מה זה “עצור” רוחני?

מה זה "עצור" רוחני?

 

זה אומר שמדובר במנגנון בלימה פנימי שהוא היראה המשמשת כ’ברקסים רוחניים’ הפועלים בעיקר ‘בשעת חירום’, כלומר במצב שבו נתון האדם בקונפליקט פנימי – לעשות או לא לעשות? להיגרר אחר הרצון שמוביל לעבור על איסור זה או אחר, או לבלום את הרצון ויהי מה?

 

עניין זה נוגע לכל תחום בחיים ולא רק בעניינים הרוחניים, למרות שברוחניות מקבלת היראה מקום גדול ורחב והיא, למעשה, הבסיס לעבודה הרוחנית של האדם, וכשהיא הופכת לבסיס פנימי היא משמשת בסיס להצלחתו של האדם גם בגשמיות, כלומר בשאר תחומי החיים בהם הוא מקדים את יראתו לפני מעשיו, כגון: אדם בעל עסק – אם יקדים את יראתו לפני הפקעת מחירים ושאר דברים אסורים, סביר להניח שברכה והצלחה ישרו במקום פרנסתו.

 

 

נאמר: "ועתה ישראל, מה ה’ אלוקיך שואל מעמך – כי אם ליראה את ה’ אלוקיך". מפסוק זה עולה, כי יראת אלוקים היא מצווה מרכזית המהווה את אחד מיסודות היהדות ואין היא מילתא זוטרתא, ואין היא דבר של מה בכך. היא גם לא עוד מצווה נוספת ורגילה לשאר המצוות שבתורה, היא הרבה למעלה הן, ואולי העיקרית שבהן.

 

כשאמר קהלת בסיום ספרו: "סוף דבר הכל נשמע, את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם" – הוא רצה לבטא במלים אלה, שהיראה היא עיקר בהוויות חייו של האדם. היא מהווה מטרה, שאליה הוא חייב לשאוף, והיא המפתח לקיום המצוות. בלעדיה – אין מטרה ותוכן לחיי האדם ולמצוות שהוא מקיים, אם אפשר בכלל לקיים מצוות ללא יראת שמים.

 

אולם הרבה מעבר למהותה של היראה כיסוד היסודות של היהדות, יש לראות בה בלם המונע מן האדם לחטוא, לבצע עבירה ולעבור על רצון הבורא. והרי כך נאמר לעם ישראל מיד לאחר מתן תורה: "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" (שמות, כ), כלומר: כשיש יראה – אין חטא, ומתוך הן אתה שומע לאו. העדרותה של היראה פירושה, העדרותם של הבלמים המונעים את חיי החטא.

 

דוגמא והוכחה שתשמש לקביעה זו מצאנו בהתנהגותו של אבימל, מלך פלישתים.

 

כאשר הגיע אברהם בלווית שרה לארץ פלישתים, הוא נאלץ לומר עליה: "אחותי היא", לכן אבימלך הרשה לעצמו לקחתה אליו. אלמלא דברי הקב"ה אליו: "הנך מת על האישה אשר לקחת והיא בעולת בעל" (בראשית, כ) – היה עושה בה אבימלך כאוות נפשו. כתוצאה מכך פונה אבימלך לאברהם אבינו בתערומת ושואל: "מה חטאתי לך, כי הבאת עלי ועל ממלכתי חטאה גדולה"? ואברהם משיב: "כי אמרתי, רק אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי". כלומר, כאין יראת אלוקים – אזי "והרגוני". ולמרות שהמלך העיד על עצמו לפני שמים, שהוא צדיק וישר, ולפיכך אין הוא ראוי לעונש – אין סומכים על טיעוניו, על צידקתו ועל ישרותו, כי ללא יראת שמים הוא מסוגל, לצורך תאוותיו האישיות, לעשות את המעשה הנפשע: להרוג את אברהם ולקחת לעצמו את שרה לאישה.

 

ולהיפך, אדם שניחון ביראת ה’, הרי הוא מצוייד ב"מערכת חיסון" נגד החטא.

 

מסופר על המיילדות העבריות, שפרה ופועה, שמלך מצרים הורה להן: "וראיתן על האבניים, אם בן הוא והמיתן אותו" (שמות, א). יש להניח שמיילדות אלו היו מובלות למוקד או לגרדום, אם היו מפירות הוראה זו. אחיות ומיילדות אחרות היו מתפטרות מתפקידן ונמלטות מפעולה אכזרית של המתת ילדים המגיחים מרחם אימם. המיילדות העבריות לא נטשו את עמדתן ואת תפקידן: "ולא עשו כאשר ציווה עליהן מלך מצרים", להיפך, "ותחיינה את הילדים".

 

שתי פעולות מצויינות כאן: "לא עשו" – כלומר לא המיתו את הילדים, ועל ידי זה הפרו את הצו, ובנוסף לכך: "ותחיינה את הילדים", כדעת חז"ל: סיפקו להם מים ומזון והחביאו אותם במחתרת. אומנם במעשה זה הן סיכנו את עצמן, אך הרצון לגדל דור חדש לעם העומד, לפי תכנון פרעה להיות מוכחד מעל פני האדמה, גבר על הרתיעה מפני הסכנה.

 

עם שמיעת סיפור הירואי זה, אפשר להניח שהמוסר הצרוף וההומאני, שניחנו בו המיילדות העבריות, הוא זה שהניע אותן לעמוד בפני צו אכזרי כזה. לחילופין, היינו מקבלים את האפשרות שמדובר בפטריוטיות אמיתיות ונאמנות שעמדו לצד המיעוט המדוכא, ולכן קיבלו את הכוח להמשיך במאבק מול הגזרה. אך לא זה ולא זה! התורה מעידה: "ותיראנה המיילדות את האלוקים" – היראה היא זו שעמדה להן, היא שעיצבה את התנהגותן, והיא שהיוותה מקור השראה לעמידתן האיתנה מול הדיקטטור של המזרח הקדמון.

 

דוגמא נוספת לעניין זה מצאנו גם אצל נחמיה.

 

נחמיה, מנהיג היהודים בתקופת שיבת ציון, מספר על עצמו: "והפחות הראשונים אשר לפני, הכבידו על העם, ויקחו מהם בלחם ויין אחר כסף שקלים ארבעים. גם נעריהם שלטו על העם, ואני לא עשיתי כן מפני יראת אלוקים" (נחמיה, ה).

 

הסבר קצר לדבריו: קודמיו הכבידו את ידם על העם. גם משרתיהם רדו בעם וסחטו מהם לחם ויין, בנוסף למיסים הקונבנציונליים שנגבו מהם ("כסף שקלים ארבעים"). נחמיה לא נהג כמותם. מדוע? מפני "יראת אלוקים". וזה מצריך הסבר!

 

מקובל הדבר, כי מושל, ויהיה אשר יהיה, מעוניין להגדיל את הכנסות המדינה ולמלא את הקופה הציבורית. נחמיה, שעלה זה עתה מבבל ומצא מערכת מיסים מאורגנת, חייב היה להמשיך ולקיים מערכת זו שנקבעה על ידי קודמיו. מה גורם לו לפתע להפחית את הכנסות המדינה? מדוע עליו להקל מעל העם את הנטל הכספי? המקרא מעיד: "מפני יראת אלוקים".

 

המבחן ליראת שמים אינו מעשה חיצוני או אורח חיים מסויים. בראש ובראשונה הוא עניין פנימי, אותה ידיעה, שהבורא היושב במרומים רואה ויודע את מעשי בני האדם ומפקח עליהם ועל מחשבותיהם. אמיתות, יושר וכנות הם חלק מן המידות המתחייבות מהכרה זו. נחמיה שהיה כזה, ברוב כנותו ויושרו, הבין שנטל המיסים אינו צודק ויש בו חטא כלפי שמים.

 

והוא אשר אמרו חכמינו על הפסוק: "יראת ה’ היא אוצרו" (ישעיהו, לג): "אי (אם) יראת ה’ היא אוצרו – אין (כן), אי לא – לא". כלומר, אדם שבאוצרו אצורה יראת ה’ – יש לו הכל, אין לו יראת ה’ – אין לו כלום.

 

"כן" ו"לא" אלו הוסברו על ידי רבי דוב-בער המגיד ממזריטש ע"ה, באומרו: דרכו של אדם לשמור על אוצרו שבידו, להסתירו מעיניהם של זרים ולהחזיק בו עד ליום שיזדקק לו בעת מצוקה ותקופת משבר. יראת שמים אינה שונה מאוצר רגיל. כשנקלע האדם למלחמה פנימית או חיצונית נגד כוחות היצר – הוא שולף את "אוצר" יראת השמים שבו ובעזרתו מכניע את האוייב הקם נגדו. מכיון שבכל יום ובכל שעה נתון האדם במאבק מסוג זה, הרי שה"אוצר" צריך להיות מוכן לשרתו בכל עת ולסייע לו בקביעות במלחמה קשה זו. על כן הוא זקוק ל"אוצר" כה גדול, כח חזק וכה מקיף, עד שיוכל להסתייע בו במלחמת חיים תמידית.

 

ישנו סיפור על רב ספרא המדגים שימוש ב"באוצר" זה.

 

מסופר על רב ספרא שעמד למכור חמור. כשהגיע לקוח, היתה זו שעה שרב ספרא קרא "קריאת שמע". הקונה הציע מחיר, אך לא זכה למענה. הוא הניח שרב ספרא מסרב להעתר למחיר, לכן הציע מחיר גבוה יותר. משלא נענה שנית – חזר והציע מחיר גבוה יותר. כשסיים רב ספרא את הקריאה, פנה אל הלקוח ואמר: בשעה שהצעת את המחיר הראשון, הסכמתי בליבי לסיים את העיסקה במחיר ההוא, לא אפר את הסכמתי ולא אקח ממך מחיר אחר מזה שהצעת תחילה. (הסיפור מובא בשאילתות דרב אחאי, שאילתא ל"ו).

 

רב ספרא נאבק עם עצמו. הוא יכול היה לקבל את הסכום הגבוה ביותר. איש לא היה יודע את מחשבותיו ואיש לא היה מלין עליו על שלקח את המחיר הגבוה. מאידך, אם ידבק במידת האמת, יצטרך להסתפק בסכום קטן יותר. "אוצר" יראת השמים שבו סייע לו להכריע לכיוון שהכריע. רב ספרא הפך להיות סמל לדורות, וכשהתלמוד רוצה להציג דמות של ירא-שמים – הוא מציג את האירוע הזה.

 

רב ספרא, כנחמיה, היה מצוייד בידיעה כי הקב"ה רואה הכל. אין לפניו צפון ומוסתר והכל גלוי וידוע.

 

כאשר מנהלים מסחר על בסיס מסוג זה, חייבים לנהוג ביושר ובכנות. מידת "ודובר אמת בלבבו" משמשת, אומנם, נושא לדיון אקדמי או חומר להגות פילוסופית, אך למעשה, ספק רב הוא אם יימצאו אנשים שישלבו במעשיהם היומיומיים מידה צפונה זו. אולם יראת שמים, הגורסת ומצביעה על מציאותו של כוח עליון המפקח על המחשבות ועל הכנות הפנימית, היא הערובה היחידה לקיומה המעשי של מידת "ודובר אמת בלבבו".