האנשים של ארץ התפוחים וארץ התפוזים

 

 

ביום בהיר אחד, באמצע שנות השישים, הגיעה משפחה מאירופה לביקור חגיגי בארץ הקודש.

 

זה היה בימים שעוד לא היו מטוסי ג’מבו שמרוקנים חדשים לבקרים תיירים מכל העולם כאילו היו אוטובוסים עירוניים… בימים ההם אורחים מחו"ל היו סיפור מרגש בהחלט, סיפור של ארוחה חגיגית, בית מצוחצח והמון התרגשות.

 

לאורחים מאירופה היתה בת, ילדה קטנה, ומכיוון שהמארחים רצו לכבד אותה בממתק, קנו לכבודה תפוח. כן, קראתם נכון. לא מרשמלו בטעם תפוח ולא סוכריות או מסטיק בטעם תפוח, אלא בהחלט תפוח בודד שנקנה עטוף בנייר חום ועלה הון. לבני הבית קנו שקית תפוזים, שיהיה. התפוזים גדלו כאן בשפע ומחירם היה סביר בהחלט.

 

בתום הארוחה החגיגית הגיע זמן הכיבוד. הם הניחו לפני הילדה על צלחת יפה את התפוח. תפוח שלם, נסו לדמיין זאת לעצמכם, אבל היא, האורחת הצעירה לא נהנתה בכלל. היא היתה פגועה ובקושי הצליחה לאכול.

 

"איזה אנשים יש בארץ ישראל", היא אמרה לאמה כשהתרחקו מטווח שמיעה. "כל הילדים שלהם אוכלים תפוזים שלמים, ולי, הם נותנים רק תפוח". רק תפוח.

 

בשביל ילדה אירופית שרואה תפוזים רק בחלומות על ארץ ישראל, תפוז שלם שווה כמו שלושים ארגזי תפוחים. מה זה בכלל תפוח בשבילה?!

 

גם היום, עשרות שנים מאוחר יותר, כשתפוחים גדלים לרוב, עולים כמעט כמו תפוזים, ונמצאים כל השנה על המדפים, עדיין יש אנשים שנותנים לאחרים את התפוח, משאירים לעצמם רק את התפוז, ואינם מבינים למה הצד שמנגד מחמיץ פנים.

 

"מה יש להיעלב?" אומרים בעלי התפוזים. "אני בחיים לא הייתי נעלב מכזה דבר. מצידי אפשר לומר לי כאלו דברים עשרים וארבע שעות ביממה. מה מעליב בזה?"

 

אתה באמת לא תיעלב, כי בשבילך הערה על חוש הטעם שלך או על מצבך הכלכלי מעלה חיוך לכל היותר משום שאתה באת מארץ של תפוזים, וגם אם נגמרו הלחמניות באמצע האירוח איש אינו חושב שאתה באמת כל כך עני, וגם אתה בעצמך היטב יודע זאת. אז צוחקים קצת על חשבונך, מתלוצצים שגמרת את כל הכסף בנופש האחרון שלך, ואתה צוחק עם כולם.

 

אבל הוא – הוא בא מארץ התפוחים, וכשנגמרת לו השתיה ואתה אומר בדיחה על חשבון מצבו הכלכלי, את אותה בדיחה שבזמנו כל כך הצחיקה, הוא נשרט לכל אורכו, כי אצלו באמת יכול להיות שלא היה מספיק כסף לקנות שתיה או סלטים או מנה אחרונה. בשבילו, שלפני שנתיים כמעט משכן את דירתו מכל סיבה שלא תהיה, ונאכל מבפנים על זה, הערה כזאת היא הסוף.

 

"אני לא הייתי עושה את זה לעולם", אנחנו מכריזים בכל פעם שממש לא מסתדרים לנו מעשיו הבוטים/ המנצלים/ הטיפשיים/ חסרי התבונה של השני. אני, אני עם הרקע שלי, והנתונים שלי, והילדים שלי, והצרות שלא עברתי בחיים – אני לא הייתי עושה את זה. למה באמת שאעשה? אבל הוא כן. הוא, עם מנת המשכל שהוא קיבל, הוא – עם הילדים שלו, הצרות, המיגרנה ותלוש המשכורת שלו – הוא כן עושה".

 

במשקפת הפרטית שלנו אנחנו צופים על הציבור מסביב, מי לשבט ומי ולחסד. מאדם אחד אנחנו מתפעלים עד הגג, מהשני מזדעזעים עד אימה, את מר קרש אנחנו לעולם לא נבין, ומשפחת תיק – בכלל יצורים משונים.

 

אבל זו המשקפת שלנו אותה עיצבו שנות הילדות שאנחנו עברנו, החינוך שקיבלנו ובית הספר שבו לימדו אותנו. הם – להם יש משקפת אחרת שעוצבה בתנאים אחרים, ואם נביט בהם מתוכה נראה כיצד התפוז הפשוט בעינינו הופך למעדן מלכים בארצם.

 

"בחיים לא הייתי לובשת את זה", נחרדת האם שרואה את בת העשרה שלה לבושה במשהו שאיכשהו אמור להיות בגד. "אפילו היו משלמים לי", היא אומרת כשהיא מבחינה בכפתורים חסרי הטעם.

 

אבל הבת שלה כן. היא, עם החברה שסביבה, והגיל שלה, עם מה שיש בחנויות, ומה שמאוד מקובל – היא מוכנה לשלם הרבה כסף כדי ללבוש את מה שאת מכנה "ספק אוהל ספק מפה".

 

זוג צעיר טרי ורענן. עוד לא קילפו את שלטי המזל טוב מן הדלת ועוד לא השתמשו בכל הגרביים החדשים. היא מכינה לו הפתעה לארוחת ערב – פיצה מהחנות!!!

 

אצלה בבית הוריה היו חוגגים עד השמים. היא שמרה את זה בסוד כל הצהריים, התאפקה בכוח גם בערב, ורק כשיצא השליח על הקטנוע הרשתה לעצמה לפצוח בתרועת גיל: "הפתעה לכבודך".

 

אבל אובייקט הכבוד בקושי מהמהם. המום, נבוך ומאוכזב. "פיצה לארוחת ערב???" שפל השפלים. רק כשאפסו כל החלופות ואמא היתה בבית חולים או בקייטנת אמהות – רק אז הם אכלו פיצה. אצלם זה לא היה בכלל אוכל. זה היה סתם פיצה.

 

האווירה נעכרת.

 

"למה היא לא יכולה להכין משהו נורמאלי?" ו"למה הוא לא יודע לפרגן?"

 

איש לא טעה. איש אינו אשם.

 

התפוח שלה, התפוז שלו. זה הכל.

 

 

(מתוך "משפחה")