השעון של סבא
עם שעון כזה בבית אינך יכול לשכוח שהזמן זורם ונוזל. גם על משכבך בלילות, אתה מודע לזמן ההולך ונוזל, הולך ואוזל.
עם שעון כזה בבית אינך יכול לשכוח שהזמן
זורם ונוזל. גם על משכבך בלילות, אתה מודע
לזמן ההולך ונוזל, הולך ואוזל.
חביב היה השעון על סבא.
אין הכוונה לאיזה שעון דיגיטאלי מפלסטיק שעונדים על היד, ואשר כל שנה שנתיים זורקים אותו וקונים חדש.
כל צאצאיו של סבא ידעו יפה לאיזה שעון הכוונה. השעון של סבא היה שעון קיר גבוה, חטוב בעץ מלאכת מחשבת של חרט אומן, ובחלקו העליון היו שני מחוגים שחורים נעים במעגל על לוח שעות גדול בין ספרות מסוגננות.
השעון היה קבוע בקיר חדר האורחים בכותל המזרח ממול לכניסה, ותקתוקיו ממלאים את חלל החדר כל אימת שמשתרר שקט. המטוטלת בחלקו התחתון של שעון הקיר הגבוה נעה הלוך ושוב, כנמר בסוגרו, שבויה בכלא זכוכית מלוטשת, כשמעטה המתכת הממורטת שלה מבהיק באור חוזר בכל פעם שהיא נבלמת בקצה גבול מסלולה.
השעון נראה כחולש על מהלכו של הזמן. קולות תקתוקו ותנועות המטוטלת שלו שחררו אל חלל הבית את מלאי הזמן טיפין טיפין, שניה שניה, בקצב קבוע. אחת לשעה השמיע הגונג המוסיקלי של השעון את קולו המתנגן בכל רחבי הדירה. היה זה צליל נקישה חזק, אך רך, של פטישון מצופה לבד אשר היכה על סליל הגונג מספר פעמים בהתאמה לשעה המדויקת. גם כל מחצית של שעה שלמה השמיע הגונג את קולו, ארוך ומתמשך, אחד בלבד. עם שעון כזה בבית אינך יכול לשכוח שהזמן זורם ונוזל. גם על משכבך בלילות, אתה מודע לזמן ההולך ונוזל, הולך ואוזל.
עד כשנה לפני פטירתו היה סבא אוזר כוח, עולה על כסא קטן שהיה מציב למרגלות השעון, תוקע את מפתח הנחושת הגדול בחור המותקן לכך בחזית לוח השעון ומכווץ את הקפיץ הגדול, שבכוח השתחררותו היה השעון מופעל במשך שבועיים תמימים. גם בחור השני היה סבא תוקע את המפתח ומעניק מכוחו לקפיץ הממונה על הצלצולים. אחר כך היה טומן את המפתח בתחתית השעון, מתחת למטוטלת, סוגר בזהירות את דלת הזכוכית של השעון ויורד מן הכסא. אז היה פוסע אחורה ומשקיף בסיפוק על השעון.
מומחיות מיוחדת היתה לו לסבא בהטיית השעון, התלוי על וו גדול, בזוית נכונה ומדויקת. די היה בהזזה כלשהי של השעון מעמדתו המאוזנת בדייקנות, וכבר היתה המטוטלת נעצרת. זה מה שאכן קרה כאשר סבא איבד את הכרתו בפעם הראשונה. במהומה שקמה עצר גם השעון את הילוכו ולא השמיע את תקתוקו ואת צלצוליו במשך כל השנה הארוכה בה היטלטל סבא בין בתי החולים והמוסד הסיעודי, עד לפטירתו.
לאחר השלושים, כאשר חזרו בני המשפחה מן האזכרה בבית העלמין, שבו ונתכנסו פעם אחרונה בבית הישן והאהוב של סבא, לפני סגירתו. כל אחד מן הצאצאים נטל לעצמו בהסכמת האחרים פריט כלשהו למזכרת מן הבית בו נולדו וגדלו.
שמעון הביע את רצונו לזכות בשעון הקיר. איש לא חשב על השעון שהיה תלוי למעלה על הקיר ונעלם מטווח ראייתם, ואף אחד לא התנגד. בשמחה שקשה היה לו להסתירה הביא שמעון שמיכה מהמכונית שלו, ארז יפה יפה את השעון והעביר אותו בזהירות לתא המטען של מכוניתו.
חיוך של סיפוק השתפך על פניו כשדמיין לעצמו בהנאה איך השעון העתיק והחטוב מפאר את הסלון החדיש בביתו באזור הוילות בגבעתיים.
יום השנה הראשון לפטירתו של סבא הפך גם ליום מפגש משפחתי. לאחר לימוד המשניות העלו בניו ובנותיו זיכרונות, והנכדים ישבו מסביב ושתו בצמא את המסופר. בהזדמנות זו סיפר שמעון חוויה אישית הקשורה בשעון:
"זמן רב עבר עד שמצאתי פנאי לעסוק בהרכבת השעון של אבא אצלי בחדר האורחים. ניקיתי היטב את המנגנון המכני של השעון, והבנות מרקו יפה את חלקי העץ שלו בנוזל המשמש להברקת הפסנתר, עד שנראו כחדשים. סוף סוף הועמד השעון על כנו.
"הרכבתי את המטוטלת והסטתי את השעון מילימטר ימינה וחצי מילימטר שמאלה, כפי שאבא ז"ל היה עושה, עד שמצאתי את המצב הנכון והמדויק והשעון החל לפעול. כולנו התרגשנו. אף אחד לא עזב את המקום עד לשעה השלמה הקרובה, בה השמיע השעון את צלצוליו המוכרים כל כך והחביבים כל כך.
"כאשר בני הבית כבר הלכו לעיסוקיהם, עמדתי עדיין מול השעון כשזיכרונות מאבא ומהבית עולים בזיכרוני. לפתע הציפה אותי ההכרה כי אבא בכבודו ובעצמו הוא המפעיל עכשיו את השעון. כשהצבתי את השעון לא הייתי צריך לכווץ את הקפיץ שהיה מלא כמעט עד סופו. נראה שזמן קצר לפני שהשעון נעצר מילא אבא את הקפיץ, והכוח הזה נשמר עד שהתקנתי את השעון. תנועת המטוטלת והמחוגים אצלי נבעה מכוחו של אבא שמילא את הקפיץ לפני יותר משנה, לפני האירוע הראשון שלו.
"היה זה כאילו אבא ז"ל שולח ידו ממרומים ומניע את השעון בביתי. זה גרם לי להתרגשות עצומה. דיברתי על כך עם אשתי והילדים, וגם הם התרגשו מאוד. היה זה כאילו המשיך לחיות אצלנו עוד שבועיים".
כל שומעי סיפורו של שמעון התרגשו אף הם. ואחותו חוה אף מחתה דמעה בהסתר. בשקט שהשתרר נשמע קולו של ישראל, האח השני, שאמר כי גם הוא רוצה לספר משהו. הכל הפנו פניהם אליו והוא החל לספר:
"כולנו זוכרים את מנהגו של אבא ז"ל, שהיה נוהג לקרוא לפנינו בליל שבת, בין מנה למנה של סעודת השבת, את אגרת הרמב"ן (רבי משה בן נחמן זיע"א). כשהיינו ילדים צעירים לא ייחסנו משקל רב לדברים, אך ככל שהתבגרנו הלכה ושקעה אגרת הרמב"ן בתוככי כולנו חרותים על לוח ליבותינו דברים מאגרת הרמב"ן, ואמרות שונות מאותה אגרת הם מנכסי צאן וברזל של החשיבה שלנו.
"מי יכול לבדוק ולאמוד באיזו מידה הושפעה התנהגותנו מאמרת הזהב של הרמב"ן בפתח אגרתו: "תתנהג תמיד לדבר בנחת כל דבריך לכל אדם ובכל עת". גם אם איננו זוכרים אמרה בצורה מודעת, הרי אין ספק כי היא שקועה עמוק בנפשנו בזכות הקריאה המתמדת של האגרת על ידי אבא בכל ליל שבת ליד שולחן השבת.
"אמירה כמו: "וכאשר תקום מן הספר חפש באשר למדת אם יש בו דבר שתוכל לקיימו"! – בודאי יש לה השפעה על כל אחד משומעי האגרת שסבא היה קורא בנחת ובהטעמה במעמד כל בני המשפחה. אני יכול להעיד על עצמי כי במקרים רבים הועילה לי מאוד האמרה הקצרה של הרמב"ן: "וחשוֹב הדבר קודם שתוציאנו מפיך"! – הדברים אמורים הן לגבי התפילה, והן בחיי היום יום. אינני יכול לשכוח כי הגעתי לזאת רק בזכות מנהגו הקבוע של אבא לקרוא את האגרת בכל ליל שבת בכל מצב.
"כשאבא נפטר עלה בדעתי לאמץ לעצמי גם בביתי את המנהג הנפלא הזה של סבא. אמנם הילדים עדיין צעירים הם, אך, אדרבה, על לוח ליבם קל יותר לחרות כללי חיים והתנהגות שילוו אותם כל חייהם.
"התחלתי לקרוא כל ליל שבת באגרת תוך הסברים קצרים לצעירים והדגמות מחיי המעשה. אינני מדלג על ציווי של הרמב"ן האומר "תקרא האגרת הזאת פעם אחת בשבוע, לא תפחות"! אני גם מסיים בהבטחתו של הרמב"ן בסוף האגרת כי "ביום שתקראנה יענוך מן השמים כאשר יעלה על לבבך לשאול".
"כל ליל שבת אני מתרגש מאוד. אני רואה בצורה מוחשית כיצד רוחו של אבא שוכנת איתנו כאשר אנו קוראים את האגרת שהיתה כה חביבה עליו, וכאשר אנו דנים בדברי האגרת וממשיכים בכך את פעולת החינוך שלו על צאצאיו.
"אני מרגיש שרוחו וכוחו שרויים איתנו בכל ליל שבת, וכאילו הוא ממשיך את קריאת האגרת שלו לפנינו, כאשר אהב. הרגשה זו מתחזקת בי במיוחד כשאני מזכיר לעיתים הסבר משלו לפרט זה או אחר באגרת. הילדים אינם יודעים, אבל אז הם שומעים ממש את קולו של אבא מתוך גרוני. יהא זכרו ברוך!"
(מתוך "בעין יהודית")
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור