.

 

הצורך של הלקוח למוצר, והצורך של המוכר לכסף המתקבל תמורתו, מקשרים ביניהם. דיירים בבית דירות נקשרים על ידי התעניינות הדדית והשאלת כלים או מוצרים.

 

לכאורה, מדובר בקשר טכני, אך גם בקשר הטכני הזה, משולבת מידה מסויימת של רגשות, שהרי פעמים רבות נוצרת ‘סימפטיה’ בין מוכר לקונה, אשר תשפיע על הקונה להעדיף את המוכר הסימפטי על פני מוכרים אחרים, אף על פי שחנותם קרובה יותר וגם אם המחירים שהם גובים נמוכים יותר ממה שמבקש המוכר הסימפטי.

 

מאור הפנים והחיוך שבהם מתקבל הלקוח, מושכים אותו לבוא בשערי החנות, ואם המוכר גם מתעניין במצב בריאותו, ואף משבח ומחמיא לו, וגם מציין לשבח את טעמו והבנתו, הרי לולא גביית התשלום שהמוכר גובה מכל מי שמבקרו, היתה זו ‘חוויה’ להכנס לחנותו.

 

כמו כן, אישה תעדיף ללוות כסף, או לשאול מכשיר, משכנה שנוצר עמה קשר סימפטי, אף אם היא גרה בקומה גבוהה יותר מאשר שכנות אחרות, הגרות בצמוד לדלת ביתה.

 

הקשר הרוחני הטהור, עולה בעוצמתו על כל קשר אחר. זאת אנו רואים בקשר שבין תלמידים לרבם הנערץ, או בקשר של הכרת טובה לאדם שהציל את חייו של הזולת. כן הוא קשר של תודה לאדם שהשיא עצות נכונות, או שעודד אדם לכיוון חשוב בחייו. כיון שלקשר בין בני אדם יש השפעה הדדית חשובה ביותר, הן לחיוב והן לשלילה, אמרו חז"ל (פ"א א, משנה ו): "…יהושע בן פרחיה אומר עשה לך רב, וקנה לך חבר…"

 

אצל הרב נאמר "עשה" ואצל החבר נאמר "וקנה" – כלומר, הקשר לחבר הוא כה הכרחי וחשוב, שמן הראוי לקנותו – להשקיע, לשלם, להקריב – כדי להשיגו.

 

הרמב"ם מציין שלוש מגמות בחיפוש חבר: א. אהבת תועלת, ב. אהבת מנוחה, ג. אהבת מעלה.

 

ומפרט:

 

אהבת תועלת – קשר בין שותפים כדי להגדיל רווחים.

 

אהבת המנוחה – מתפצלת לשתיים: האחת – אהבת הנאה, השניה – אהבת בטחון. חברות עם הזולת ושהות עמו, משרה תחושה של הימצאות עם אדם שאין לחשוש ממנו לא בדיבור ולא במעשה. אפשר להודיע ולספר לו, על הדברים הטובים ואף על הדברים המגונים, שיש במספר, בלא לחשוש שבעקבות הסיפור וההיחשפות ירד חינו בעיני החבר, ואין גם סכנה שאי פעם הוא ישתמש בידיעותיו לרעת המספר, לא על מערכת היחסים ביניהם ולא בגילויין לאחרים.

 

אהבת המעלה – שתהיה שאיפת שניהם מכוונת לדבר אחד – להשיג מעלות טובות, או משימות חשובות, וירצה כל אחד להיעזר בחברו שיגיע הטוב ההוא לשניהם יחד. על אהבת המעלה הזו, ציווה התנא לקנות את החבר.

 

כיצד נתייחס לקשר שבין בעל ואישה?

 

לכאורה הוא שייך להגדרה של "אהבת התועלת", משום שבהבטה שטחית נראה שרוב רובה של המערכת עוסקת בקשר טכני – גידול ילדים, השגת פרנסה, דאגה לבית. לכשננסה להשתחרר ממוסכמות אלה נגלה שיש בקשר הנישואין היבט מפתיע.

 

קשר זה נוצר בין שני אישים שאינם קרובי משפחה, זרים זה לזה, כאשר ברור לכל אחד מהם שהזולת התחתן עמו משום שרצה בטובת עצמו ולא בטובת בן זוגו, כאשר השאלה המלווה אותו בהליכתו לנישואין היא "מה יצא לי מזה?" אף על פי כן כל אחד מהם מכניס את עצמו למחוייבות כלפי הזולת שהיא למעשה השתעבדות מוחלטת, ליותר מיובל שנים, ללא חופשות וללא אפשרות למנות ממלא מקום, במקרה של מחלה או חולשה, ח"ו.

 

אך מעט העמקה בקשר זה, תלמדנו שיש כאן קשר הרבה יותר ערכי, שהרי אם על אף היותם זרים במקורם הם נקשרים זה לזה והופכים ליחידה אחת, הרי זה בהכרח משום שבורא העולם טבע בקשר המשפחתי סממנים של אהבה שאינה תלויה בדבר.

 

כתב המהר"ל בפירושו על פרקי אבות (פרק ה, משנה טז): "כל אהבה שהיא תלויה בדבר – בטל דבר בטלה אהבה, ושאינה תלויה בדבר – אינה בטלה לעולם. איזו היא אהבה התלויה בדבר? זו אהבת אמנון ותמר, ושאינה תלויה בדבר? זו אהבת דוד ויהונתן".

 

בהסבירו את אהבת דוד ויהונתן, מבהיר המהר"ל (פ"ה, יז) שהקב"ה טבע בקשר הנישואין אהבה שאינה תלויה בדבר: "שכך ברא הקב"ה עולמו שיהיו לבשר אחד, כדכתיב בקרא (בראשית ב): "על כן עזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו"…ובודאי אין הכתוב מדבר שיעזוב את אביו ואת אמו וידבק באשתו משום שהאישה היא להנאתו, רק הכתוב מדבר שכך הוא בעצם הבריאה, שהאיש ידבק באשתו. ואם כן עיקר האהבה, שאינה תלויה בדבר".

 

עם זאת מציין המהר"ל שאהבה זו אינה ראויה לתואר "אינה תלויה בדבר לגמרי", כיון שיש בקשר הזה גם תועלת שבני הזוג מפיקים זה מזה. לכן הגדרתו של המהר"ל לקשר הנישואין היא "אהבה שאינה תלויה בדבר, אך לא לגמרי". משום כך, כאשר דוד מכנה את יהונתן לעת מותו (שמואל ב, א) הוא מציין: "נפלאת האהבתך לי מאהבת נשים".

 

כלומר, אהבת דוד ויהונתן היא מוחלטת, יותר מאהבת בעל לאישה, כיון שאין בה רווחים כלל וכלל. לעומת אהבת בעל ואישה שאינה מוחלטת, כיון שיש בה גם תועלת לבני הזוג זה מזה. אבל, כאמור, עדיין היא נחשבת, לאהבה שאינה תלויה בדבר.

 

לכשנתבונן במקורות מהו הקשר שבין בעל לאישה, נגיע למסקנה שאין להסתפק בהגדרה של "אהבת התועלת" אלא שהוא מסווג (לפי הרמב"ם) בתואר "אהבת המעלה". שהרי נשמת כל אחד מהם היא למעשה אותה נשמה, הקשר שביניהם מתהדק בציווי התורה להינשא זה לזה, ומלכתחילה בראם הקב"ה ביצירה אחת ורק לאחר מכן הפרידם, כדי להיטיב את הקשר שביניהם, ואף לעולם הבא הם יהיו יחד.

 

אולם כל הרעיונות האלה, הינם חומר גלם שאם בני זוג ישיכלו לנצלו יגיעו לאחידות מלאה. כדי שהדברים החיוביים האלה יתקיימו בהם, יש "לקנות את החבר" ולהשקיע בו, כשם שיש להשקיע בכל דבר שבעולם כדי להשיג את הרווחים הטמונים בו.

 

כיצד עושים זאת?

 

 

לפיתחו של הקשר הרוחני רובצים קשיים רבים. במרוצת חיי הנישואין מוטלים על בני הזוג מטלות שונות ומגוונות, המתרבות עם גידולה והתרחבותה של המשפחה, ועליהם מתווספים קשיי הפרנסה והטיפול בילדים.

 

בני זוג שאינם משקיעים בפיתוח הקשר הרוחני, עשויים למצוא את עצמם קשורים רק במטלות הטכניות היומיומיות הנוגעות לקיומה של המשפחה. אם הם אינם רואים במטלות אלו ערך מצוותי, הרי חולפות עליהם תחושות ירודות המשפיעות לרעה על מצב רוחם, וכתוצאה מכך – על הקשר שביניהם.

 

כאמור, התחושות הירודות בקשר הזוגי, עשויות לבלוט בתקופה הראשונה לאחר הנישואין, אולם הן מלוות זוגות רבים לאורך כל חיי הנישואין, אף שלא תמיד הם יכולים להסביר לעצמם שהחסר שהם חשים בו הוא חסר בקשר רוחני.

 

לעיתים קרובות, בתקופה הראשונה לנישואין, נוספים קשיי ההסתגלות של בני הזוג זה לזה. מתברר שיש דיווחים שונים על תקופת השנה הראשונה לנישואין. יש המדווחים שזו היתה התקופה היפה של נישואיהם, רבים אחרים טוענים שזו היתה התקופה הקשה ביותר מבחינה רגשית. זאת משום שבשנה זו כל אחד מבני הזוג התאמץ לשנות ולעצב את זולתו על פי המבנה שלו, עד שאט אט הגיעו למסקנה שאי אפשר לעשות כן. בעקבות ההתפכחות הפחיתו את הלחץ על בן הזוג ולמדו התנהגויות ודרכים טובות יותר לחדור לליבו.

 

גורם מפריע לקשר הרוחני, נוצר גם כן כאשר אחד מהם או שניהם, מתהלכים באופן קבוע בחוסר שביעות רצון – אין הם מרוצים מלימודיהם, מעבודתם, ומילדיהם. מתוך כך מתרבות תלונות והערות על כל דבר פעוט.

 

לעיתים, הדבר נובע מכך שאחד מהם הוא פרפקציוניסט – דורש מעצמו ומסביבתו להשיג את המקסימום, הוא מצפה תמיד לשלימות, ואם הוא אינו משיג אותה, הרי הוא חש שאין לו כלום. זאת אף על פי שהשגיו גדולים בשטחים רבים. את חוסר שביעות הרצון הוא מעביר אל בן זוגו ואל ילדיו.

 

במקרים אחרים, חוסר שביעות הרצון נובע ממידות רעות, כאשר אדם אינו מסתפק במה שיש לו, וגם את מה שיש לו הוא רואה בצורה מגומדת ושלילית. הראיה השלילית אינה מתבטאת בדיבורים בלבד אלא אף בפנים קפואות, חסרי חיות בלא מבע מאיר. דבר זה יוצר נתק רוחני ותחושת קרירות או אדישות בין בני הזוג.

 

אין ספק שמן הראוי שכל מי שמציק לו משהו, ישתדל לפרוק את מצוקתו בפני בן זוגו, חשוב יותר שהשותף לנישואין יאזין למצוקה, כדי לסייע בפירוקה. אולם כאשר ביטויי המצוקה מתמשכים והחיוך כמעט ואינו נראה על השפתיים, הרי הזולת גם כן נכנס למצוקת עצב. כך מתפתחת תחושה של התנתקות, ובעקבות זאת בני הזוג משתדלים להימנע מלשבת ולשוחח.

 

בעיה זו של חוסר שביעות רצון, היא כה מפריעה עד שהרמב"ם מתייחס לכך בהלכות אישות (פרק טו, הלכה יט) כאשר בין שאר הציוויים שהוא מנחה את הבעל בחובותיו לרעיתו, הוא כותב: "ולא יהיה עצב ולא רגזן". כלומר, העצב עצמו, די בו כדי להציק לבן הזוג.

 

מצב נוסף היוצר נתק רוחני הוא, אי השתתפות בשמחתו או בעצבותו של בן הזוג. פעמים רבות קורה שאחד מבני הזוג ‘מתעורר’ ומספר בהתלהבות על דבר שראה, או קרא, או מספר על מעשיו שלו או של אחד מהילדים שלהם. בן הזוג המאזין אינו רואה בכך נושא הראוי לתשומת לב מיוחדת, וודאי אין בו סיבה להביא להתפעלות, ולכן התגובות שהוא מגיב הינן מאופקות, בעוד שהמספר שסיפר בהתלהבות ציפה שגם המאזין ייסחף בהתלהבותו.

 

משהמאזין לא הגיב כמצופה, התחושה המתחוללת בליבו של המספר היא: "לבן זוגי אין קווי חשיבה הדומים לשלי, מה שמרגש אותי לא מרגש אותו. בנוסף לכך הינו חסר הבנה מינימלית בכל נושא שהוא מחוץ לדברים המעניינים אותו".

 

 

בניית הקשר הרוחני נעשית בשני מישורים: א. קשר עקיף, ב. קשר ישיר.

 

 

כל שיחה עם בן הזוג, והתעניינות בדברים המעסיקים אותו, מהווה קשר רוחני עקיף. הענקת הערכה לאישיותו הפנימית של הזולת גם היא שוזרת חוטים בקשר הרוחני, משום שהיא משדרת אליו אילו דברים באישיותו, חשובים בעיני המשבח.

 

לכן כדאי מאוד להביע הערכה על חכמת בן הזוג, הבנתו בחינוך הילדים, קנאה חיובית ביראת השמים שלו, התייחסותו החיובית לזולת. כמו כן יש לבטא התייחסות נאותה לכישורים שונים שיש בו ולטעם טוב שניחן בו.

 

מן הראוי לציין, שבני זוג רבים אינם מרוצים מתמידתם בעיני שותפם לנישואין, כאשר הם שומעים ממנו שבחים רק על היבטים חיצוניים, על יופי או פעולות טכניות.

 

 

קשר רוחני ישיר יכול להרקם על ידי שיחות ודיונים, כגון, על נושאים בפרשת השבוע או על רעיונות במוסר וחסידות. במקרה זה על הבעל ליטול יוזמה, כיון שבדרך כלל בידו קיימת האפשרות ללמוד, אם במסגרת ישיבתו, או בשיעורים יומיים. אך מכיון שלימודיו אלה הם על פי רוב בנושאים שאין לרעיתו כל עניין בהם, לכן מן הנכון שיעיין בספרים שבהם מצויים דברי תורה המסוגלים לעניין אותה, וישתדל לשוחח עמה על רעיונות שגילה בספרים אלה.

 

יתר על כן, ככל שבני הזוג ישבחו זה את זה על ‘דברי תורה’ שהאחד אמר, הרי תלך ותגדל המוטיבציה לעיין ולחפש דברי תורה מתאימים לשיחה ודיון. אם הדבר אפשרי כדאי שבני הזוג ילמדו ‘פרקי אבות’ לפחות פעם בשבוע. כמו כן כדאי ללמוד יחד הלכות יומיות או הלכות הקשורות לבני הזוג.

 

לימוד משותף זה, יחסוך גם הרבה ויכוחים אפשריים, כאשר לעיתים האחד מעיר לבן זוגו על אי קיום הלכה מסויימת, והזולת מגיב שאין ציטוט ההלכה מדוייק או שלא כולם נוהגים כן, או שבבית הוריו נהגו באופן שונה.

 

לעומת זאת, כאשר ההלכות נלמדות יחד ומן המקור, קיימת נכונות רבה יותר לנהוג כפי שההלכה הכתובה מחייבת, אף אם עד עתה לא נהגו כמוה. עם זאת, מן הראוי לציין, שמעטים הם הזוגות המצליחים להתמיד בלימוד בצוותא, אף על פי כן יש לנסות, כיון שהיתרונות של הלימוד המשותף הם גדולים ונצורים.

 

 

אם זמנם של בני הזוג מאפשר להם, כדאי למצוא עיסוק של מצווה שאפשר לעשותו יחד. כגון, אפשר לעזור לאדם שאינו מסוגל להסתדר בעצמו, ובאמצעות סיועים חד-שבועיים משפרים את בריאותו או את מצב רוחו. או הקמת גמ"ח לסיוע לנזקקים וכו’. (במקרה של הקמת גמ"ח, כדאי לוודא קודם ההקמה אם שני בני הזוג מסכימים שהנושא חשוב וכדאי לעשותו).

 

 

מטיפול בבני זוג מתברר שפעמים רבות מערכת היחסים משתפרת כאשר האישה רואה את בעלה כאישיות הקשורה לדברים רוחניים. לעומת זאת, אם היא אינה רואה את בעלה כאישיות ערכית, הקשר ביניהם פוחת במידה מסויימת, ועמו – הערכתה אותו.

 

יש לזכור שהאהבה הינה דבר רגשי, הנתון לניידות עולה ויורדת, ולעיתים אף נעלמת לחלוטין. לעומת זאת, אהבה הבנויה על הערכה, גם אם תפחת, ההערכה משאירה אותה ברמה כזו שלא תיעלם לחלוטין. ולכן חשוב מאוד שכל אחד מבני הזוג יפעל ויעשה דברים שיגרמו שיעריכו אותו, וימנע מלעשות פעולות שישפיעו על שותפו לנישואין לא להעריך אותו.

 

עובדה היא שבמשפחות המצויות במצוקה בין-זוגית, המצב השתנה לטובה כאשר הבעל החל להשתתף בשיעורי תורה. התעסקותו בדברים רוחניים השפיעה על התקשורת בין בני הזוג, האוירה בבית נעשתה טובה יותר, לא רק בהתייחסות של הרעיה כלפי הבעל, אלא הבעל מרוצה יותר מעצמו וממילא הוא פועל במישורים רבים ברגיעה רבה יותר מהתקופה שבה לא למד דיו.

 

הדבר משפיע גם על הילדים, הרואים את אביהם הולך לשיעור, והם למדים שלא הכסף, הרכוש והאכילה וכדומה הם הדברים החשובים בחיים, אלא דווקא לימוד התורה הוא החשוב, שהרי האב הבא עייף מעבודתו, מנצל את מעט הזמן היקר שנשאר לו, כדי ללמוד תורה.

 

להתאוורר יחד

 

בין צורות ההתאוורות קיימת היציאה את הבית יחד, ותרומתה לחיי המשפחה רבה ביותר. במרוצת החיים, הבעל והאישה עסוקים כל אחד במטלותיו שלו, הם אומנם מצויים באותה דירה ואף ישנים באותו חדר, אך המטלות הרבות המוטלות על כל אחד מהם בנפרד, אינן מאפשרות להם תמיד לחוש את הרגשת היחד והשותפות, ללא הפרעות העבודה, הילדים, הסביבה וההתחייבות של המשפחה הרחבה. היציאה יחד מעניקה להם הרגשה זאת.

 

לצורך השגת תועלת זו, אין הכרח לצאת לפגישה עם קרובים או ידידים, אלא מן הראוי לצאת לפחות פעם בשבוע לטיול אפילו קצר, בקרבת הבית, דבר זה אינו דורש הכנות רבות ואף לא מחייב לדאוג לשמרטף.

 

* * *

אם בני הזוג לא יראו את הנישואין כמטרה לקשירת קשר לאיחוד רוחני ביניהם, לא רק שהנישואין לא ישארו כמסגרת שותפות, אלא הם יהפכו לזירת התגוששות להשגת הישגים כל אחד מבן זוגו ושמירת מתח להתגוננות ממנו. כל זאת משום שבני זוג שונים זה מזה מעצם טבעם, לכן כל אחד מנסה למשוך את הקו לצידו שלו.

 

לעומת זאת, אם בני הזוג יפתחו מודעות והבנה שתקופת הנישואין היא פרק זמן הניתן לאיש ואישה כדי שייהפכו משנים לאחד, דווקא עם הרצונות הנוגדים שלהם, או אז המטרה החשובה תגמד את חילוקי הדעות, תשרה אוירה נינוחה בבית, תתן לכל אחד תחושה שהוא רצוי.

 

בעקבות זאת, האוירה תביא שלווה לילדיהם ותאפשר להם להתרכז בלימודיהם. ושוב – האוירה הטובה תקשור אותם בקשר רוחני המשרה אוירה טובה בבית. כך יסובו סביב מעגל חיובי המחזק ובונה את עצמו עוד ועוד.

 

 

(מתוך הבית היהודי חלק א, הבית היהודי חלק ב מאת המחבר).