אני כזה לא אהיה!

המציאות היא, שפעמים רבות שגיאות ההורים

 

 

שלום,

 

אני אברך בן 25, אב לשני ילדים. ברצוני לשאול בקשר לפחד שיש לי כמה שנים. בחיצוניות וגם בתכונות מסויימות – אני דומה מאוד מאוד לאבי. אפילו כתב היד שלנו דומה מאוד, מראה הפנים וכדומה.

 

אבי אדם טוב וירא שמים, ויש בינינו קשר טוב וקבוע. אבל יש באבי תכונות מסויימות שנתקלתי בהן מאז שהייתי ילד – דרך שנות התבגרותי ועד היום הזה – שאני סבור שהן שליליות ולא טובות. למשל בעניין הכעס, או הדרך שבה הוא מצפה שהכל יפעלו לפי רצונו, וכן חוסר גמישות והפעלת לחץ רגשי ו/או מוסרי על הסביבה, כדי להשיג את רצונו.

 

אני מודע לתכונות האלה שבו, בעיקר משום שהתנגשתי בהן, ואפשר גם לומר שסבלתי מהן לא אחת לאורך השנים. מאוד לא הייתי רוצה להיות כמוהו בנקודות אלה – אבל אני חושש, שמתוך דמיוני לו, הדברים האלה קיימים גם בי.

 

לפעמים אני מזהה את עצמי נוהג בקשיחות מסויימת בדומה לאבי, ואני מתחלחל למחשבה שהנה אני חוזר על דבר שהיה שנוא עלי ופגע בי נוראות. איך אני עושה את זה לאחרים, אחרי שנפגעתי מזה כל כך בעצמי?

 

קרה לי כמה פעמים, שתפסתי את עצמי, חוזר על התנהגות המוכרת לי ואיננה חביבה עלי (בלשון המעטה). חוץ מהשאלה כיצד אני יכול למנוע התפרצויות כאלה, יש לי גם פחד, שמא הדבר טבוע בי ואינו בשליטתי. אולי כל התכונות האלה בעצם קיימות בי ומתבטאות כלפי אחרים ואני איני יודע מכך? הרי גם אבי מסתמא לא ידע שהוא נוהג באופן כזה כאשר עשה זאת… איני מבין כיצד אני מסוגל לחזור על הדברים השנואים עלי, ואני פוחד שמא הדבר אינו נתון לבחירה שלי. האם יתכן שיש באופיי דמיון בלתי נשלט לאבי, והדבר אינו בר שינוי כלל?

 

בברכת יישר כוח, אברהם.

 

* * *

 

 

"אלה תולדות יעקב – יוסף", כותבת התורה בפרשת ‘וישב’, ומבאר המדרש (בראשית רבה פ"ד, ו): "מה תלמוד לומר "יוסף", אלא שכל מה שאירע לזה אירע לזה, מה זה נולד מהול אף זה נולד מהול, מה זה אימו עקרה אף זה אימו עקרה, מה זה אחיו שונאים אותו אף זה אחיו שונאים אותו, מה זה רועה, אף זה רועה וכו’".

 

נמצאנו למדים, שהדמיון להורים גם במאורעות וגם בתכונות, יש לו שורש בתורה, ואיננו בהכרח דבר שלילי. בעקרון, נראה, שהדמיון הזה הוא מין המשכיות, שבה "ממשיכים" הילדים את עבודתם בקודש של הוריהם, וה"נתונים" המוטבעים בהם מכוח הוריהם הם "נקודת המוצא" שלהם.

 

"דור לדור ישבח מעשיך", כותב דוד המלך בספר תהילים. שבח מעשי ה’, דהיינו שיפורם ושיכלולם לקראת הגאולה השלימה ותיקון העולם, זה נעשה מ"דור לדור". אי אפשר לתקן הכל בפעם אחת.

 

"כי אי אפשר לתקן ולברר הכל ביום אחד, רק בכל יום ויום ובכל דור ודור מבררין בירורים מיוחדים, עד שיושלם הבירור בימי משיח (כידוע בכתבי האריז"ל "עץ חיים" שער ל"ט, פ"א), והכלל שאין יום דומה לחברו, וה’ יתברך מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. ובכל יום מתבררין בירורים מיוחדים, מה שאי אפשר לתקנם ביום אחר. וכן בכל דור ודור. ובשביל זה מתארך הגלות כל כך עד שיושלם הבירור (כמבואר כל זה בספר הגלגולים ובשאר כתבי האריז"ל). ועל כן חיוב על כל אדם להוליד בנים כי אי אפשר להשלים הבירור כי אם מדור לדור, שכל דור צריך לתקן ולברר בירורים מיוחדים כפי היום וכפי הדור" (ליקוטי הלכות, הלכות שחיטה ב’, ס"ג).

 

ומה שלא השלימו אבותינו, קשור בודאי, בהשגחה פרטית נפלאה, לעבודתנו ותיקוננו אנו.

 

אם ילד נפגע, למשל, מהתנהגות הוריו בתחום מסויים (כמו כעס וחוסר גמישות, כפי שציינת במכתבך), דווקא הפגיעה הזאת אמורה לתת לו כוח גדול משלהם להתנהג אחרת. הוא, שנפגע מן הכעס, כבר לא יכעס. הוא, שחש על בשרו את מרירות הלחץ הריגשי שהפעילו עליו – כבר לא יפעיל אותו על ילדיו. באופן כזה, מבחינות מסויימות נקודת המוצא של הילדים גבוהה משל ההורים, והם יכולים בעבודתם "להשלים" את מה שהוריהם החסירו או היו חלשים בו, ויתירה מזו, "להעלות" את הוריהם על ידי עבודתם הם, כי הרי הם "ממשיכים" של אותה עבודה עצמה.

 

כל זה נכון ויעיל כאשר הילדים מודעים לבעיה (לזה – כפי הנראה ממכתבך – כבר זכית). כאשר הם מזהים בעצמם אותן תכונות שליליות – אז חלה ביתר שאת התקוממות של היצר הטוב: "אני כזה כבר לא אהיה". הסיבה שהילדים "נגועים" לעיתים במגרעות הוריהם היא כדי לתת להם אפשרות לטפל בעצמם, שהרי אם לא היו בתוכם אותן מידות רעות – לא היתה להם כל עבודה ותיקון.

 

המציאות היא שפעמים רבות, כפי שציינת במכתבך, שגיאות ההורים חוזרות על עצמן אצל הילדים. וזה מין פרדוקס עצוב כזה, שמה שנפגעתי ממנו אצל הורי – אני עושה לילדי. מין "שיכפול" כפייתי של הטעויות שחויתי בעצמי.

 

אבל כל זה קורה, כאמור, רק כשאין מודעות לבעיה ואין די נכונות לטפל בה. כי אם יש מודעות ויש נכונות – הדבר בר פתרון!

 

 

כאן אנו מגיעים לנקודת התורפה. במכתבך כתבת: "יש לי גם פחד, שמא הדבר טבוע בי ואינו בשליטתי". ועוד – "האם יתכן שיש באופיי דמיון בלתי נשלט לאבי והדבר אינו בר שינוי כלל?"

 

רעיונות אלו סותרים באופן עמוק ומהותי את יסודות יהדותנו. ההסתרות, המודעת או הלא מודעת, מאחורי המחשבה, "יש לי אופי כזה", "מה אעשה", "אינני יכול להשתנות", "נולדתי כך, קיבלתי את זה מההורים שלי" וכו’ – נוגדת כל דרך של קודש.

 

אומנם המחשבה – טבעית, הגיונית. ככה זה באמת בטבע. אבל אנחנו נצטווינו להיות מעל לטבע, "קדושים תהיו". קדושה פירושה, בהקשר הזה, שינוי ועיבוד המידות. כיהודים אנו מצווים להאמין בכל ליבנו שמלאכת תיקון המידות היא אפשרית, ולא רק אפשרית – הכרחית ומחייבת המציאות! וכמו שבעיבוד עור בהמה גס ובכתיבת סת"ם עליו, הופך דבר מגושם לחפץ של קדושה, כך בעיבוד מידותינו ותכונותיו הגסות וב"כתיבת" התורה על ליבנו ("והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום על לבבך") אנו מעדנים את מידותינו והופכים קדושים.

 

אלמלא היה בכוחנו לשנות את עצמנו, מה מקום היה בכלל למילים כמו "מוסר", "צדק" או "יושר"? הלא כל עושה עוולה יכול היה לטעון "יש לי אופי כזה"? האם נקבל טיעון מסוג זה כשישמע מפיו של רוצח או גנב? בודאי שלא. ובמה מעשיו ותכונותיו שונות מכל מידה רעה אחרת? בחומרה? בודאי. אבל העיקרון נשאר אותו עיקרון – אם יש מוסר, משמע שאנו נדרשים ומסוגלים להיטיב דרכינו.

 

יתירה מזו, מן הראוי להאמין, בכלל אמונתו בהשגחה פרטית, שהמידות המיוחדות שחקוקות בי, לטוב ולרע, הן הן בדיוק ה"חומרים" איתם אני צריך לעבוד את ה’ ואותם אני צריך "לעבד". ממש לא משנה אם אני מזהה שזה בא מההורים או מכל מקור אחר. כי גם מה שבא מההורים, בא בעצם משמים, ומתוך תכלית וכוונה מדוייקת מאיתו יתברך וראוי לסמוך עליו גם בדבר הזה…

 

 

"ויאמר ה’ אל אברהם", מספרת לנו התורה הקדושה, "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך"…

 

הוראה קדומה זו לאברהם אבינו מהדהדת ומשמיעה קולה גם כעת, ומכוונת לכל אדם ואדם.

 

"לך לך" – לך אל עצמך. צא וחפש את מהות ויעוד נשמתך.

"וממולדתך" – אף על פי שמרגע הולדתך יש לך תכונות משלך, אופי וטבע מסויימים משלך, שלכאורה מגבילים את התפתחותך, גם את כל אלו אפשר לשנות. "אופי", איננו גזירת גורל בלתי ניתנת לשינוי. את הרע ניתן לדכא או לנתב לנתיבים מועילים ואת הטוב ניתן לפתח.

"ומבית אביך" – הם המשפחה, השכנים, הקרובים והמכרים שביניהם גדלת, וכל הקרובים לליבך, שגם הם עשויים לעיתים, ולו מתוך כוונה טובה, לעכב ולמנוע ממך את יעודך ומשימתך. לעצור אותך מלבוא אל "הארץ אשר אראך".

 

 

בדברנו בעניין תיקון המידות ראוי להרחיב מעט בענין זה. "תיקון המידות" מה פירושו?

 

בניגוד לתפישה המקובלת, המושג "מידה רעה" איננו דבר מוחלט. אי אפשר להצביע על כוח מסויים או נטיה בנפש ולומר "זהו רע גמור", שהרי כבר אמרו חז"ל: "אין לך דבר שבראו הקב"ה לבטלה" (מסכת שבת). וכן אמרו: "אין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום" (אבות ד). כל מה שיש בעולם וכל מה שיש באדם יש לו תכלית וביכולתו להביא תועלת. השאלה העיקרית היא רק באיזה אופן ובאיזו מידה משתמשים בו.

 

תיקון המידות, אם כן, הוא תיקון ה"כמויות" ודרך השימוש בכל "חומר" שטבוע בנפשנו.

 

נתייחס, לדוגמא, אל האש. האם האש היא דבר רע? לאו-דווקא. אם היא מוגבלת לתנור, לנר וכו’ – ביכולתה לחמם ולהאיר, אבל אם נניח לה לצאת מחוץ למקומה – תגרום נזק גדול.

 

דוגמא נוספת: אדם שותה כוס חלב, ומן הכוס נשפכות כמה טיפות על הריצפה. מרגע זה נקרא לטיפות אלו "ליכלוך" ואילו לחלב שבכוס נמשיך לקרוא "חלב". מדוע? משום שבעודו בכוס ניתן להשתמש בו, וכאשר יצא חוץ למקומו, איבד את שמו המקורי ואת מהותו המועילה.

 

וכן במידות האדם. האם שנאה היא תמיד מידה רעה? לאו-דווקא. תלוי את מי שונאים. לשנוא את הרע והעוול וגורמיו, הוא בהחלט "נתיב חיובי" להפנות אליו את כוח השנאה, וכבר אמר דוד המלך: "משנאיך ה’ – אשנא".

 

ולהיפך – אהבה. האם היא תמיד חיובית? לאו-דווקא. אדם האוהב את העוול ואת גורמיו משתמש לרעה בכוח האהבה. כאן צריך דווקא לכלוא אותו ולהגבילו.

 

"לכל זמן, ועת לכל חפץ תחת השמים", אומר שלמה המלך בחכמתו. "עת ללדת ועת למות, עת להרוג ועת לרפוא, עת לפרוץ ועת לבנות, עת לבכות ועת לשחוק, עת לאהוב ועת לשנוא".

 

אם כן לכל חפץ, דהיינו לכל רצון, לכל אדם ולכל עניין שבעולם – ישנם זמן ומקום ראויים ומועילים, וישנם זמן ומקום שבהם אותו חפץ ועניין הופך רע ומציק. קלקול, על פי יסוד זה, הוא כל דבר שאיננו נמצא במקומו האמיתי. תיקון הוא אותו דבר עצמו, בהימצאו בגבולותיו המקוריים והמדוייקים, זהו עניין "תיקון המידות", שכל דבר יהיה במקומו ובמידתו.

 

אתה קיבלת "ירושה" – שתיים או שלוש מידות מקולקלות. עליך מוטלת המשימה לתקנן ולהחזירן למקומן הנכון. אם תפנה את כל מרצך למלאכה זו ותבין שאין מקום לכעס ולא לחרדה, תוכל לשנות את עצמך (תוכל! הדבר נתון לבחירתך ולשליטתך) ואף להועיל בזה תועלת רוחנית גם לאביך.

 

 

(מתוך אתר "לב הדברים").