זה לא “סיפורי סבתא”

בעצם חשב לעצמו, גם ללא סיבה נראית לעין, מה באמת גרם לו לתפוס טיסה ישירה ודווקא לכאן? בהחלט אי אפשר לתלות זאת, לא בעייפות או שעמום השגרה...

5 דק' קריאה

יגאל אורן

פורסם בתאריך 06.04.21

בעצם חשב לעצמו, גם ללא סיבה נראית לעין,

מה באמת גרם לו לתפוס טיסה ישירה ודווקא לכאן?
בהחלט אי אפשר לתלות זאת, לא בעייפות או
שעמום השגרה…
 
 
אדי מינץ התעורר לאיטו, ידו נשלחה מאליה אל מפסק השעון שעדיין לא צלצל, אך משלא מצאה נשארה תלויה בהיסוס מה באויר.
 
תוך כדי נזכר…אין פגישת עסקים היום, אין שיחות טלפון מהירות החלטה מתוך משרדו המפואר בלב קליבלנד. אפילו לא טיול מאורגן המחייב לעמוד בלוח הזמנים, אלא סתם חופשת רווקים ללא התחייבות בארץ ישראל.
 
בעצם חשב לעצמו, גם ללא סיבה נראית לעין, מה באמת גרם לו לתפוס טיסה ישירה ודווקא לכאן? בהחלט אי אפשר לתלות זאת, לא בעייפות או שעמום השגרה, לא משבר משפחתי אף לא נוסטלגיה או חלום ישן, רחוק הוא מכל זה.
 
שלח לחמך לירושלים…
 
אם כן מה בכל זאת גרם לאותה דחיפה פתאומית? אולי זה הגיל חשב, גיל ארבעים עושה משהו לבן אדם. גם כאשר שקוע ראשו ורובו בכסף עסקים ובהצלחה רבה. ואולי דווקא משום כך, גם חוסר הוא חיסרון, הרהר בחיוך, תמה בינו לבין עצמו מניין צצו מחשבות רוח אלו במוחו.
 
עדיין לא הספקתי להציץ בה כראוי וכבר הציצה היא עלי. נזכר באזהרתו של אחד מידידיו שאמר לו: "ירושלים אינה עוד עיר יפה בעולם, אלא משהו אחר שקשה להגדיר נמצא בה בריכוז גבוה".
 
כן, כך דיברה סבתא הזקנה והקטנה שנפטרה לעולמה בעודו ילד, ומאז שהלכה לה, נסתם הגולל על העולם הישן שאבד עליו הכלח כדברי הוריו. היא גם התרימה הרבה את אבא לטובת ירושלים. מוזר שאף פעם לא סרב לה. מפזמת היתה לעומתו בקול עליז: ‘שלח לחמך על פני המים לירושלים, אל היושבים אצל שער השמים’.
 
קשר מיוחד היה לו עם סבתא, נעלם מידיעת הוריו משום שהיה כמעט ללא מילים, ברית של סוד ושתיקה שלא ידע מה פישרה, אבל היתה. אך גם זה חלף עבר, נטשטש עם הזמן. והנה עכשיו הוא כאן וגם זיכרונה נתבהר וחוזר.
 
אכן מוזר.
 
הוא הציץ בשעון, עדיין השעה מוקדמת לארוחת הבוקר. מחלון חדרו בקומה השישית, נשקפה היא בצניעות. חיוך דק מן הדק נפרס אליו באלפי גוונים מקצה אל קצה מעל בתי האבן עטורי גגות אדומים, נעלם במורד עמקים אפלולים עד שנקשר כזר עדין סביב לראשי ההרים הניצבים לה הכן כזקיפים.
 
הוא לבש בזריזות את בגדי הספורט, החליק למטה במעלית ויצא בצעד קל מן המלון.
 
סקרנות משונה
 
שלושתם חברו עליו כאחד, כחול השמים הדהים את עיניו, משב צונן הטיח בושמו בנחיריו והשקט היכה באוזניו. מה קורה כאן? שאל את עצמו, הלא אין זו עיר רפאים. אך משראה אותם פוסעים במתינות חגיגית חולפים על פניו בשלווה ומנידים בראשם לעברו בחיוך, ניצטלצלה המילה ‘שבת’ בחלל האויר והבין.
 
זה היה בהחלט מחווה ידידותי נאה מצידם, הרהר, אפילו התרגש במקצת אבל לא יותר מדי, סוף סוף מה כל זה נוגע אלי, שאל, ואף לא חיפש תשובה.
 
אבל סקרנות משונה התעוררה בו לראות מה מסתתר מאחורי השקט, מה הם עושים שם בבית הכנסת, די והותר כנסיות ראה כבר בחייו, אם כן אולי זה המקום והשעה לראות גם בית כנסת יהודי בפעולה.
 
אדי עצר לפני הבניין בו נבלעו האנשים, היה זה בניין דו קומתי נאה למדי, מעוטר חלונות צבעונים ואותיות עבריות על פתחו.
 
עכשיו הצטער על תלבושת הספורט, גם כיסוי ראש לא היה לו, היסוס התגנב לליבו וכבר חשב לסגת ממחשבותיו, כאשר הבחין בדלת הקטנה הפתוחה אל גרם מעלות בצד הבניין. בדחף פתאום התגנב פנימה, אשקיף עליהם מאחורי הקלעים, אם אתפס אשלח את הקנס ברצון, חייך לעצמו, בעודו מטפס אל עזרת הנשים.
 
למזלו היתה העזרה ריקה מאדם, וכך יכול היה לעקוב אחר המתרחש מתחתיו באין מפריע.
 
האמת שקצת התאכזב, אמנם היתה השתתפות ערה של כל הנאספים בנעשה, ובדומה להצגה המאורגנת היטב, ניכר שכל אחד מהמשתתפים יודע בדיוק את תפקידו המיוחד אבל לא מעבר לכך.
 
הנפש דומעת
 
קשה היה לו להגדיר מה הדבר שציפה לו, האם יופי מופלא, מנגינה עריבה או מעמקי מסתורין רחוקים, גילוי רוחני נשגב או שמא השתפכות נפש נרגשת? על כל פנים, אני לא קונה את זה, אמר לעצמו. בעצם גם לא ניסו למכור לך דבר, הודה.
 
אכן, משנפתח הארון בקיר המזרח וספר התורה שהוצא ממנו, הובל אחר כבוד אל הבימה שבמרכז, נשתתק אדי מינץ במקומו, עיניו עקבו אחר גליל הקלף העבה שנפרס על השולחן ממש מתחתיו, יכול היה לראות בברור את ציור האותיות המרובעות אשר כמו קפצו לנגד עיניו.
 
קול הקורא בתורה נשמע באוזניו, כל היתר נשכח, רק יופי מופלא מנגינה עריבה, מעמקי מסתורין רחוקים, גילוי רוחני נשגב, אכן נפשו נרגשת היתה עד מאוד משתפכת בדמעות.
 
* * *
"שלושת אלפי שנה שאנו קוראים בה מדי שבת בשבתו. זה קשר אשר לא במהרה אפשר לנתקו ואליו נקשרתי גם אני". כך ניסה להסביר אדי גם להוריו המודאגים את פשר הליכתו הקבועה מדי שבת לשמוע את קריאת התורה בבית כנסת אורתודוכסי שבקליבלנד.
 
אזור זה המרוחק מאחוזת הוריו, הצריך אותו בתחילה לנסוע לשם במכוניתו עם כובע גדול שמוט על פניו. אך הצורך הלך וגדל עד שגם מאמץ הליכה ממושכת לשם, לא היה גבוה מדי בעיניו.
 
"תראה בן", אמר לו מיסטר מינץ, "כל זמן שהיית נוסע לבית הכנסת במכוניתך וחוזר, אני יכול להבין איך שהוא, אבל עכשיו שאתה הולך ברגל שעה וחצי הלוך ושעה וחצי חזור, אינני יכול להבין את השיגעון ועוד במעמדך".
 
"אתה צודק אבא, גם אני לא מבין מדוע אינני יכול לוותר על כך אבל בנפשי הדבר, כך אני חש".
 
עוברים דירה…
 
"מצד שני לא אוכל לפגוע ברגשותיהם של אנשי בית הכנסת אשר מקבלים אותי כאחד מהם. מלבד זאת, היום אני מתחיל להבין שאינני יכול להיות קשור לתורה כתינוק מגודל מבלי לדעת טעמו של דבר. לכן החלטתי לעבור לגור סמוך לבית הכנסת, ללמוד את העסק ברצינות על מנת להצטרף לקהילה בעיר כיהודי מן המניין".
 
זה היה יותר מידי לבעל אחוזת מינץ המפורסמת ולאשתו האצילה, שניהם מראשי המי ומה בחברת בעלי המאה בקליבלנד.
 
אמו צנחה ברפיון איברים ובלאות על ספת המשי הרכה. ואילו אביו הביט בבנו יחידו בעניים קמות מבלי לומר דבר, רק שפתיו רטטו קמעה. לפתע נפנה לאשתו ואמר: "הסבתא ניצחה", ולא הוסיף עוד.
 
"כן", אמר אדי בנסיון להמתיק את ‘הבשורה המרה’, "לא יזיק גם לכם להיות סבתא סבא בקרוב, זה צעד מתבקש ורצוי מיהודי מתחדש כמוני עכשיו".
 
כעבור שנה נזדמנו אנשי קהילת קליבלנד לירושלים. כמובן שלא נמנעו מלסור אל רבם הזקן שעלה מזה כמה שנים עם חלק מאנשי הקהילה להשתקע בעיר הקודש, ואף יסד בה בית כנסת נאה באחת מן השכונות החשובות בעיר.
 
הרב שדאג לשמור על קשר חם ורצוף עם בני קהילתו לשעבר, התעניין גם הפעם בכל הנעשה בה. בין השאר סיפרו לו גם על חבר הקהילה החדש אדי מינץ, ועל דרכו המוזרה ליהדות שעברה מקליבלנד לירושלים וחזרה דרך קריאת התורה.
 
לא "סיפורי סבתא"
 
"מכל סיפורי ההשגחה המלווים את השבים למקורם", שחו המבקרים לרב, "עדיין לא שמענו שהתורה בעצמה קראה ליהודי לשוב מבלי שהבין בה מילה. הלא אתה, כבוד הרב, הכרת היטב משפחות רחוקות, איך אפשר להסביר תופעה משונה זו?"
 
נענה הרב שהיה נרגש בעליל לעומתם ואמר: "לא נביא ולא בן נביא אנוכי לגלות נסתרות ההשגחה. אבל אספר לכם מעשה שקרה לפני ארבעים שנה בקליבלנד:
 
יום אחד התברר שספר התורה הבלה מזוקן, נפסל לקריאה ונידון לגניזה. לרכישת ספר חדש לא היה די כסף בקופת בית הכנסת המדולדלת של אותם זמנים קשים. אי לכך זימנתי אלי מספר גבאי צדקה על מנת להטות שכם יחדיו למגבית מצווה זו.
 
ראשונה לכולם נחלצה לעזרתנו גבאית צדקה מבוגרת מסוג הנשים של הדור הישן, אישה נלהבת לכל דבר שבקדושה. הסברתי לה את מעלת זיכוי הרבים שיש כאן ודחיפות הדבר וביקשתי ממנה שתיטול אף היא חלק בגיוס התרומות.
 
שאלתה הראשונה היתה מהו הסכום הנדרש לקניית הספר. למשמע הסכום הנכבד, הרצינו פניה, אחר הרהור אמרה: "כבוד הרב, האם יורשה לי לתרום את הסכום כולו?"
 
"אכן זו שאלה רצינית שאת צריכה לשקול בזהירות", חשבתי, מופתע לא מעט.
 
"כבוד הרב, אל תבין אותי לא נכון", אמרה, "לא לחסכונותיי אני חוששת, שהרי זו להם ההשקעה הבטוחה ביותר, רק שאולי אין זו דרך ארץ לחטוף מצווה חשובה כל כך כולה לעצמי".
 
"נו", אמרתי בחיוך, "אם כך את סוברת ודאי יש לך סיבה חשובה לחרוג הפעם מטבעך". "אכן", השיבה הצדקנית הזקנה, "תקווה ובקשה גדולה יש לי בעניין זה". "ומהי?" התעניינתי לדעת.
 
בקשה צנועה
 
"רצוני לבקש שבזמן חנוכת הספר, עת יקראו בו בציבור בפעם הראשונה, יעוררו רחמים על נכדי הקטן המאושפז מאז לידתו בבית החולים, יתברך בזכות התורה לרפואה שלימה ויוכל להיכנס בבריתו של אברהם אבינו במהרה".
 
ואכן ידידי, בקשתה נענתה במלואה, בשבת הראשונה שקראנו בספר התורה המהודר, נתברך התינוק כאמור, וזמן קצר לאחר מכן נכנס לבריתו של אברהם אבינו ונקרא שמו בישראל – אדי מינץ בן יעקב מינץ.
 
שבת שניה, לאחר ארבעים שנה, הגיע אדי חביבנו זה לירושלים, לבית הכנסת הסמוך למלונו אשר לא במקרה הינו בית הכנסת של יוצאי קליבלנד, ובודאי לא במקרה הציץ בזמן קריאת התורה בספר שתרמה סבתו עליה השלום, זה הספר שעלה עמנו לארץ ישראל לפני כמה שנים, ממנו שמע את מה שראוי לנפש יהודי לשמוע והשלים את מעגל הברכה, שהרי כך אנו מברכים את התינוק בבריתו: שכשם שנכנס לברית, כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים", סיים הרב את דבריו.
 
אדי עצמו קיים את אשר הבטיח להשתדל בו, ולקראת סוף השנה הכניס את בנו הראשון בבריתו של אברהם אבינו, לשמחת כל אנשי קהילת קליבלנד וכמובן לשמחת הסבא והסבתא מינץ.
 
 
(מתוך "עת לחשוב" כתב עת לחשיבה יהודית).

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה