ושמחת בחייך
בדרך כלל זה קורה לאחר מפגש חברים מרענן, כשבדיחות שנונות 'עפות' מכל עבר, ואנו צוחקים ומחייכים בהנאה. בסוף זה מסתיים. כל אחד פונה לביתו, ואז זה בא. בלב משתררת דממה מוזרה...
בדרך כלל זה קורה לאחר מפגש חברים מרענן, כשבדיחות
שנונות ‘עפות’ מכל עבר, ואנו צוחקים ומחייכים בהנאה. בסוף זה
מסתיים. כל אחד פונה לביתו, ואז זה בא. בלב משתררת דממה
מוזרה, משהו לא ברור, משהוא לא מוגדר.
ההלצה העממית מספרת אודות יהודי חמור סבר שעשה את דרכו ובא אל הרב של עירו ועיניו כבויות.
נפנה אליו הרב בדאגה ושאלו למה נפלו פניו. השיבו לו אותו אדם, בקול רווי כאב: "מה אומר לך כבוד הרב ומה אספר, יהודי פשוט אנוכי, עובד אני קשה למחייתי, שבעה בנים לי בביתי, וברוך ה’ מצליח אני איכשהו לכלכלם בכבוד, והכל כשורה. ברם, בתקופה האחרונה באה העצבות שוב ושוב להתנחל בלבבי, ומצאה כי טוב. שרוי אני בעצבות קשה, נפשי כבדה עלי, ואין אני מוצא מזור לנפשי המדוכאה, עוץ נא לי רבי עצה", פנה היהודי אל הרב בצערו, "מה אעשה לשמח את לבבי?"
נפנה אליו הרב בהקלה ואמר לו: "ניחא, עצבות לא מגרשים בעצבות, עצבות מגרשים בשמחה, לך ופנה אל הליצן של השכונה שלך, זה שמבדר את ליבות הכל ובפניניו ואמרות שפרו, הוא יסיח את ליבך ותעלוץ רוחך ושמחת עד בלי די…"
"כן, כן", התפרץ היהודי, "אבל הבעיה היא כבוד הרב שאני הוא אותו ליצן…"
כיוצא בזה קיימת אגדת עם נורווגית אודות מלך טוב לב שמלך על מדינה קטנה ומיוחדת. רחום וחנון היה אותו מלך, ונהג תדיר לגמול חסד ורחמים עם נתיניו, ואף הם מצידם אהבו והעריצו את מלכם הנפלא שהיה בראש מעייניהם.
יום אחד נפל המלך למשכב, ויותר משהרעה עמו מחלתו, היא העציבה את רוחו וגרמה לו לאבד את כל שמחתו משכבר הימים. שמעו זאת כל בני העיר ונעצבו על כי מלכם שרוי במצב שכזה ונעצבו אף הם עמו בעיצבונו.
כך שרתה המדינה כולה בעצב ובציפייה לימים טובים יותר. יועצים ייעצו באו והלכו, רופאים באו וחזרו, והמלך עדיין בחוליו ובעצבותו. יום אחד בא אל חצר המלך חכם מופלג, ראה את מצבו של המלך ופסק את פסוקו: "יעטה המלך עליו גלימתו של אדם מאושר ותיכף יבריא ממחלתו".
נשאה עצתו חן ותיכף יצאו הרצים לכל עיר ועיר מדינה ומדינה ויתורו אחר קיומו של אדם מאושר. ימים ושבועות חלפו, והשליחים עדיין נלאים מלמצוא אדם שכזה, לכל אחד שפגשו בדרכם היו טרוניות ודאגות, ומאושר אין.
יום אחד גילו השליחים כפר קטן בפאתי השדות ובו ילידים שמקפצים ומזמרים וחיוך להם על הפנים תמיד, מיד ניגשו אליהם השליחים והחלו לשאול כל אחד מהם האם אכן מאושר הוא כפי שהוא נראה, אולם כאן השתמטו כולם, זה אומר בת לי איננה נשואה, וזה אומר בני חולה למשכב, וזה אשתו מתה עליו, וכך כולם.
בצר להם ובייאושם בפנו השליחים אחורה לכיוון ממלכתם, כשלפתע הם מבחינים בקרן הרחוב באדם עלוב היושב על חבית חרוכה, ידיו מושטות אל על בהנאה, פניו קורנות, וכולו שבח והלל על יומו המאושר, על העולם הטוב, על בורא העולם הטוב, ועל כל דבר שבעולם כי נפלא הוא. מיד נפנו אליו השליחים לקראתו וראו שהוא ערום ועריה, מבלי בגד לגופו. נטלוהו ונשאוהו אל המלך כפי שהוא. משהבחין בו המלך קפץ בשמחה ממיטת חוליו, ואמר: "למאושר אין צורך בבגד לעורו"…
מהי שמחה?
מרובדיהם העמוקים של שנינויות אגדות העם הללו שהרבה חכמה יש בהם, מגיעים אנו לתובנה פנימית מעניינת לפיה האושר והשמחה הינם מושגים פנימיים שאינם קשורים בהכרח למהות חומרית, אלא יותר באפיק ההכרתי. שכן אם חושב האדם שישיג שלווה או שמחה ואושר ברוב נכסים או ברוב להג וכדומה, יתברר להוותו שאין כך הם פני הדברים.
יכול אדם למלוך על ממלכה שלימה ועדיין תחסר לו השלווה והשמחה הפנימית, ומאידך מסוגל אדם חסר כל להלל ולשמוח מכל ליבו למרות עליבותו לכאורה. נשאלת השאלה, מהו אותו ‘טוב פנימי’ ששום ערך גשמי לא יוכל להתחרות בו, מהו אותו כוח נפשי שכאשר יזכה בו האדם ייטב לו מעבר לכל התנאים הסביבתיים?
מוכרחים אנו לומר כי ‘השמחה באה לאדם מחמת רוב שלווה בליבו’, זוהי שורת המפתח (אורחות צדיקים, שער השמחה).
כשאדם רגוע מבחינה נפשית ביחסו לכל מה שמתרחש סביבו בכל הרבדים, כשהאדם שלו בליבו – ולא רק מן השפה לחוץ – אזי הוא הופך להיות אדם שמח ומאושר. ברם, כמעט מיותר לציין, ששלווה זו אינה מושגת בקלות, שכן אין אדם שאין לו צרה, אין בית בלי כאב, ואין נפש ללא צער. הטרדות היומיומיות שרודפות את האדם מבוקר ועד ליל, טורפות את מנוחתו ושלוותו ואינן נותנות לו מנוח, ובודאי שאינן מקנות לו אפשרות להיות שלו ומאושר.
ואף יותר מכך, לפעמים באים על האדם צרות שונות ומשונות או בעיות בפרנסה וכיו"ב, שמסיטים את כל מחשבותיו והגיגיו לאפיקים טרודים וכאובים של השגת פתרון לבעיות, אין לו שמחה כלל ולא פנאי ויישוב הדעת בכדי להרגיע את עצמו ולהעניק לעצמו מעט שלווה בחיים (חשוב לציין שאנשים שאינם שמחים לא בהכרח נראים כאלו).
חז"ל מניחים אקסיומה מנוגדת לכל הגיון, וכך אומרים: "איזהו עשיר השמח בחלקו" (פ"א ד) – אם חושב האדם שהשמחה בחייו, או שהשלווה הינם פרי תוצר של שפע גשמי או מילוי הרצונות ופתרון הבעיות – אין זו הגישה הנכונה. השלווה הפנימית יכולה לשכון בלב שמקבל כל מה שבא עליו מכל כיוון ועת, ובכל הגיון כלשהו, ברוח טובה ובשוויון נפש.
במקום נוסף אומרים חז"ל כהשלמה להנחה הנ"ל: "כשם שחייב אדם לברך על הטוב כן חייב לברך על הרעה" (ברכות נד. משנה.) – כלומר ההשקפה היהודית גורסת שבכדי שיהא האדם טוב לב ומאושר עם עצמו עליו לעמול נפשית בנתון ובמצב הקיים ולא לנסות למצוא את אושרו בעתיד לבוא, ההתמקדות בחיובי וההסתפקות ב’יש’ שבכל עת היא היא הערובה לשלוות נפש ולמנוחה. בצורת חשיבה שכזו, מסיר האדם מליבו את כל מורת הרוח, הלחצים והכמיהות להשגות ולרכישות מכל סוג שהוא, מסתפק ומאושר במה שיש לו ואפילו מעט הוא.
מסופר על אודות שר גדול ומכובד שארגן מסיבה מיוחדת לכל ידידיו ורעיו. כטוב ליבו במאכל ומשתה פנה השר אל ידידו הפילוסוף ואמר לו: "אה, לו רק יכול כל זה היה להימשך לנצח". נענה לו הפילוסוף ואמר לו: "אילו כל זה היה קיים לעד, לא היה הא-ל נותן לך את כל זה, מכיון שגם לאחרים צריך להיות…" (‘שמחת הנפש’).
תשובת הפילוסוף אומנם נגעה במישור הפילוסופי, ברם המשמעות העצובה ב’תלונתו’ של השר היא שלא טוב לו. שחסר משהו ברגע הנוכחי, שלמרות כל השפע וכל האפשרויות שהיו לו, עדיין הוא חש במעט חוסר מנוחה. וכבר כלל זאת רבי ישראל סלנטר זצ"ל בכתבו: "האדם חופשי בדמיונו ואסור במושכלו, דמיונו מוליכו שובב, בדרך לב רצונו" (מכתב המוסר המפורסם).
שלמה המלך ‘החכם מכל אדם’, כותב שני פסוקים שונים ומשלימים בחיבורו הפנטסטי ‘קהלת’, "כל הדברים יגעים, לא יוכל איש לדבר, לא תשבע עין מראות, ולא תמלא אוזן משמוע" (קהלת א, ח). ובהמשך ספרו כותב הוא כך: "כל עמל האדם לפיהו, וגם הנפש לא תמלא" (שם ו, ז).
מבארים הפרשנים את דבריו ומחזקים את האמור לעיל: כל הדברים שבעולם טעונים ומלאים הם. לו ירצה אדם למלא את אושרו וסיפוקו בדיבור, הוא לא ימלא את סיפוקו בדברים, אף לא בראייה וגם לא בשמיעה, מכיון שהם אינם דברים שמסוגלים לתת מענה מושלם למועקתו הנפשית, וזאת מכיון שהנפש אינה מתמלאת מדברים שוליים, ומהמשלמת מאוויים, אלא בדברים שבעומק ושבתודעה (עפ"י רש"י ו’אבן עזרא’ שם).
בנקודה זו יש מקום להזכיר פרט היסטורי מעניין ופחות מפורסם:
המצביא הגדול ‘אלכסנדר מוקדון’ שיגר לפני מותו מכתב-צוואה פרידה לאמו המלכה וכה כתב לה: "אמי היקרה…לכן לאחר מותי הוציאי צו מלכות לבנות טרקלין גדול אליו יתכנסו כל שרי הממשלה, הגמונים, ודוכסים ליום הנועד, ויום זה יהיה נחוג כיום טוב במשתה ושמחה ובו יגילו כל השרים. אבל יאמרו לקרואים כי אין לבוא אל הסעודה מי שאירע לו צרה ותלאה, ולא יישב בין השמחים כדי שתהא השמחה שלימה, ואל יתערבו בה אבל ויגונים".
ואכן, בהגיע עתו של אלכסנדר מוקדון, עשתה אמו ככל שציווה עליה בנה, ייחדה ארמון מיוחד והכינה סעודה ומשתה כיד המלך וציווה הלקרוא לשרי המלוכה ולבוא אל המשתה אשר הכינה.
ויהי היום, והיא עומדת וממתינה לכל הקרואים, והנה איש לא בא. שאלה המלכה את היועצים והשרים מדוע זה לא בא איש. אמרו לה, מפני שאת ציווית להודיע שלא יבוא אל המשתה אדם שיש לו צער ויגון, ומסתבר שלא קיים אדם שכזה…או אז הבינה המלכה את כוונת בנה וירדה לסוף דעתו, שרצה לנחמה שלא תאבל יתר על המידה במותו, ושיהא אבלה ויגונה מונחים בפרופורציה המתאימה.
כך הדברים אמורים אף לנו בחיינו. אומנם אין אדם שאין לו צער כלשהו, ברם התבונה שנדרשת מהאדם היא לזכור ליטול את הדברים ביחס מתאים ולא לשקוע במרירות למרות הצער והכאב. ובפרט כשסיבת המרמור אינה כה עמוקה, כגון אבל ויגון.
הן אומנם בכדי לחיות חיים מתוך השלמה ש’כל מה שקורה עמי הוא הכי טוב’, נדרש האדם להאמין ולבטוח שאכן כך הם פני הדברים, ושקיימת ישות גבוהה מכל גבהות שאכן דואגת שכך יהיה.
בין שמחה לצחוק
בדרך כלל זה קורה לאחר מפגש חברים מרענן, כשבדיחות שנונות ‘עפות’ מכל עבר, וכטוב ליבנו בשעשוע, אנו מפטירים צחוק וחיוך בהנאה. בסוף זה מסתיים. כל אחד פונה לעבר ביתו, ואז זה בא. בלב משתררת דממה מוזרה, משהו לא ברור, משהוא לא מוגדר. זוהי לא שמחה, וודאי שלא הרגשה נעימה של שלווה, זוהי מעין הרגשה מרוקנת, משהו קליל ומתנדף. הצחוק והחיוך שהיו מנת חלקנו במפגש הנעים נעלמו, וכמעט אין זכר לכל ה’שמחה’ וההמולה ששרתה שם. דקות לאחר האירוע מה שנותר מכל ההמולה הינו סתם זיכרון מחוייך.
מאידך, כולנו יכולים לזכור איזשהו מפגש ‘מסוג אחר’ שחווינו במהלך השנים שהותיר בנו הרגשה טובה – אפילו מרוממת ומהולה במעט שלווה. לא ‘התעופפו’ שם בדיחות, אלא עסקו שם בדיון מעניין, או אולי האזינו להרצאה אינטלקטואלית. דקות לאחר אותו מפגש הנפש היתה מרוממת, הנפש היתה קלילה, וריחפנו במעין גל של התרוממות רוח.
וזאת, מכיון שכאמור נפש האדם באה על סיפוקה ושלוותה בקבלת ותפיסת החיובי, הטוב והרגוע שבכל דבר ועניין. להבדיל מן הצחוק העממי שאכן הוא נחמד ומשעשע, אולם הוא אינו מותיר את רישומו ביסודיות. מחמת שעיקרה של השמחה הינה הרוגע הפנימי והשלווה וההסתפקות בכל מה שיש ולא בהגיגים ופנטזיות אודות דברים שהם מחוץ להשגתו של אדם.
כיוצא בזה אומרים חז"ל: אמר רבי יוחנן: ‘אבר קטן יש באדם – מרעיבו שבע, משביעו רעב’ (סוכה נב, ע"ב). רבי יוחנן מתייחס לקונפליקט התמידי בין גוף האדם לנפשו, ומציין כלל מדהים בעמקותו, זה שחי ביושר ואיפוק ישבע וייטב לו, הוא יהיה רגוע ושלו. אולם זה העסוק תמידית בריצוי גופו, לעולם לא ישבע, מכיון שלעולם הוא ידמיין ויחשוב שאם הוא ישיג עוד, הוא יהיה מרוצה יותר, בעוד שהיודע להסתפק במה שבא עליו, לא יחפש עוד ועוד, משום שפשוט טוב לו במה שכבר יש לו.
בנימה זו יכולים אנו אף להבדיל בין שמחה לצחוק. בעוד שהצחוק מבטא לגלגנות או סתם שנינות ללא עומק מחשבתי, השמחה שנובעת מתוך הכרה בטוב שבכל דבר ורגע, ומתוך הרוגע הפנימי שמציף ואופף את האדם במעטפת של אושר, נחקק לאורך זמן ומטביע את חותמו בנשמתו.
המישור הפסיכולוגי
הן אומנם הוברר לנו שהשמחה בבסיסה במרחב העמוק של נפש האדם, ברם עלינו לתת את הדעת למכלול השלם של האדם בחייו, שהרי אנו בסופו של דבר רק ‘בני אדם’. וככאלו, אנו מושפעים רבות מכל התהליכים והמצבים שמתרחשים סביבנו ובנו, כך שבכדי להגיע למצב האבסולוטי של השמחה שהוזכרה לעיל, הדרך עודנה ארוכה ומפותלת.
עד לבניית המארג השלם של השלווה ויישומה בחיי היום יום, מפתח האדם סביב עצמו מנגנוני הגנה, מעין אלו שאנו בונים סביבנו כל העת בכל המישורים.
‘מנגון ההגנה של השפיות’ הזו בא לידי ביטוי אצל כל אחד בדברים שונים, אחד הפופולאריים שבהם הינו בתחום המוסיקלי. בו ניתן למצוא מזור ושלווה זמניים ולערוך מעין ‘ניקוי יבש’ לעצמנו מכל ההמולה שמסביב.
על פי רוב ההאזנה למוסיקה משמשת רק כ’מוסיקת רקע’ ולא כמטרה בפני עצמה. אם ננתק את הסלולאריים, נשב לבדנו בחדר סגור או ברכב במקום שקט, נגביר מעט את הווליום ופשוט נאזין ונתרכז בנגינה ולא בשום דבר אחר, אנו נתפלא ונוקסם להיווכח עד כמה ארבעה חמישה שירים מסוגלים לשנות לטובה את כל המאזן הנפשי שלנו לשעות הקרובות ואולי אף לכל היום כולו.
יש משהו מאלף בצלילים שסוחף את האדם לרמות של טהרה ושחרור מלכ זוהמת ההמולה, ושבסופו של דבר משחררת את הלחצים ומותירה את הנפש זכה וקלילה.
כלי נוסף שיכול אף הוא להיכלל במנגנון הנ"ל, הוא מה שבספרי המוסר מכנים ‘חשבון הנפש’ ובחסידות יש שקראו לו ‘התבודדות’. פשוט ליטול ‘פסק זמן’ קט מן המהומה שמתרוצצת מכל עבר, להינתק מכל המחשבות הצדדיים ולהתמקד ב’עצמי’ הפנימי שלי. בעולם כולו ישנם עשרות תנועות שמכנים זאת ‘מדיטציה’. (להבדיל מרוב רובן של שיטות ה’מדיטציה’ למיניהן, בהן ההתמקדות היא בחומר חיצוני שאמור להשפיע על הפנימי. ביהדות, המטרה היא הפוכה – להשפיע מתוך הפנימי האישי והפרטי של כל אחד ואחד).
המכנה המשותף שבכל השמות הללו הוא השגת שלווה ו’יחסים טובים’ עם הנפש שלנו. היהדות גורסת שכשיתיישב האדם עם עצמו, לגמרי ‘לבד’, ללא שום דבר שיסיח את דעתו וינסה לחשב את חשבונו האישי עם עצמו, עם מוסריו, עם העולם כולו, אולי עם מנהיגו של עולם, הוא יגלה עם הזמן שהוא מתחיל לקחת פיקוד על עצמו בתוך המערכת המסועפת הזו שנקראת ‘עולם’.
לאט לאט הוא יתחיל לחוש ששלווה באה עליו, הוא שלם עם עצמו ועם המתרחש סביבו, יש לו תפיסה ברורה לכל אחד מן הדברים שמתרחשים בו ולידו, ושתפיסתו את ההתמודדויות שהיו ועדיין מנת חלקו, מוארת עתה באור אחר. יש משהו באיזון המחשבות הטהור, בעמל של ‘ריכוז עצמי’ לכדי חטיבה של שליטה, ולכדי תובנה שתגרום לו להבין יותר את עצמו. ומשמכיר האדם את עצמו סוף סוף, הוא יראה שהוא אינו מפותל כל כך, להיפך זה רק יביא עליו שלווה.
[ייתכן שאולי עצם המחשבה אודות הסתגרות וחיטוט בנבכי הנפש, יכולה לגרום ללב ‘לשקוע’ בתוך עצמו, ברם עדיף מעט חיטוט ועיסוק במרתפיה של הנפש מאשר להמשיך ולבלות את כל שאר החיים במעין מרמור קליל ומייגע.
חז"ל מתייחסים לצדיקים שעמלים כל חייהם בטיהור אורחותיהם ודבקים בטוב מתוך קושי ויגיעה, ואומרים: "צדיקים תחילתן מריבה (עם עצמם ויצרם) וסופם שמחה. רשעים תחילתן שמחה וסופן מריבה". כלומר, הצדיקים שמתחבטים עם עצמם, ‘רבים עם עצמם’ במיטב שנותיהם בכדי להפיק מעצמם את הטוב ביותר, סופן שמחה ושלווה. להבדיל מקלי הדעת שמעבירים את חייהם בתענוגות ושמחה סופן עצב ומריבה עם עצמם, וכבר אמרו: "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה" (תהלים צז)].
ישנם עוד כמה וכמה אופנים בהם האדם סבור שבאמצעותם הוא יקנה לעצמו שלווה ואושר, אמצעים עממיים ומוזרים אלו, שיותר מאשר שמחה יש בהם, צחוק יש בהם, ביניהם לבין השמחה אין ולא כלום, למרות שהמרחק ביניהם לבין הצחוק הוא כחוט השערה (מדברי הרבי מקוצק).
אולם כלל אחד יש בידינו: כל דבר שלאחר עשייתו חש האדם טוב יותר עם עצמו ועם זולתו, לאורך זמן, והוא חש ששלווה אמיתית מתפשטת בו, הרי הוא בדרך הראויה.
(מתוך "עת לחשוב" – כתב העת לחשיבה יהודית, גליון מס’ 64).
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור