רבי סנדר בונה ירושלים

בתוך הרעש החלו להסתובב שמועות על רבי סנדר. רבי סנדר היה מסכן את עצמו שלא לצורך, הולך למקומות שבהם יורים, ושם, כך אמרו, שם הוא יושב ואוכל.

4 דק' קריאה

הרב ארז משה דורון

פורסם בתאריך 25.12.07

היה אחד הימים המאיימים האלה, עם פיגוע ועם תאונת דרכים, וגם התברר, שהבכיר שנהרג בחברון הוא האיש הטוב שגר כאן בשכונה, אדם עדין נפש, מוסר נפש, צדיק אמיתי. שני רגשות סותרים התרוצצו בי ונאבקו זה בזה עד שנותרתי מובס.
    
אחד היה הדחף הראשוני, המבוהל: לעשות! לעשות משהו! מהר! מוכרחים להתעורר, מוכרחים להתנער מן האדישות, מוכרחים להיות טובים יותר. בבת אחת רציתי לייסד חברת תהילים וגם לצאת לרחובות להחזיר אנשים בתשובה, לקבל על עצמי שמירת לשון וגם ללמוד יותר תורה.

הדחף השני היה אותו תסכול אפטי חסר אונים של אדישות מיואשת. קיפאון מאובן, שהדביק אותי לכיסא וניצח בלי מאמץ. הוא אמר: אתה לא תעשה שום דבר מכל אלה, אתה הרי מכיר את עצמך לא מאתמול. אתה לא תעשה, אתה תחליט ומיד תשכח, אין לך שום אפשרות להתמיד, אין לך זמן וכוח ויכולת, מי אתה בכלל, סתם יצור אדיש שרואה את העולם נחרב ולא זז מהמקום.

ככה זחלו בי שני כוחות, אחד מתפתל ומשתולל בבהלה גדולה, מפיל והורס הכל בדרכו, והשני שרוע על גבו, מביט בחברו הקפצני, והוא משותק ומיואש וחלש חלשלש.

בערב באה אשתי וישבה על הספה.

 
"צריך לבקש מה' לב גיבור", אמרתי לה, "לב גיבור שלא יבהל מכל מה שעוד עומד להתרחש".

"ומי אומר לך שעומד להתרחש איום ונורא?" שאלה וחייכה חיוך קטן.


"אני מתכוון שהכל כל כך גורלי ואנחנו בתוך תקופה מבהילה ורבת תהפוכות", התגוננתי מפני חיוכה, "לכן צריך לבקש מה', שיתן לנו לב גיבור שנוכל להחזיק מעמד".

"ואני חושבת", גילתה לי, "שכל יום מכיל בתוכו את כל הנידרש לו לאותו יום. כשם שיש בכל יום די אור שמש, די חמצן, די פרחים חדשים שצצים בשדות, די פירות שמבשילים על העצים – כך יש לכל יום ויום את הכוח שלו, את הרגיעה, את האמונה ואת הביטחון. ימים שיכילו התרחשויות מהפכניות יכילו גם חיזוקים גדולים. כל יום יש בו די שפע כדי לכלכל את עצמו – יש בו כל מה שאתה נזקק לו, חמצן ומים ואור וכוח וגבורה".

המחשבה הזו שבתה אותי מיד ומרוב הקלה כמעט בכיתי. הבנתי שעוד רשע היה בי. קול שלישי בליבי שאמר: "חכה חכה איזה פחד יהיה. כן, ודאי, הקדוש ברוך הוא בחר בעמו ישראל והבטיח לו גאולה וישועה וקץ הימים, אבל חכה חכה איזה פחד זה יהיה!"

"לא יהיה פחד"! אמרה אשתי והאמנתי לה, "כל יום יביא בכנפיו כל מה שצריך כדי להחזיק מעמד. ה' יתן לנו חיים ויתן לנו כוחות. צריך רק להאמין".


…אחר כך היא סיפרה לי סיפור שקראה על רבי סנדר בונה ירושלים.

"רבי סנדר בונה ירושלים היה איש מבוגר בירושלים של הימים ההם. אשתו כבר נפטרה, וילדיו, בחלקם נפטרו ובחלקם בגרו, נישאו והקימו בתים. רבי סנדר היה סבא טוב ומשמח ובעל חיוך נפלא. בלילות למד תורה, ובימים עבד כפקיד באחד ממשרדי הכוללים. כאשר הלך המצב והחמיר, לקראת שנת תש"ח, ומלחמה עמדה לפרוץ, נסגר משרד הכולל ורבי סנדר הפסיק ללכת לעבודה. הוא נראה תמיד מסתובב ברובע היהודי, משוחח עם אנשים, מתעכב ליד ילדים קטנים ומלטף את ראשם.
 
באותם ימים שלפני המלחמה, היה רבי סנדר הולך ובא, מציע עזרה למי שנזקק לה, נכנס ויוצא בבית הכנסת, ותמיד היה צרור של בד קשור למותניו. מן צרור קשור, מלופף בחבל. איש לא ידע מה יש בו ולא תהה על כך, כל אחד נשא עימו מה שנשא ואיש לא חקר, בירושלים של אז.

והנה החלו ההפגזות והיריות ופרצה המלחמה הגדולה. רדיו לא היה לנו, ואיש לא ידע מה מתחולל בו זמנית בכל החזיתות, אבל הגיעו ידיעות ממקומות אחרים בארץ, אנשים הבינו שהסכנה גדולה וצריך להתפלל.
 
אש עזה הומטרה על הרובע, בתים וחצרות קרסו, בורות נפערו בכבישים, ובתוך הרעש החלו להסתובב שמועות על רבי סנדר. רבי סנדר היה מסכן את עצמו שלא לצורך, הולך למקומות שבהם יורים, ושם, כך אמרו, שם הוא יושב ואוכל.
 
"לך אחריו", אמרה אשה אחת זקנה לבעלה, "רבי סנדר אדם טוב ויתכן שהתבלבל קצת מאימי הימים. צריך להציל אותו, שמא יפגע מן הירי ולא יהיה איש לידו. תשכנע אותו לבוא איתך הביתה, שיגור איתנו בינתיים".

למחרת היתה שוב התקפה, ובעלה יצא מן הפתח והלך לחפש את רבי סנדר.
 
אחרי כמה עשרות דקות חזר הביתה, בוכה.
נקיפה של בהלה נוראה עברה בלב אשתו.
 
למרות הקשיים והצרות, למרות שכבר ידעו חללים, הרגישה האשה צער נורא על רבי סנדר. עיניה חשכו.

בעלה הבין מה עבר במוחה וחייך אליה מבעד לדמעותיו. "הוא חי", מיהר לאמר בקול חנוק, "הוא חי ברוך השם".

"איפה הוא?" שאלה האשה.

"הוא יושב ליד החצר של פורוש על אבן קטנה. קודם פגע פגז בעליית הגג שלהם והיא נפלה והתמוטטה. ילד קטן אחד נפצע, טיפלו בו ועכשיו הוא בסדר, ברוך השם".

"אז מה עושה רבי סנדר על אבן קטנה בחצר?" הבהלה לא סרה מעליה לגמרי.


"קודם הוא אכל", אמר האיש, "ואחר כך בירך ברכת המזון. בירך בקול רם, במתינות, וכאשר סיים לומר 'רחם נא', קם ממקומו, התבונן בקירות הפגועים, ובקול רם, בקול שמח – לא היית מאמינה אם היית שומעת – אמר את 'ובנה ירושלים', ואת חתימת הברכה הוא קרא בהתלהבות: 'ברוך אתה ה', בונה ברחמיו ירושלים, אמן'. כאילו הוא רואה איך ה' בונה את ירושלים ברחמים עכשיו ממש, כאן בין ההריסות".

הבעל חזר לדמעותיו ואשתו נשארה תוהה. אחר הצהריים ירו הערבים פגז על העגלה של מחלק המים. הסוס מת, המחלק נפצע, האנשים נפוצו לכל עבר ומכתש גדול נפער בכביש.


היא נשאה את רגליה ורצה לשם. כך מצאה את רבי סנדר יושב על גדר אבן נמוכה בקרבת מקום. את צרור הבד התיר ממותניו, הוציא ממנו פרוסה אחת של לחם ואכל אותה במתינות. האשה התחבאה באחד המבואות, והמתינה בדממה. הוא סיים לאכול, והחל לברך ברכת המזון בקול. כאשר סיים את: 'רחם נא', קם ממקומו, קרב אל המכתש, עמד מעליו וקולו גבר והלך ממילה למילה: "ובנה ירושלים, עיר הקודש, במהרה בימינו, ברוך אתה ה', בונה ברחמיו ירושלים, אמן!"
 
"אמן!", ענתה האשה וצמרמורת חרשה את גבה.
 
"אמן!" שמעה סביבה עשרות קולות משיבים לו. לא יחידים היו, בעלה והיא, שגילו את רבי סנדר במנהגו. גם אחרים התגנבו ובאו אל מקום ההפגזה לשמוע את רבי סנדר מברך.

כאשר אזל לחמו וגם כספו אזל, היה רבי סנדר מסובב על הפתחים ומבקש פרוסת לחם. כולם חיכו לו שיבוא, מפיו חסכו כדי לתת לו. כל אחד רצה לתת לרבי סנדר את הפרוסה שלו, כדי שעליה יברך.

כמה שבועות חלפו, והתושבים גורשו מן הרובע. הם השאירו מאחוריהם בתים מתמוטטים, חצרות מופגזות, הרבה חורבן והרס גדול, ועשרות ברכות של רבי סנדר מרחפות על ההריסות באמונה שירושלים דווקא לא נחרבת, היא דוקא נבנית והולכת. ברחמים".

…"לא יהיה פחד"! אמרה אשתי והאמנתי לה.

"כל יום יביא בכנפיו כל מה שצריך כדי להחזיק מעמד.
"ה' יתן לנו חיים ויתן לנו כוחות. צריך רק להאמין".

ירושלים הולכת ונבנית. ברחמים.
   
  
(מתוך אתר "לב הדברים")

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

שרים לאמא ירושלים – פרויקט מוסיקאלי: יום ירושלים, היום המיוחד רק לך אמא ירושלים האהובה, וטובי בנייך, אמנים מן השורה, הרימו את הכפפה ושרים לך עם ים של אהבה!

Featured Products