גאלי, ילד שלו
הוא נעצר לרגע, בעצמו לא הבין מדוע. נסב אחרונית והסתכל, כאילו רואה את המקום בפעם הראשונה, ואמר לעצמו – מת. מקום מת...
הוא נעצר לרגע, בעצמו לא הבין מדוע. נסב אחרונית
והסתכל, כאילו רואה את המקום בפעם הראשונה, ואמר
לעצמו – מת. מקום מת…
גאלי הוריד את הידית, והבלרינה הענקית החלה מנמיכה לעבר הקרקע. הקולות הנלהבים וקריאות הפחד והצחוק ירדו גם הם. כשנעצרה הבלרינה סופית, נפתחו הדלתות הנמוכות וצעדי האנשים על רמפת המתכת נשמעו כתיפוף גס, עד שירדו במדרגות והתרחקו תוך פיטפוט עליז, אנחות רווחה ושיירי צחוק. גאלי הוריד את כל המפסקים, יצא מהביתן ונעל אחריו את הדלת.
"היי!" – קרא מישהו מרחוק – "אתה בא? יוצאים לשבת בשוק של זיגי. לעוז יש יומולדת, המנות עליו". בדרך-כלל גאלי מצטרף, ללא ספק, אולם בדיוק בליל אמש התגלע בינו ובין עוז ויכוח על איזו שטות שעכשיו נשכחה ממנו. לו היה יודע מראש, אולי היה מבליג.
"סע אחרינו!" קרא השני, ואף לא המתין לתשובה. גאלי קרא אחריו: "תפוס הערב!" אבל ההוא כבר לא שמע. בכל מקרה, אף אחד לא יזכור אם בכלל הופיע שם.
הוא צעד לכיוון היציאה מהלונה פארק. האורות הצבעוניים עדיין דלקו מעל, אולם המתקנים החלו את שביתת הלילה שלהם, בזה אחר זה. הגלגל הענק משום מה סב על צירו, ריק לחלוטין, ואז, לאט-לאט נעצר גם הוא. לפתע, לאחר השעות העמוסות באנשים מתרוצצים-צועקים-צוחקים, ומרעישים תמיד באיזה אופן שהוא, התרוקן השטח ונראה דומם באופן כמעט לא טבעי. המתקנים העומדים תחת הנורות הכבות, נראו כשלדי מתכת על רקע השמים השחורים.
הוא נעצר לרגע, בעצמו לא הבין מדוע. נסב אחרונית והסתכל, כאילו רואה את המקום בפעם הראשונה, ואמר לעצמו – מת. מקום מת. ואז חשב – מחר לפני הצהריים הוא שוב יקום לתחייה.
"ביי!" קרא לעברו מישהו מהקופה, וסגר בחבטה את האשנב. אפילו לא הספיק לראות מי זה היה.
"ביי!" הפטיר כדי לצאת ידי חובה, ויצא.
***
מכוניות חלפו בדלילות אך בקביעות על הכביש בעל שלושת המסלולים, למרות השעה המאוחרת. הוא פנה לחניון המיועד לעובדים והתיר את המנעול המורכב שקשר את הסוזוקי שלו לטבעת הפלדה.
מתגלץ’ בפקקים כמו טוסטוס, ויש לו מושב רחב כמו של מרצדס! – היה מתגאה בו – החבר הכי טוב שלי!.
הוא התניע, מתענג כמו תמיד על הרעש מחריש האוזניים, ויצא לדרכו בקול תרועה. הגביר מהירות ועלה על הנתיב השמאלי, דוהר קדימה, כמעט בריחוף. כמו תמיד, הרגיש שהרוח הנגדית מנקה לו את הראש, ובפרט בלילה, כשהתנועה דלילה וכל מה שהוא רואה אלו כמה מכוניות, ופסים של רחובות ריקים. כמו היה היחיד בעולם. רק אני והעולם – חשב לעצמו. כאילו היו המכוניות גופים המניעים את עצמם.
פָּאק! צליל זר התגנב לתוך שאגת המנוע. ולאחר עוד רגע ‘פָּאק’. מה זה? הוא המשיך לנסוע, מאט מעט. תהיה ילד טוב – אמר בליבו לאופנוע – אל תעשה בושות באמצע הלילה!. למשך זמן מה נסע האופנוע חלק, והוא שב להעלות את המהירות.
פָּאק! – מה הדבר הזה? – שאל גאלי את עצמו.
אחרי קילומטרים נוספים עלתה תכיפות הקולות הבוקעים, אי שם, מלמטה, וגם הפחתת המהירות לא הועילה. מה קרה לך? – שאל ברוגז. לבסוף החליט לעצור ולבדוק, מבקש למנוע נזק שעלול להיגרם אם יתעלם מהקול המוזר.
הוא ירד והתכופף, בוחן את המנוע במבט שטחי, חיצוני. אבל באור פנס הרחוב היה בלתי אפשרי לזהות את מקור הקול, אפילו אם היו לו הכלים לפתוח את המנוע לבדיקה יסודית. גאלי לחץ על הידית בתקווה שעם מבט מן הצד על הפעולה המואצת, אולי יבחין בדבר מה.
"שקט!!" – צעק מישהו מאחד החלונות. הרעש שהפיק האופנוע באזור המיושב, יכול היה להתחרות בעדר פילים. גאלי הביט סביבו, מבין כי בחר במקום לא מתאים להיעצר בו, שכונה רמת-גנית. הוא הבחיק בעוד פרצוף חשדני מציץ אליו מאחד החלונות.
גאלי הדמים את המנוע עד שיחליט מה לעשות.
הכל מסביב היה חשוך לגמרי, חוץ מכמה אורות שאנשים השאירו במטבחים שלהם כדי להרחיק גנבים, או להרגיע ילדים החוששים מהחושך. אף מכונית לא חלפה ברחוב הקטן הזה, ששימש לו קיצור דרך לדירת החדר שלו.
לפתע קלטו עיניו אור צהבהב בגובה העיניים. אולי היתה זו השעה, העייפות או סתם הסקרנות שבדרך כלל לא הציקה לו יותר מדי. על כל פנים, ביקש לדעת מה יש למישהו לעשות בחצר ביתו באחת וחצי בלילה. הוא נעל את האופנוע ופנה אל החצר החשוכה, חלף תחת שני עצים שהתקשתו ויצרו שער גבוה, ולשמאלו גילה סוכה, ממנה בקע האור. הוא הציץ פנימה מהפתח וראה שם קשיש יושב ליד השולחן, לפניו ספר והוא בוהה בדופן שמולו ומזמזם חרש. לפתע ראה אותו הזקן ונרתע עד כדי חיוורון.
"היי!" אמר גאלי, ואז הבין שהופעתו בשעה זו, כשלגופו מעיל העור השחור ולראשו הקסדה המוכספת, עלולה להיות מפחידה. הוא הסיר את הקסדה ואמר שוב: "היי!" ולאחר רגע הוסיף "סליחה!" וכשהזקן הוסיף לשתוק ומבטו עדיין מבוהל מאוד, אמר: "הסוזוקי שלי עשה צרות, אז עצרתי פה לבדוק אותו ופתאום ראיתי אור. רק רציתי לראות מה זה". הזקן הביט בו מכף רגל ועד ראש, ונראה היה כי לאט-לאט החל נרגע, גם אם לא לחלוטין.
"הרעש הזה.." – אמר הזקן – "זה היית אתה?"
"כן".
"ואתה עובר פה כל לילה, אחרי חצות?"
"רק בקיץ. בחורף אני ממלצר".
הזקן הביט בו, לא מבין.
"בחורף הלונה-פארק סגור, אז אני מלצר, בקפה אלנבי".
הזקן עיכל את המידע הזה.
בינתיים, החלו עיניו של גאלי סוקרות את הסוכה, ושאל את הזקן: "מה אתה עושה פה?"
"גר".
גאלי הביט בו כאילו יצא מדעתו.
"שבעה ימים, סוכות עכשיו" הסביר הזקן.
סוכות? – גאלי זכר במעורפל מושג שהוזכר לפני דורות, בשנות הגן. "בשביל מה זה טוב?" – שאל.
להפתעתו, החל הזקן לצחוק, צחוק קשיש, שקט, אך גלי ומבודח מאוד.
"איך קוראים לך?" שאל הזקן.
"גאלי".
"גלי? מה זה, גל של ים?"
פיו של גאלי נקפץ לרגע ברוגז מה. "גאלי זה גאלי". מעולם לא השקיע מחשבה יתירה בשמו. הצליל מצא חן בעיניו, הוא הלם אותו, ויותר מכך לא ביקש. אבל אז נזכר והעיר: "לסבא של אמא שלי קראו יגאל, או משהו כזה, אבל אבא שלי אמר שבחיים הוא לא יסכים שהבן שלו יסתובב עם שם כזה, אז קוראים לי גאלי".
"אה!"
ואיך קוראים לך?"
"שמעון".
פיו של גאלי התרחב. "שמעון זה שם שלא אנשים שיושבים בממשלה, לא בסוכה", הוא גיחך. ושבריר של חיוך עלה על שפתיו של הזקן. המשיך גאלי: "חשבתי שאנשים זקנים ישנים באחת וחצי בלילה". שמעון הביט בו בעיניים מרצדות, ואמר: "לא עם אגזוזים שיכולים להקים אפילו את המתים מקבריהם, וחוץ מזה, חבל על כל דקה בזמן השמחה הזה".
"איזו שמחה?" שאל גאלי, ולרגע נזכר ביום ההולדת שהחמיץ.
"השמחה של התורה", השיב שמעון בפשטות, "השמחה להיות בנים של הקדוש ברוך הוא".
"של אלוקים אתה מתכוון?" בירר גאלי.
"של אלוקים, מלך מלכי המלכים, הקב"ה, האב הרחום והגדול שלנו".
"אפשר לשבת?" שאל גאלי ומשך לעצמו כיסא. הוא הרים רגל על רגל ואמר: "מה משמח בזה? אצלי הזמן היחיד ששמח לי בחיים זה בעבודה. שם שמח, אתה מבין? אנשים באים לבלות עם מצב רוח טוב. תמיד יש מוסיקה, ולפעמים מביאים הופעות חיות. זה משהו ששווה לחיות בשבילו".
שמעון הביט בו, וגאלי לא ידע לפרש את המבט הזה. מה אמרתי? – חשב בליבו, לבסוף שאל במבוכה מסויימת: "אתה לא חושב ככה?". שמעון החל לפזם לעצמו ניגון שנשמע באוזניו של גאלי משונה מאוד. לאחר רגע הניגון נקטע, ושמעון אמר בשקט: "אני לא הייתי מוכן לחיות בשביל זה". גאלי הביט בו המום. "מזה אפשר רק למות" – פסק שמעון בקול שקט, אך בנחרצות, וגאלי נדהם מהעוצמה שקרנה פתאום מהאיש השברירי הזה, שעד כה נראה היה כמו לו נגע בו, היה נמס בו במקום.
הוא לא נורמלי – חשב לעצמו גאלי, ונעמד. הזקן הביט בו ממקום מושבו. "אתה הולך?". גאלי משך בכתפיו ואמר: "מה יש לי לעשות פה?" ומבטו הקיף את הסוכה בשמץ של בוז. "שלום!" הפטיר, והשחיל את הקסדה על מרפקו.
שמעון הרגיש שעליו לומר משהו, אולם הוא לא ידע מה. מלבד זאת, תנומה החלה חוטפת אותו, וספק נכנס בו – אולי כל זה לא היה אלא חלום בהקיץ, כמו פעמים רבות אחרות בהן הוא חולם על דברים שהיה רוצה שיקרו, או על דמויות יקרות מן העבר. אלא שאת הבחור הזה מעולם לא ראה, ומעולם לא דמיין כמוהו. הוא בהה בפתח הסוכה, שעם העלמו של הצעיר הזר, השחיר כולו. הוא החל מזמזם חרש, אחוז פליאה, עד אשר נרדם.
***
"המנוע עובד פיקס!" הודיע המוסכניק והמשיך: "עלילות תמציא על מישהו אחר".
"אני אומר לך שהוא גיהק אתמול" – השיב גאלי.
"לא יודע למה. אולי הכנסת במנוע עראק במקום דלק?" – צחק המוסכניק והתרחק משם, מרוצה מהבדיחה שהצטרפה לאוצר בדיחותיו המדולל.
בנסיעה לתל-אביב גאלי האזין בדריכות לקול המנוע, אולם הוא פעל חלק, עם השאגה הרגילה.
***
גאלי לחץ על הכפתורים והרים את ידית המתקן עשרות פעמים, כהרגלו מדי לילה, כשעל פניו חולפים כתמיד אנשים בהמוניהם, כמעט כולם צעירים. פעם אחת הם הרוויחו עוד שתי דקות על המתקן, בזמן שהזה ולא שם לב לציפצוף המודיע על תום חמש הדקות. אז הבחין בנורה המהבהבת והבין, לתדהמתו, כי בפעם הראשונה מאז שהוא עובד כאן, פשוט לא שמע את הזמזום. היה זה משום שפניו של הזקן מליל אמש עלו לנגד עיניו. מימיו לא חיבב זקנים. לא היה דבר שחיבר בינו לבין אנשים בגיל שעבר את גילם של הוריו, ואת סבא שלו פגש אחת לכמה חודשים, בלילות חג.
זקן מוזר.
גאלי משך בכתפיו וגילה כי האנשים שתפסו את מקומותיהם במושבי הבלרינה מביטים לכל עבר, חסרי סבלנות. שוב חלם. הוא הרים את ידית ההפעלה, וגער בעצמו – מספיק עם החלומות!
כששיחרר את השרשרת הכבדה שהקיפה את גלגל האופנוע, אמר לו: "תהיה ילד טוב היום. בלי משחקים!"
המוסכניק צדק. המנוע פעל בלי שום הפרעות. גאלי תמה: מה היה לו אתמול? ואז חשב – העיקר שעכשיו הכל טוב.
כשעבר ברחוב הקטן, צדו עיניו את האור הצהוב המרצד מן החצר, וחשב – מה יש? אגיד לו לילה טוב. הוא הסתובב וחזר בחזרה, נעצר סמוך לעץ המקושת. מיד כשחלף תחת העץ קרא בשקט: "שמעון, זה אני!" והתקרב אל הפתח. שמעון ישב על המיטה והביט בו, חיוך קלוש היה על שפתיו, ואמר: "שמעתי, אפילו פמליה של מלך לא היתה מקימה רעש כמו שהאופנוע שלך עושה. בשביל מה זה טוב, הרעש הזה?"
גאלי התרגז לרגע על הטון הביקורתי, ואמר: "פרסומת" והסתכל סביבו. שום דבר לא השתנה. "אז מה", חקר את שמעון, "היה לך שמח היום?"
שמעון הנהן, "היה ברוך השם".
"מה עשית?" בירר גאלי, תוהה איזה בילוי כבר יכול למלא את יומו של איש זקן ושקט כזה. הוא לא הרגיש באוויר שום סימנים של בשר על האש, למשל.
"ישבתי בסוכה", השיב שמעון בנחת, "למדתי, נחתי קצת, סעדתי סעודת חג, ובערב יצאתי לבית הכנסת. היתה שמחת בית השואבה. היה נחמד מאוד. כל ערב יש בבית כנסת אחר באזור".
"שמחת מה?!" – שאל גאלי.
שמעון הסתכל עליו. "שמחת חג. שרים ומנגנים ורוקדים".
"רוקדים?" הופתע גאלי. "מה, אתם יודעים לרקוד?"
"מי זה אתם?"
"בית כנסת…אז זה דתיים".
"אף פעם לא היית בשמחת בית השואבה?"
"ממש לא". ולעצמו חשב – ואני גם לא בטוח שהייתי רוצה להיות.
אצבעותיו של שמעון תופפו על מסגרת המיטה. שוב, בלי ששם לב, זמזם משהו.
"זה שירים כאלו?" – שאל גאלי.
"מה?"
"השירים בבית הכנסת, הם שירים כמו שאתה שר עכשיו?"
"גם".
"ועם זה אפשר לעשות שמח?!"
"כן".
גאלי הביט בו רגע בשתיקה ואמר: "אני לא מאמין".
הזקן לטש בו עיניים.
"מה…" – שאל גאלי.
"אתה יכול לבדוק".
"בטח!" – גאלי קם וחבש את הקסדה, קולו בוקע מעט במעומעם: "רק רציתי להגיד לך לילה טוב".
"לילה טוב גם לך!"
גאלי התקרב לפתח ואז נסב אחורנית: "וזאת תהיה הפעם האחרונה. מחר כבר לא אבוא".
"טוב", אמר שמעון, "מחר שבת".
"אז?"
"אסור לנסוע בשבת. אני לא רוצה שתיסע לפה בגללי".
"אני ממילא עובר פה".
"כן, אבל אם אתה עוצר ואחר כך מתניע מחדש, זה עוד מלאכה".
"עוד מה??" – ועוד לפני ששמעון השיב, נפנף גאלי בידו ואמר: "לא חשוב. לילה טוב. שלום".
***
גאלי התרומם וניגב את ידיו השחורות במכנסי העבודה שלו. אחד מחבריו לעבודה עמד לחלוף לידו, אך נעצר ושאל אותו: "מה קרה לסוזוקי? שפעת?"
"דוהר כמו סוס", אמר גאלי והעיף במנוע מבט מרוצה.
"היי, תגיד, אכפת לך להחליף איתי משמרות?"
"מה הבעיה?"
"בן דוד שלי מתחתן מחר ועוד לא מצאתי מחליף. היום זה היום החופשי שלי. אתה יכול מחר? אתה בבלרינה, נכון?"
גאלי הנהן.
"אז אין בעיה. בסדר?"
גאלי הרהר עוד רגע. "או קיי". וכך נותר עם ערב פנוי בהפתעה. הוא הביט בשעונו. חמש אחר הצהריים. קודם כל, היה שמח לשטוף את עצמו מהזוהמה. הוא עלה האופנוע ונסע הביתה. כשחלף ברחוב הקטן רק העיף מבט והמשיך הלאה. אפילו לא תדע שזה אני – חשב – דאגתי לאגזוז שקט.
הזמן חלף בעצלתיים והוא עדיין לא מצא דרך למלא את הערב הזה. כמעט התפתה, מתוך הרגל, לנסוע ללונה-פארק כדי להשביע את האוזניים במשהו קולני יותר מהקלטת שניסתה לשווא למלא את חלל הבית בטונים גבוהים. לבסוף צץ רעיון במוחו.
זו שטות – חשב לעצמו, זה עלול להיות משמים עוד יותר משרפת הזמן בטלפון או ישיבה מול המחשב.
ובכל זאת.
הוא בחן את בבואתו במראה, ולבסוף החליט להחליף את חולצת הטריקו בחולצה תכלת מגוהצת. העביר מסרק על ראשו והחליט שיותר אלגנטי מזה, למשהו שהוא לא חתונה, לא יכול להיות. וכך מצא את עצמו בשעה תשע, בפתח הסוכה. "שמעון?" – קרא גאלי. האור היה דולק אבל הזקן לא היה שם.
שבעה ימים הוא אמר, אולי החג נגמר? – חשב גאלי, והרגיש מטופש מכף רגל ועד ראש. מי היה צריך את השטות הזאת? – המשיך לחשוב, אולם אז החלו גלים של צלילי מוסיקה מגיעים לאוזניו ממרחק לא רב. גאלי נזכר. בית הכנסת, זה מה שהוא אמר.
הקולות הובילו את רגליו ותוך חמש דקות עמד בפתח בית הכנסת הקטן והמואר. היתה זו תזמורת ‘עשירה’ – זמר אחד שניגן על הקלידים. הרמקולים לא שאגו. קולות האנשים סביב כמעט עלו עליהם. אם ציפה למצוא קבוצת זקנים היושבים בירכתי בית הכנסת וכל השתתפותם מסתכמת במחיאת כף, הרי שהופתע לגלות שני מעגלים של גברים בגילאים שונים. רובם שרו יחד עם הזמר, מסתובבים במעגל שוב ושוב, בלי שינוי. רק השיר משתנה מפעם לפעם, ואולי המהירות וגובה הצעדים.
טוב עכשיו ראיתי שמחה של דתיים – חשב לעצמו, וחש דחף בלתי מוסבר לצאת משם ולהסתלק. אולי היתה זו מבוכה. מה הם כל כך מבסוטים? תהה.
"…אנחנו מאמנים בני מאמנים, ואין לנו על מי להישען, אלא אלא על אבינו, אבינו שבשמיים…" – שרו הרוקדים.
גאלי שאל את עצמו – למה בדיוק הם מתכוונים, ולמה הם נראים כל כך מרוצים?
יד נפנפה לו מהפינה. מישהו קם וניגש אליו. זה היה שמעון. חיוכו היה רחב, מאוזן לאוזן, ואמר: "ברוך הבא!". גאלי התקרב אליו, ושמעון הוסיף: "נחתי קצת בצד. קשה לי לרקוד בלי הפסקה", והתכוון למשוך את גאלי למעגל. אבל גאלי נעצר ואמר: "מוזר לרקוד ככה". שמעון בחן אותו רגע ואמר: "בוא נשב בצד ותוכל להסתכל".
עיניו של גאלי עקבו אחרי המעגלים שהסתובבו ללא הרף. מישהו נעצר לידם ושאל את שמעון בחיוך: "הנכד שלך?", השיב שמעון: "אורח שלי". האיש קרא: "בוא! אתה לא צריך להתבייש. יש פה הרבה אנשים שמגיעים רק פעם בשנה ולא כולם מכירים את כולם". גאלי היסס לרגע, אך בסופו של דבר נכנס למעגל בין האיש לבין ילד ששר בקול, וכשחש בידו, נשא עיניו וחייך.
אחרי מספר סיבובים שוב תקפה אותו המבוכה והוא ניתק מהמעגל. כשנעמד לצידו תלה בו שמעון עיניים שואלות. "מוזר" – ציין גאלי.
"מה?"
"כל השירים שלכם על אלוקים!"
הזקן חשב לרגע, והנהן. "רובם".
"אז למה הם כל כך מתלהבים?"
שמעון התקשה להסביר. בסוף אמר: "בגללו".
גאלי ניסה להבין. "אתה רוצה להגיד לי שהחיים של כל האנשים האלו טובים?"
שמעון נענע ראשו לשלילה.
עיניו של גאלי נותרו מלאות סימני שאלה.
ברקע: המילים של השיר התחלפו, על אותה מנגינה, וגאלי הרים ראשו ושמע: "הקדוש ברוך הוא – אנחנו אוהבים אותך! הקדוש ברוך הוא – אנחנו הילדים שלך!"
גאלי המשיך לעקוב אחריהם, נטול מילים. לבסוף שאל: "הם באמת חושבים ככה? הם חושבים שהם הילדים שלו?"
שמעון החריש רגע, ואז אמר: "גם אתה!"
גאלי הביט בו, לא מבין.
"ילד שלו" – הבהיר שמעון.
גאלי נעץ בו מבט המשקף זרימה של אלף מחשבות. קולות המוסיקה הקשו על המשך השיחה. הוא המשיך לשבת ליד שמעון וצפה ברוקדים.
הערב תם.
גאלי ליווה את שמעון עד פתח הסוכה, מרגיש המום ומסוחרר, כאילו רקד כל הערב. כשחלפו ליד הסוזוקי שלו אמר גאלי: "אה! האגזוז, הוא לא יעיר אותך יותר".
שמעון חייך ואמר: "יכולת לפתור את זה אחרת. אני מניח שיש דרכים נוספות מהלונה-פארק עד לבית שלך".
גאלי משך בכתפיו. "כנראה. אבל אני אוהב את הדרך הזאת".
הם שתקו רגע, עומדים בפתח הסוכה. ואז פנה גאלי אל שמעון: "אז אתה אומר שבשביל אלוקים גם אני ילד שלו?"
שמעון הביט בו והנהן.
גאלי ניער את הראש כמבקש לחלץ ממנו גוש סבוך, ולבסוף אמר: "שמע" – אך לא ידע איך להמשיך. אז הבחין בעייפותו של הזקן, ניפנף בידו ואמר לשמעון: "אז לילה טוב!" ויצא. לאחר רגע, צץ ראשו דרך פתח הסוכה, כשהוא מחייך, ואמר: "וחג שמח!"
שמעון שמע את קול המנוע מתרחק על רקע הלילה, לשם שינוי, בלי להרעיד את זגוגיות החלונות.
והכי חשוב, שגאלי יודע שגם הוא ילד שלו…
(הסיפור מתוך עיתון "במשפחה").
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור