צריך לדעת לאן ללכת!
פרשת וילך - אנו הולכים כל הזמן, ובקצב מהיר. הולכים לקראת הסוף שהוא התחלת החיים האמיתיים. לכן, צריך להתחזק בזיכרון הזה, כי העולם הזה...
פרשת וילך
"וילך משה"
בפרשתנו נאמר "וילך משה". לאן הלך? הלך מאוהל לאוהל כדי להיפרד מהעם, לעודדו ולברכו לפני הליכתו האחרונה, שנאמר: "הן קרבו ימיך למות".
אנו הולכים כל הזמן, ובקצב מהיר. הולכים לקראת הסוף שהוא התחלת החיים האמיתיים. לכן, צריך להתחזק בזיכרון הזה, כי העולם הזה מבלבל אותנו ומשכיח מאיתנו את התכלית, עד שאנו מוצאים עצמנו, לעיתים, רצים אחר החומר ושוכחים את העיקר, שהוא תורה ומעשים טובים בלבד.
אומר לנו רבינו (ליקו"מ, תורה נ"ד): "כך ראוי להיות מנהג ירא השם: תיכף בבוקר בהקיצו, קודם שיתחיל שום דבר, יזכור מיד בעלמא דאתי (בעולם הבא)". לזכור את התכלית, את ה’ יתברך, כי מי שלא זוכר, מי שנופל לשכחה, הוא בבחית מת – "מיתת הלב", אומר רבינו.
"כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו. כצל ימינו על הארץ ואין מקוה" (דברי הימים כט). לומר לנו, שישיבת האדם בעולם הזה כגר שהוא מתנודד ממלון למלון, היום כאן ומחר שם. וכך הוא בן אדם – היום כאן ומחר במקום מנוחתו.
ומהו "אין מקוה"? הלא כתיב: "קוה אל ה’ חזק ויאמץ ליבך וקוה אל ה’" (תהלים כז). אלא כך אמר דוד לפני הקב"ה: לכל המידות כולן אפשר לאדם לקוות, אבל לקוות שיחיה לעד וינצל מן המיתה אי אפשר לקוות. וכן אמר איוב: "כי ידעתי מות תשיבני ובית מועד לכל חי" (איוב ל). וזה: "בית מועד לכל חי" – בית שהוא מזומן לצדיקים ולרשעים. ואין לך גדול ממשה רבינו שנאמר בו: "וידבר ה’ אל משה פנים אל פנים" (שמות לג), ואף על פי כן לא יכול להציל עצמו מן המיתה. (המדרש הגדול).
כל זה נאמר לנו כדי שנזכור ולא נשכח, ולו לרגע, שהעולם הזה אינו נמשך לנצח. קיבלנו סך של ימים בעולם הזה כדי להכין את הצידה "לעולם הבא" שלנו, שהוא עולם הנצח, שהוא החיים האמיתיים.
קראנו לכך ספירת העומר של החיים: עוד תפילה ועוד לימוד תורה, עוד מעשה חסד ועוד פרק תהילים, וכך אנו זוכים להכין מה שרק פה, בעולם הזה, אפשר להכין. וכשיש לנו את הזיכרון הזה – יש תכלית לחיים, יש כיוון, יש משמעות.
הידיעה הזו נותנת לנו חיות, כוחות מחודשים, שמחה על כך שאנו בדרך הנכונה. לכן אומר רבינו, כי כשזה חסר, חס ושלום, אין חיות, אין שמחה, יש מיתת הלב.
כל אדם מחפש משמעות לחייו. ומכאן התחושה הנפלאה הזו, שמכיר כמעט כל בעל תשובה, שאחרי שנים של חיפושים נואשים אומר בקול גדול: מ – צ – א – ת – י! לא עוד החלפה של מקום מגורים או מקום עבודה, בן או בת זוג – כדי למצוא סוף סוף את המשמעות האמיתית לחיים. ברגע אחד פוגשים את ה’ יתברך והחיפוש המתיש הזה מסתיים בהרגשה הנפלאה הזו שמצאתי את כל מה שחיפשתי כל השנים!
מסירות נפש לעם ישראל
ימים קשים עברנו לאחרונה. גירוש היהודים מבתיהם, הריסת בתים, עקירת חלקים מארץ ישראל. שמענו מרבותינו שוב ושוב במהלך התקופה האחרונה שצריך להתפלל על עם ישראל, לבקש שיתבטלו הגזירות, להזכיר זאת בכל תפילה ותפילה.
יש מי שזכה – והזכיר בתפילותיו והזכיר גם לחבריו. אך רבים מאיתנו עסוקים בחסרונות של עצמנו ובצרכים שלנו וכמעט שוכחים את הצער הגדול של עם ישראל. בא משה רבינו, בפרשתנו, ומזכיר לנו מהי דאגה לעם ישראל, מהי אהבת ישראל.
משה רבינו מתחנן לפני הקב"ה שתתבטל גזירת מיתתו. אמר לו הקב"ה: ‘גזירה היא מלפני, רב לך!’ הניח משה רבינו ידיו על ראשו, היה צועק ובוכה ואמר: ‘אצל מי אלך לבקש עלי רחמים?’ באותה שעה נמתלא עליו הקב"ה עברה, עד שפתח משה ואמר מקרא זה: "ה’ ה’ א-ל רחום וחנון"! מיד נתקררה דעתו של הקב"ה ואמר לו: ‘משה, שתי שבועות נשבעתי: אחת על ישראל לאבדם מן העולם כשעשו אותו מעשה, ואחת עליך שתמות ולא תיכנס לארץ. אותה שבועה שנשבעתי על ישראל, ביטלתי מפני שלך, שנאמר: "סלח נא", ועתה אתה מבקש "אעברה נא". אתה תופס את החבל בשני הראשים, אני מבטל "סלח נא", ואם "סלח נא" אתה מבקש, בטל "אעברה נא". כיון ששמע משה רבינו כך, אמר לפניו: ‘ריבונו של עולם, יאבד משה ואלף כיוצא בו ולא תנזק צפורנו של אחד מישראל’. (ילקו"ש).
ואנוכי הסתר אסתיר
מספרים על המגיד ממזריטש זיע"א, שהלך פעם ברחוב וראה ילדה מסתתרת מאחורי הקיר ובוכה. שאל אותה הצדיק לסיבת בכייתה, אמרה לו: "הריני משחקת עם חברותי במחבואים, והריני עומדת כאן והן אינן באות לחפש אותי". נאנח הצדיק ואמר למקורביו: "מתוך דברי הילדה ובכייתה אני שומע מגעגועי השכינה "ואנוכי הסתר אסתיר פני" – הסתרתי את עצמי, כיבכול, ואף אחד לא בא לחפש אותי".
ראוי להבין מהו כפל הלשון "ואנוכי הסתר אסתיר", וכן מה היא משמעות הסתרת פנים בכללה.
מובא בשם רבי ישראל הבעש"ט הקדוש כי "הסתר אסתיר" – פירושו שה’ יתברך מסתיר את ההסתרה ולא יוודע שהוא הסתרה. ובודאי שאינו טוב, כי איך ישוב האדם בתשובה? ועוד אומרים בשם הבעש"ט הקדוש ש"הסתר אסתיר", פירושו שהאדם אינו מאמין באמונה שודאי טוב גנוז בה (בהסתרה), כי כשעל כל פנים מאמין באמונה שודאי טוב גנוז בה, הגם שאינו מבין הטוב, מכל מקום נמתק הדין ממנו.
בכל הירידות שעוברות על האדם צריך תמיד לזכור שה’ יתברך איתנו גם שם, ודווקא שם, כמו שאומר הפסוק בבראשית (מ"ו): "אנוכי ארד עמך ואנוכי אעלך גם עלֹה" – ה’ יתברך איתנו גם בירידה, וכשנבין זאת, כשנאמין כי היא גם כן לטובתנו, אזי נזכה למעלה יתירה – "ואנוכי אעלך גם עלֹה".
חובה עלינו לזכור את אחינו שלא זכו עדיין, שלגביהם ה’ יתברך הוא הסתרה בתוך הסתרה, שנסתר מהם לגמרי, שה’ יתברך אכן ישנו והוא מוסתר ולעשות הכל כדי שגם הם יזכו לגלות את ההסתרה הזו.
על כך אומר ה"נתיב מצוותיך": "כי זהו כלל גדול שידע אדם ויאמין שאין שום מסך מבדיל בינו ובין אלוקיו. ואף שהוא בחושך גדול וליבו אטום, וסובר בדעתו שאין לו תקנה חלילה, כי החושך והעצבות וטמטום הלב מכסה אותו בכל צד, יתחזק ויאמין שה’ יתברך יאיר עליו, "כי אשב בחושך ה’ אור לי", ואמרו חז"ל: אם לא היית יושב בחושך לא היה "ה’ אורי לי", כי הכל לשם הנסיון ויבקש רחמים ותחנונים מבעל הרחמים שירחם עליו ויחזק עצמו מאוד".
כי את הסוד הזה, של ההסתרה, שבעצם אינה הסתרה, הורה ה’ יתברך לישראל מיד בקבלת התורה, שהרי נאמר בקבלתה: "ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלוקים". למרות החושך וכל ההסתרות אין מקום ליאוש והתרחקות, אלא חייבים להתגבר ולהתחזק באמונה שלימה, כי אדרבא, בערפל נאמר: "אשר שם האלוקים". זה הבוקע את כותל החשיכה החזקה ביותר – ערפל, הוא זה שזוכה להתקרב אליו יתברך ביותר, ואז יכיר באמת כי "שם האלוקים". וכפי שאומר הפסוק בתהילים, המוכר לכל אחד מאיתנו: "אם אסק שמים – שם אתה, ואציעה שאול – הינך".
כשאני נוסק לשמים, כשאני בעליה, אתה יתברך נמצא שם – רמז לריחוק מסויים. יש לי עוד דרך ומרחק רב כדי להגיע אליך. אך כשאדם נמצא בשאול תחתיות, חס ושלום, בשיא הירידה והחושך – הינך! הנה אתה! קרוב אלי!
יהי רצון שנזכור את האמת הזו ונלך איתה ונתחזק בה.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור