רד עלה, עלה ורד…כך בונים בניין!
העולם הזה בנוי ומורכב מעליות וירידות, לכן כל הנמצאים בו מוכרחים להתאים את עצמם לתנאי הבריאה – פעמים להיות בעליה ופעמים בירידה!
העולם הזה בנוי ומורכב מעליות וירידות, לכן כל
הנמצאים בו מוכרחים להתאים את עצמם לתנאי
הבריאה – פעמים להיות בעליה ופעמים בירידה!
אמר רבי נחמן:
"ובזה טועים החסידים הרבה, שפתאום נדמה להם שנפלו מעבודת ה’ יתברך. ובאמת אין זה נפילה כלל, רק מחמת שצריכים לעלות ממדרגה למדרגה ואז מתעוררים ומתגברים הקליפות מחדש שהם התאוות והבלבולים והדמיונות והמחשבות והמניעות. על כן צריכים להתגבר כל פעם מחדש, לחזור ולהכניע ולשבר הקליפות והמניעות שבכל מדרגה ומדרגה מחדש. אבל באמת אין זה נפילה כלל" (ליקוטי מוהר"ן כ"ה).
העולם הזה בנוי ומורכב מעליות וירידות, לכן כל הנמצאים בו מוכרחים להתאים את עצמם לתנאי הבריאה – פעמים להיות בעליה ופעמים בירידה, והאדם המתעלם מאמת זו וחפץ לחיות תמיד במצב של עליה – הרי הוא נוגד את כללי הבריאה. וזה גם אֵם ושורש לרוב הכישלונות והנפילות בעבודת האדם לבוראו.
חשוב לדעת, שכמו שעצם ירידתנו לעולם הזה הוא צורך גבוה מיוחד, כפי שידוע לתמימי דעים, כך היא כל ירידה וטמטום הלב התוקפים את האדם הוא צורך גבוה במיוחד, שהאדם צריך להיות אז דווקא במצב כזה ודווקא שם לאחוז בה’ יתברך.
כך בונים בניין
מסופר על שמאי הזקן כשבא הנכרי אליו, וביקש ממנו לגיירו על מנת שילמדו את כל התורה כשהוא עומד על רגל אחת. דחף אותו שמאי ב"אמת הבניין שבידו" (שבת ל"א, ע"א).
המגיד ממזריטש, רבי דב בער זיע"א, אומר שמרומז במקרה זה הדבר הבא: אותו נכרי שבא לשמאי בבקשה להיות יהודי, אבל באופן שלא יהיו לו עליות וירידות, אלא תמיד יעמוד כאילו על רגל אחת ללא שום מכשול ומעידה. לכן דחפו שמאי ב"אמת הבניין" שבידו, כלומר שרמז לו שבניין העולם אינו כך, כי לזה העולם ירדנו כדי לבנות ולתקן, ומן ההכרח שהאדם יהיה במצבים של עליות וירידות, משום שזה חלק מבניין העולם, ואם אינו רוצה בזאת ואין הוא מסכים לתנאי הבריאה – אין צריך לקרבו, ולכן דחה אותו ממנו.
כשבא אותו נכרי להלל הזקן עם אותה בקשה, שהוא רוצה לחיות בלי ירידות – השיב לו הלל: "דעלך סני לחברך לא תעביד" (מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך, וקיים את "ואהבת לרעך כמוך"). כלומר, הלל הזקן אף דעתו היתה כדעת שמאי – שבעולם הזה מוכרחים לחיות גם עם הירידות, ובאמירה זו רצה להסביר לו שיבין, שהוא מוכרח לחיות גם עם הירידות, על ידי שהסביר וביאר לו את אחת הסיבות שבדבר, בדרך הבאה:
יש מעלה גדולה בירידה דווקא! משום שכאשר האדם נמצא במקומות נפולים, ומשם הוא מתגבר על יצרו וממליך גם שם את הקב"ה, אזי בכח זה הוא מוציא נשמה עשוקה ונידחת שנקלעה למקומות הנמוכים אשר לשם הגיע בעת ירידתו, ומעלה אותה באמצעות המלכתו את בוראו באותם מקומות.
אתה עצמך – אמר הלל לנכרי – יש לך נשמה קדושה, וקרה מה שקרה בגלל ערבוב הנשמות בעטיו של חטא עץ הדעת, או על ידי חטאים שלאחר מכן, שנפלת ונטמעת בתוך קליפת גוי, ומדוע התעוררת לשוב ולהתחבר לקהל ה’, אין זה אלא כתוצאה מעבודתו של איזה יהודי בעת מצב של ירידה או טמטום הלב, עד שהגיע לדרגה של אותה העלמה שנמצאת אתה, והמליך שם את הקב"ה, ומאותו כח נתעוררת לבוא לחסות בצל אלוקי ישראל, ואם כן צריך אתה לקיים "ואהבת לרעך כמוך" ואת "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך", כי אם לאותו יהודי היתה ירידה למענך – מדוע אינך מוכן אתה לסבול ירידות לטובת רעך?!…
ולא זו בלבד. לא רק שצריכים ללמוד לחיות עם הירידות שהן דרך בניין העולם כאמור, כפי רצון הבורא, אלא אדרבא – עצם הירידות הן טובות גדולות מאוד עבור האדם להתקדמותו ולהתעלותו ביתר שאת בעבודתו.
לכן צריך כל אחד לדעת, שכל הירידות וכל מה שעובר עליו בימי חייו הם צורך גבוה ממש, עד שאי אפשר לזכות בשום מעלה והשגה בלעדיהם.
אומר רבי ישראל הבעש"ט הקדוש זיע"א, על דברי חז"ל "אוקירו לנשייכו כי הכי דתתעתרו" (כבדו את נשיכם, כדי שתתעשרו) (ב"מ נ"ט, ע"א) – שמרומז כאן שצריך להוקיר את הזמן של הירידה, שזה בחינת "נשים" מלשון "נשתה גבורתם" (ירמיה נ"א, ל) וכן מלשון "שכחה", ככתוב "כי נשני אלקים" (בראשית מ"א), כל אלו הם לשונות של חולשה, כלומר צריך להחשיב מאוד את הזמן הזה של חולשה וירידה, כי על ידי זה זוכים לעשירות, שהיא העליה העצומה ברוחניות.
בילקוט שמעוני (תקנ"ח) נאמר: "אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי", ואמרו רבותינו: מתוך כעס – (נבנה) רצון, מתוך רוגז – (מגיעים ל) רחמים, מתוך צרה – (מגיעים ל) רווחה, מתוך ריחוק – (זוכים ל) קירוב, מתוך נפילה – (זוכים ל) קימה, מתוך אפילה – לאורה.
על פי דברי חז"ל נראה אף לומר על דברי הכתוב "כי נפלתי קמתי" – שמתוך הנפילה בונים את הקימה!
לא להפוך ירידה לנפילה!
בזמן הירידה טמון סוד ומעלה עצומים, מה שאין מעלה זו באה לידי ביטוי במצב של עליה. מדוע? משום שרק כאשר זוכה האדם לאחוז עצמו ולא ליפול לגמרי בעת הירידה – או אז מתגלים ומאירים סגולותיו וכוחותיו המיוחדים שלא היו מתגלים בעת שהוא נמצא במצב של עליה, כי רק אם הוא מקיים "אחזתיו ולא ארפנו" – שלא עוזב ח"ו את בוראו בזמנים הקשים העוברים עליו, רק על ידי זה הוא זוכה באמת לקרבת אלקים ולהתעלות.
ואומר רבי נחמן: "כשאדם נעתק ממדרגה למדרגה אז צריך לו ללכת דרך אלו הדמיונות כדי להגיע אל הקדושה, ותיכף כשעולה אל המדרגה השניה אזי נתעוררין הקליפות שבמדרגה ומסבבין אותו, וצריך להכניע אותם מחדש…אבל באמת אין זה נפילה כלל".
כלומר, שעל ידי הירידה נבנית העליה, וכדוגמת חפירת בור על מנת לצקת בו יסוד כדי שיעמוד הבניין איתן, שבתחילה צריך לרדת ולחפור לעומק ורק לאחר מכן אפשר להעמיד בניין לתפארת.
ובעת הירידה…
צריך לדעת איך לנהוג בשעת הירידה כדי שיוכל לעבור אותה בשלום ועוד להפיק ממנה את מלוא התועלת – להתאמץ אז לפעול אפילו פעולה טובה וקלה ביותר, לעבוד אפילו עבודה פשוטה ביותר בתמימות ובפשיטות, לפי ערך מצבו עכשיו, כי הכלל הוא, שאם אינו יכול לעשות מה שצריך – שיעשה מה שיכול…או יעשה פעולה של חסד, וכיוצא באלו המעשים המזדמנים לכל אדם באשר הוא.
ולפעמים המעט הטוב שעושה האדם אז, מצילו ומעלה אותו מיד למקומו הראוי, ואז יכול לפעול כפי כוחותיו. או על כל פנים לא לעשות רע באותה שעה של ירידת המוחין, וזה גם כן רכוש גדול הנרכש בעת הסתרה וירידת המוחין.
וכמו שפירש רש"י על הפסוק, שאמר הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה (בראשית י"ז, א): "התהלך לפני והיה תמים" – שהיה שלם בכל נסיונותיו.
ואם כן, העצה היעוצה היא כפי שציווה הקב"ה את אברהם "והיה תמים" – כלומר, להתנהג בפשיטות ובתמימות, ושלא ידחק האדם את עצמו לעבודות גדולות שאין הוא אוחז בהן באותה שעה. וכתב הרב אברהם מקאליסק זי"ע באחד ממכתביו (בספר "פרי הארץ", מכתב כ"ח): "עוד כלל אחד אמרו, לרדוף אחרי דברים פשוטים אמיתיים, כי ה’ שמח בזה יותר מאשר ילך האדם בגדולות ובנפלאות ממנו, למעלה משכלו".
והאמת היא, שתמיד יש לפני האדם דברים פשוטים ביותר שבעזרתם יוכל לעשות את העבודות הפשוטות, כגון: להתנהג במידות טובות, לסור מרע ולעשות טוב וכו’, ויאחוז בזה ולא ירפה גם בשעת הירידה, כי אז יזכה שיתהפכו הירידות לעליות, והעוונות לזכויות.
(מתוך "לקט אמרים" מאת הרב יעקב מאיר שכטר).
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור