“כן המפקד!”

שאלה: כשבן-זוגך מבקש ממך משהו, האם הוא רוצה או צריך? סביר מאוד שהתשובה תהיה 'צריך'. למעשה, אין דבר בעולם שיוכל להיות מוגדר ב'רוצה' ואין בו את ה'צריך'.

5 דק' קריאה

הרב שמחה כהן

פורסם בתאריך 06.04.21

שאלה: כשבן-זוגך מבקש ממך משהו, האם
הוא רוצה או צריך? סביר מאוד שהתשובה תהיה
‘צריך’. למעשה, אין דבר בעולם שיוכל להיות
מוגדר ב’רוצה’ ואין בו את ה’צריך’.
 
 
ללא ספק, עוצמתה של הפקודה גדולה משל הבקשה. אולם הדבר אמור רק אם לנותן הפקודה יש אמצעים להעניש את מי שיסרב למלא את הוראותיו ואם מי שעליו פוקדים אכן חושש מכוחו של המפקד.
 
גם בין בני-זוג, יש הממהרים למלא פקודות, משום שהגיעו למסקנה, לאור נסיון העבר, שאי מילוי הדרישה יעורר ויכוחים נוקבים, הרמת קול, כעס וכדומה.
 
אומנם נכון, דורש הדרישה השיג את החפץ או את הפעולה שרצה לקבל, אולם לטווח ארוך הדרישה תניב תוצאות מרות. מבצע הפעולה עושה אותה ככפוי-שד, צובר בליבו טינה נגד בן הזוג, ומשתכנע שלשותפו לנישואין אין כלל רגישות לזולת והוא חסר כל בסיס בהתנהגות חברתית.
 
כשלונה של שיטת הפקודות, מתגלה בעת שבן הזוג, שכפף את ראשו תקופה מסויימת וביצע את אשר הוטל עליו, מתחיל להתמרד. מי שהיה רגיל לתת את הפקודות אינו חש בסימני ההתמרדות הראשוניים וממשיך ללחוץ עוד יותר, ואז מגיעה שעת ההתמרדות המוחלטת. בשלב זה כל פקודותיו והוראותיו ואפילו סנקציות שהוא נוקט, נתקלות באדישות מוחלטת.
 
הבעיה המרכזית לגבי אדם הנותן פקודות היא, ששפה זו הופכת להיות שפתו המרכזית, כמעט כל מה שהוא רוצה, מכיון שאינו יודע לבקש, לכן הוא פוקד. פעמים רבות אדם כזה הוא גם בעל חוש ביקורת רחב, המביא את בן הזוג למסקנה ש"חבל להתאמץ, הוא בין כה וכה אינו מבחין מה שעושים עבורו, ומה שיעשו לא יספיק לו".
 
לעיתים, האדישות הופכת לריב קשה, שבסופו מקבל הפקודות מוכן שוב לכופף את ראשו ולקבל פקודות. אולם הדבר עשוי להימשך רק תקופה קצרה, ושוב תבוא ההתמרדות, אך הפעם היא עשויה להיות ממושכת.
 
עתה, לאחר שקיימת אדישות, והפוקד כלל לא התרגל לשיטת הפניה העדינה, ההתמרדות תביא לכך שחלק גדול ממטלות הבית עוברות אליו. כמובן שקשה לו מאוד להסתגל לכך שאין שומעים כבר בקולו, ובנוסף לכך "נופלות" עליו מטלות שעד היום לא עסק בהן.
 
יש לזכור, שגם אם לא נוצרה תוצאה של התמרדות, בהכרח נוצר נתק ריגשי כלפי בן הזוג הדורש והפוקד. זה מביא שוב להתייחסות לא מתאימה מצד זה שרגשותיו הצטננו. ברור שהדברים משפיעים לשלילה על מערכת הזוגיות, גם אם לא תמיד אפשר לוודא מה במערכת היחסים הושפע ישירות מהפקודות.
 
מן הנכון להבין גם כן, שעובדה היא שכשפונים לאדם חשוב, ניסוח הפניה מורכב מהרבה מילים שיש בהן הענקת כבוד: "בבקשה", "אם לא קשה", "אודה מאוד" וכדומה. כלומר, מילים אלה מגלות יחס של כבוד כלפי מי שפונהם אליו כך.
 
לכן, גם אם נכון הוא שבחיי היום-יום של אדם נשוי, אין ההכרח לפנות לבן הזוג בפניות רשמיות, אולם ברור הוא שפניה מכובדת משדרת הערכה וכבוד, ופניה שאין בה סגנון של כבוד משדרת למי שפונים אליו: "אינני מעריך אותך". כתוצאה מכך נוצר ריחוק ריגשי בין בני הזוג.
 
כמו כן, אחת הסיבות המקילות להענות לבקשה לעומת דרישה, נובעת ממה שהבקשה פונה אל אישיותו של האדם שממנו מבקשים, בעוד שהדרישה פונה לחלקים הטכניים שלו.
 
צריך ולא רוצה
 
ארשה לעצמי לפנות אל הקורא, ולבקש ממנו להרהר מעט בשאלה הבאה: כשבן-זוגך מבקש ממך משהו, האם הוא רוצה או צריך? (השאלה רלוונטית לגבי כל אדם: חברים, קורבים וכו’, ולא רק לבני הזוג).
 
סביר מאוד שהתשובה תהיה ‘צריך’.
 
גם אם מישהו מבין הקוראים סבור שהתשובה היא ‘רוצה’, אם יחשוב עוד רגע קט, יגיע למסקנה, שבן הזוג רוצה את מה שהוא חש שהוא צריך, ולמעשה אין דבר בעולם שיוכל להיות מוגדר ב’רוצה’ ואין בו את ה’צריך’. ה’רוצה’ הוא בעיקר צורת הפניה שבה פונה אם לזולתו, בעוד שתחושתו של המבקש היא רק של ‘צריך’.
 
כותב השורות יוצא מתוך הנחה שלחלק גדול מן הקוראים, לפני שהוצגה להם השאלה, נראה היה שבן הזוג ‘רוצה’, ולא ‘צריך’.
 
תחושה זו נוצרת מכך שכאשר בני הזוג מבקשים זה מזה, הם עושים זאת בצליל של דרישה הנובעת מ"מגיע לי", דרישה המשאירה תחושה של ‘רוצה’. אבל האמת היא, שבן הזוג ‘צריך’ ולא ‘רוצה’, אלא שתכונותיו הרעות וגאוותו אינן מאפשרות לו להציג את עצמו כנצרך לסיוע, ולכן הוא מציג את בקשתו כ’רוצה’, ובכך הוא מקשה על בן זוגו, האמור להענות לבקשתו.
 
אם ברצוננו לבחון את השפעת הדרישה לעומת הבקשה, נוכל לראות זאת בדוגמא שרבים מאיתנו בודאי נתקלנו בה:
 
נהגים במכוניותיהם ממתינים בצומת דרכים, להתחלפות אורות הרמזורים מאדום לירוק. המכוניות המצויות בטור האמצעי אמורות להמשיך ישר, והניצבות בטור הימני אמורות לפנות ימינה. לפתע נזכר הנהג העומד בראש הטור האמצעי, שהוא צריך לפנות ימינה. הוא מזדרז לעבור לטור הימני ולעמוד בראשו, עוד לפני שהרמזור מתחלף. כל זאת מתחת לאפו של הנהג הממתין שם לפניו.
 
סביר להניח שהנעקף לא יעבור בשתיקה על עקיפה זו. הוא ילווה אותו בסימפוניה של צופר מכוניתו, או לפחות בטינה הגואה בליבו: "עדיף היה אילו חשבת על כך מראש, ולא היית נדחף מתחת לאף שלי", הוא אומר לעצמו, "יתכן שטעית, למה לא לחשוב על זה מראש"…ימשיך להרהר.
 
לעומת זאת, אילו היה העומד בטור האמצעי מתנהג בצורה שונה – לפני פנייתו היה צופר קלות בצופר מכוניתו, היה הניצב מימינו מפנה את מבטו אליו, ואז היה העומד בטור האמצעי מאותת לו בידו על בקשתו, לעשות לו טובה ולאפשר לו לפנות ימינה. הנסיון  מלמד, שהנהג מימין היה מאפשר לו זאת בתנועת יד המבטאת ‘בבקשה’, ואף היה מעניק לו חיוך של נכונות רבה.
 
לכאורה תגובותיו השונות של הניצב בנתיב הימני, אינן מובנות. גם במקרה הראשון, כאשר העומד בטור האמצעי התפרץ לעברו ללא בקשה, ברור לכל שהוא צריך לפנות ימינה ורק שיכחה ריגעית הביאה אותו לעמוד בטור האמצעי, ולא בטור הימני, ומדוע פעולתו מכעיסה אותו?
 
ההסבר לשינוי התגובות נעוץ בכך, שהניצב בטור הימני הינו נשמה טהורה של ‘מלאך’, הוא מעוניין מאוד לעזור ואף נהנה מכך. עם זאת הוא בעל תכונות של ‘חיה טורפת’, שלא תאפשר למישהו לדחוק אותו הצידה. במקרה הראשון, העוקף ביטא בעקיפתו ‘אני רוצה’, ובכך הוא גירה את ‘גורם התחרות’, המגביל וחוסם את ה’מלאך’ שבו והמעורר את ה’חיה’ שבקרבו.
 
לעומת זאת, במקרה השני כשנלוותה בקשה לעקיפה, היא ביטאה ‘אני צריך’, ‘אני זקוק לך’, ‘אני מסכן’. או ‘טעיתי ואני צריך עזרה, אפשר לי בבקשה’, וכידוע אנשים אוהבים לעזור למסכנים ולזקוקים לעזרה. זאת משום שבבקשת העזרה הם מצהירים בפני הנהג העומד בטור הימני, שהוא החזק, ובכך הם מנטרלים את גורם התחרות, החוסם את תכונות ה’מלאך’ שלו.
 
גם במערכת הנישואין כאשר אחד מבני הזוג מבקש דבר מסויים, עולה בליבו של המתבקש, השאלה: "האם אני חייב לספק את מבוקשך?" כלומר: הבקשה, ובייחוד הדרישה, מגרה את ‘גורם התחרות’, וחוסמת את הנכונות להעניק. אולם אם אחד יחדיר לתודעתו, שבאמת בן זוגו אינו ‘אישיות רוצה’, אלא ‘אישיות צריכה’, תגדל הנכונות לתת. תוצאה דומה תתקבל, אם המבקש ישדר בעת שהוא פונה בבקשה כל שהיא: "אני צריך", במקום "אני רוצה".
 
מעבר לצורת הניסוח של הבקשה, על כל בן זוג להבין שאת רובם של צרכי האדם – הגשמיים, הרוחניים, והתחושתיים, אף אדם אחר לא יוכל להעניק אלא הבעל לרעיתו והאישה לבעלה. תפיסת עולם כזו, מגמדת את המחסומים הטבעיים המפריעים לתת ומקילה להענות לבקשות.
 
בפגישה טיפולית, התלוננה אישה אחת, שפעמים רבות עושה בעלה דברים מסויימים כדי להרגיזה, וגם כשהיא מבקשת ממנו לחדול, הוא אינו מפסיק.
 
הבעל הגיב: "אני לא יודע על מה היא מדברת, פעולות כאלה אינן זכורות לי".
 
האישה כעסה מאוד וטענה: "אם בעלי אומר כך, הרי שהוא בא לטיפול ללא כל רצון לחשוף דברים שליליים שהוא עושה". כעסה היה כה רב, עד שהיא לא היתה מוכנה לתת דוגמאות למקרים שהיא מתכוונת אליהם.
 
מחוסר ברירה פניתי לבעל ושאלתי אותו: "האם יש דברים שאתה עושה משום שאתה חש צורך לעשותם, אבל בעיני אשתך הדבר נראה כדבר מרגיז?"
 
לאחר הרהור, נזכר הבעל ואמר: "יש בינינו ויכוח על הפעלת המזגן, לי קשה בלעדיו, ולאישתי קשה לשהות בבית כשהמזגן פועל".
 
בשלב זה התערבה האישה ואמרה: "דווקא לדברים מסוג זה אינני מתכוונת, ואפשר להבין את עמדתו של בעלי. אני מתכוונת, למשל, כשבעלי שר, הוא לא סתם מפזם אלא צורח. וגם כאשר אני מבקשת ממנו להנמיך את קולו, הוא אינו עושה זאת. הדבר בולט בעיקר כאשר בתנו הקטנה ישנה ואני חוששת שקולו יעיר אותה, ולמרות בקשותי הרבות הוא לא מפסיק לשיר, ולו רק כדי להרגיז אותי".
 
פניתי לאישה ושאלתי אותה: "האם לא יתכן ששירתו הרמה של בעלך היא פשוט צורת התפרקות שלו, ולא כדי להרגיז אותך?", המשכתי לפרט אפשרות זו, ואמרתי לה: "יתכן שמשום שהוא רואה בזה דרך של התפרקות, ואת נוזפת בו, מתפתחת אצלו תחושה שאת שתלטנית?"
 
האישה שתקה לזמן-מה, ולאחר מכן אמרה: "אולי באמת אתה צודק. אולי לא ראיתי את הדבר נכון. יתכן שזו באמת צורת ההתפרקות שלו. אני אכן נזכרת שבעלי עצמו הסביר את התנהגותו כצורת התפרקות".
 
הבעל, הקשיב בקשב רב לשיחה שניהלתי עם רעיתו, וכשהבחין שהיא מקבלת את התנהגותו כהתפרקות, התערב לפתע ואמר: "אם זה כל כך מפריע לך, אפסיק להרים את קולי".
 
העמדות המנוגדות שעליהן נאבקו הזוג הנ"ל, היו שהאישה סברה שבעלה רוצה לשיר, והבעל סבר שאישתו רוצה להשתלט עליו ולקבוע לו מה שיעשה וממה יחדל.
 
לעומת זאת, כאשר הבין כל אחד מהם שהזולת אינו אלא ‘צ ר י ך’ ולא ‘ר ו צ ה’ לעשות את פעולתו, נוצרה ביניהם פתיחות וכל אחד מהם היה מוכן ללכת לקראת זולתו.
 
הפניה לזולת בלשון רכה כדי שתגרום שייענה בנכונות רבה, אינה רק טקטיקה נבונה, אלא קיום מצוות "ואהבת לרעך כמוך", ויש להדר בה כפי שיש להדר בכל מצווה.
 
על כך כותב הרב אליהו דסלר זצ"ל (מכתב מאליהו"), שכאשר אתה פונה לזולת בבקשה כלשהי: "אל תשתדל רק שיעשה, אלא שירצה לעשות, ויהיה מאושר בעשייתה".
 
 

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה