בחזרה לאטמוספירה
שעת המבחן לתקוות היפות ולרצון להשתנות, מתחילה מיד במוצאי יום הכיפורים. מהרגע בו אנו גונזים את בגדי הלבן וחדלים להיות כמלאכים, אז אנו שבים להיות...
כשהאדם "נוחת" כראוי ורוצה לשַמֵר את ההתעלות של יום הכיפורים,
הוא זוכה לנסוע סוכתה. שם, בסוכה, הוא ימצא את אשר שאלה נפשו,
מכיון שהישיבה בה מסמלת את אורח החיים שאותו הוא מבקש.
זהו, נוחתים.
חוזרים לאטמוספירה.
במהלך הימים הנוראים עושה כל אחד מאיתנו חשבון נפש, מפשפש במעשיו ומחפש דרכים לתקן את מעשיו ולשוב בתשובה. ביום הכיפורים מגיעות מחשבות אלו לשיאן, בשעת התרוממות הנפש מתמלא הלב בתקוות וברצון אמיתי לעליה רוחנית ולשיפור המעשים.
שעת המבחן לתקוות היפות ולרצון להשתנות, מתחילה מיד במוצאי יום הכיפורים. מהרגע בו אנו גונזים את בגדי הלבן וחדלים להיות כמלאכים, אז אנו שבים להיות בני אדם של יום-יום ונפגשים עם הנסיונות שבהם אנו נבחנים בכל עת. היצר הרע חוזר לפתות אותנו והיצר הטוב קורא לנו לדבוק בטוב ובדרך התורה.
כאן מתחילה "הנחיתה".
מצב זה של השיבה אל מסלול החיים, הינו השלב המסוכן ביותר בעבודת יום הכיפורים, כי ביום הקדוש התרומם כל אחד לפי כוחו, התקרב לרוחניות עצומה, עורר מחשבות והרגשות עדינות, הרבה יותר עילאיות ממה שהוא רגיל לחשוב ולחוש במשך כל השנה. ודומה הדבר לחללית החוזרת אל תוך שכבת האויר העוטפת את כדור הארץ (האטמוספירה). אם החללית לא תיכנס לתוך שכבה זו בזוית שנקבעה לה, היא עלולה או להיזרק בחזרה אל החלל החיצון או להישרף מעוצמת החיכוך. לכן אפשר לומר שמצב זה דומה ואף מלמד על המצב שבו מצוי האדם במוצאי יום הכיפורים – השיבה אל מסלול החיים.
אולם יום הכיפורים אינו יום לעצמו – תכליתו ועבודתו הן שניקח עימנו מאורו לתוך השנה. אור זה כולל חיזוק בעבודה, עליה לסוג עבודה יותר נעלה ועזיבת חטאים. והנה במוצאי יום הכיפורים כאשר אנו שבים לתוך ה"אטמוספירה" של ימות החול, אנו עלולים לאבד, חלילה, את כל העבודה הנפלאה שהחלה מחודש אלול כשתכליתה הוא יום הכיפורים, כתוצאה מהחיכוך החזק עם חזרתנו לאווירת היום-יום והשיגרה. עבודה גדולה היא, להשכיל ולהיכנס אל תוך האטמוספירה ב"זוית נכונה".
חג הסוכות, "זמן שמחתנו", הוא אחד האמצעים הנעלים, שנתנה לנו התורה כדי להצליח בעבודה גדולה זו. הקשר שבין החג הזה לבין הימים הנוראים נרמז, על פי דברי ה"חתם סופר" זצ"ל, במילה אחת מתוך הפסוק: "בחמישה עשר יום לחודש הזה חג הסוכות". "הזה" – היינו אותו חודש שביעי שהוזכר לעיל שבו חלים ראש השנה ויום הכיפורים, בחודש זה חל גם חג הסוכות, ללמדנו שחג זה מהווה השלמה או המשך לעבודת הימים הנוראים.
סמל למשהו זמני
רמז נאה להמצאותנו על פרשת דרכים במוצאי יום הכיפורים, אפשר למצוא בפסוק "וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה. ויעקב נסע סוכתה". בספר "אבני נזר" נאמר שפסוק זה מרמז על המנהג לתקוע יתד ראשונה לסוכה במוצאי יום הכיפורים, כי "ביום ההוא" שהוא מוצאי יום הכיפורים, "נוסעים סוכתה" על ידי התחלת בניית הסוכה.
אפשר להוסיף ולומר ש"ביום ההוא", שהוא השיבה אל מסלול החיים, אכן מהווה פרשת דרכים שבה האדם נמצא. במידה והאדם "נוחת" בזוית לא נכונה, גם אם ביום הכיפורים מנע את עצמו מעבירות, "ביום ההוא" הוא שב לסורו, לתאוות ולפיתויי היצר. לכן, "וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה".
לעומת זאת, כשהאדם "נוחת" כראוי ורוצה לשַמֵר את ההתעלות של יום הכיפורים, הוא זוכה לנסוע סוכתה. שם, בסוכה, הוא ימצא את אשר שאלה נפשו, מכיון שהישיבה בה מסמלת את אורח החיים שאותו הוא מבקש, כי אחד מטעמי פשוטי מצוות סוכה הוא: להעיר אוזן שומעת ועין רואה כי הישיבה בעולם הזה היא דירת עראי כסוכה. ואחרי אשר התנפלנו נגד פני עליון מראש השנה ועד יום הכיפורים, שואלים ודורשים רחמים וסליחות לכפר על הפשע, ואשריהם ישראל שכל אחד מהם זוכה להתעורר ולשוב.
לכן ציווה עלינו יוצרנו תיכף אחר יום הכיפורים להשתדל במצוות סוכה, רמז הרומז: אתה, בן אדם, אם יש את נפשך באמת לחזור בתשובה, לעשות לשמור ולקיים את כל מה שהשגת מימי אלול ועד צאת הכיפורים – עשה סוכה. רק אז תבין את אשר לפניך, שהעולם הזה הבל הוא, ואתה עראי בעולם הזה. וראוי שידיעה זו תהיה בין עיניך תדיר, היא לבדה תספיק בשבילך להינצל מפיתויי היצר, כי העולם הזה הבל וריק וכל תענוגיו אין בהם ממש, אז למה לך ללכת אחרי הבלי חמדת העולם? כל זה עשה בוראנו כשציווה עלינו מצוות סוכה אחר יום הכיפורים, לעזור ולהועיל לכל מה שהשגנו בעבודת הימים הנוראים, וציווה מצווה זו דווקא בזמן שמחתנו (החיד"א).
דווקא בזמן שמחתנו? אי אפשר לקיים את "ושמחת בחגך" בתוך הבית? הרי כל החגים הם זמן שמחתנו תחת קורת ביתנו, ואילו כאן נאמר לנו "בסוכות תשבו שבעת ימים"- באותה סוכה שבנינו בגינה של הבניין עם שולחן ש'מתנדנד' קצת, אחרי הכל זאת לא הריצפה הישרה בבית, כשבערב לפעמים קצת קר וביום חם, בקיצור – לוותר על התחושה וההרגשה הנוחה שיש בבית, ולשבת בתוך 'בית' שקירותיו עשויים מעץ או מבד.
ובנוסף לזה: ושמחו בשמחת החג – אחרי שיצאנו החוצה ובנינו סוכה ארעית, זמנית, כזו שלא יכולה להגן כל כך מפני הקור או החום, שם נאכל, שם נשב, שם נישן שבעת ימים (גם אם לא נוח לנו), ואפילו שיחת חברים תהיה בסוכה. ושם, דווקא שם, שמחו בשמחת החג.
לכאורה, נראה כי זמן שמחתנו צריך לקבל ביטוי חזק יותר בחג השבועות, בו קיבלנו את התורה המיוחדת לנו מבורא עולם, ולא בזמן שאדם מוותר על הנוח והטוב שבביתו לטובת סוכה. ואולי חג הפסח שהוא זמן חרותנו, בו צריך להיות זמן שמחתנו, הרי יצאנו מעבדות לחירות וזאת סיבה מספיק טובה ל"ושמחו בשמחת החג".
עניין זה מסביר הרב ארז משה דורון בספרו "למעלה מן הזמן", ואומר:
…אלא שפני הדברים כך הם. בפסח – יצאנו מעבדות מצרים. מהי, למעשה, עבדות? עבדות איננה כרוכה, בהכרח, ביסורים ובסבל. יתכן מצב שבו יחסו של האדון לעבדו יהיה חיובי ומתחשב, אך דבר זה לא מוציאו מגדר עבד.
אף אנו משועבדים ורק למראית עין נראים כבני חורין. אדונים רבים לנו, השולטים על רצוננו ועושים בנו כטוב בעיניהם, הלא הם קניינינו הגשמיים, הרגלינו, מידותינו, אופיינו, ומעל לכל – אנשים אחרים, שבכדי להיות נאהבים על ידם, רצויים או מכובדים בעיניהם, אין אנו מתנהגים פעמים רבות כפי שראוי לנו לנהוג.
עבדים אנו משום שפעמים מועטות מאוד מתגלה בנו הנחישות לומר "לא" החלטי להרגלים, לנטיות ולתאוות. כך אנו מאבדים, לעיתים קרובות, את הקשר עם עצמנו באמת, עד שאין אנו יודעים עוד במה מדובר כשמורים לנו "צאו ממצרים", השתחררו מהשיעבוד המר לכל אותם אדונים.
בפסח, זמן חרותנו, השתחררנו מן התלות המבישה בקניינים, בדעות נפסדות, בהרגלים ובאנו אל המדבר הגדול והריק. שם, באותו מדבר, בנו אבותינו סוכות, ודווקא שם, ללא משען ומבטח גשמי, זכו לשבת ב"צל האמונה" וזכו להתגלויות מופלאות ובהנהגה ניסית שלא כדרך הטבע.
עתה, מצווה עלינו הקב"ה, לצאת בכל שנה מ"מצרים" הפרטית שלנו, מן המיצר המשעבד של התלות בקניין גשמי, ולשבת בסוכה, כי בלעדי יציאה כזו אי אפשר לקבל תורה. אי אפשר לזכות לאותה חרות שביכולתה של התורה להעניק.
גם לעבד יש שמחות קטנות, אבל רק מצב שבו נמצאים הכרתו ומעשיו של האדם ב"סוכה", משוחררים מתלות באדונים ועריצים, הוא המצב שמעורר שמחה אמיתית. כשם שהסוכה ארעית כך ארעיים גם כל חיינו, ואין מקומנו הקבוע בעולם הזה. ידיעה זו לבדה יש ביכולתה לשחרר אותנו מן ה"שמחות" וה"מצוקות" הקטנות של חיינו הגשמיים, ומרימה אותנו אל על, לחדווה אחרת.
רבי נתן כותב (ליקוטי הלכות): וזהו בחינת סוכה, שאז עיקר השמחה בחינת "זמן שמחתנו", כי סוכה היא בחינת מעין עולם הבא…שבאלו הימים, אחרי ראש השנה ויום הכיפורים, אנו זוכים לשבת בסוכה ולשמוח בתכלית השמחה, כי אנו זוכים עכשיו להמשיך בחינת עולם הבא, שהיא בחינת סוכה, בעולם הזה, וזה עיקר השמחה – כשזוכים להמשיך עולם הבא בעולם הזה…
הישיבה במקום ארעי, הזמן וההתעסקות שאנו מקדישים להקמתו מיד אחרי יום הכיפורים, הם אלה שעוזרים לנו לשוב אל מסלול החיים "בזוית הנכונה", לחזור אל האטמוספירה מכל ההתעלות של כל הימים בהם עבדנו ועמלנו על מנת להתקדם ברוחניות, כשהשיא הוא יום הכיפורים בו הרגשנו כמלאכים, מעין עולם הבא, וממשיכים אותו בעולם הזה, הארעי, עם שמחה אמיתית שהיא "זמן שמחתנו" בתוך 'הבית' הזמני הזה, הלא היא הסוכה.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור