להתחיל מבראשית – פרשת השבוע בראשית
פרשת השבוע בראשית - רק כאשר האדם מקים את התא המשפחתי שלו הוא מסוגל להוציא מעצמו את הטוב ביותר שיש בו, את הנתינה הגדולה ביותר שתחילתה בבית...
פרשת בראשית
סח אליהו הנביא זכור לטוב (תנא דבי אליהו זוטא, יז): מעשה בילד שלימדו אביו ספר בראשית. פעם אחת עלה הקיסר לאותה מדינה ונפל אותו ילד בשבי וספרו עימו. חבשוהו בבית האסורים, והכניסו את ספרו (ספר בראשית) לגנזי הקיסר.
מצאוהו, ובאו כל גדולי המלכות לקרוא בו ולא ידעו. אמרו לו (לקיסר): "זה הספר מספרי ישראל הוא, ויש כאן ילד אחד מהם שהוא חבוש בבית האסורים".
הוציאו את הילד והביאו אותו לפני הקיסר. כיון שראה את ספרו מיד חיבקו ונשקו וקראו לפני הקיסר, והיה מפרשו מן "בראשית" ועד "ויכולו". כיון ששמע הקיסר שבחו של הקב"ה איך ברא את עולמו, מיד עמד מכסאו ונשק לאותו ילד על ראשו ואמר לו: "יודע אני שלא מצאנו את הספר אלא בגללך, כדי להתירך מבית האסורים". מיד נתן לו כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות לרוב ושיגרו בכבוד גדול אצל אביו.
והלא דברים קל וחומר: ומה ילד זה, שלא למד אלא ספר בראשית בלבד זכה לכל זה, הלומד כל חמישה חומשי תורה, וכל התורה כולה, על אחת כמה וכמה!
***
הכל יש בה, בפרשה הראשונה שבתורה. נציין חלק מן הנושאים המובאים בה.
ויהי ערב ויהי בוקר
אחרי הערב מגיע הבוקר, אחרי החושך מגיע האור. אין שום יאוש בעולם כלל אומר רבינו הקדוש. להאמין שהישועה תגיע, לא לאבד תקוה לעולם, ה' כל כך טוב, כל כך רחמן. ברא את העולם הזה אך ורק כדי להיטיב עמנו. כמה ניסים ונפלאות, כמה חסדים ומתנות אנו מקבלים בכל יום ויום.
"אצל ה' יתברך הכל אפשרי, וכהרף עין"! ולא לשכוח להגיד תודה. להרים את הראש כלפי מעלה ולהודות לה' הטוב על כל הטוב הזה.
שבת ("ויכולו השמים והארץ")
תניא רבי יוסי אומר: שני מלאכי השרת מלווין לו לאדם בערב מבית הכנסת לביתו, אחד טוב ואחד רע. וכשבא לביתו ומצא נר דלוק ושולחן ערוך ומטתו מוצעת, מלאך טוב אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך, ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו. ואם לאו, מלאך רע אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך, ומלאך טוב עונה אמן בעל כרחו.
ועוד: שני מלאכי השרת המלווין לו לאדם מניחים ידיהם על ראשו ואומרים לו: "יוסר עוונך וחטאתך תכופר".
שבת. מתנה בתוך מתנה. התשובה היא המתנה הגדולה ביותר שזכינו לה בחיינו, והשבת היא מתנה בתוך מתנה שחוזרת אלינו כל שבוע מחדש, תמיד שונה מקודמותיה ומביאה בכנפיה שמחה חדשה, דבקות חדשה, קדושה חדשה.
רוחב לב ונדיבות
"והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן". אדם הרוצה לזכות את עצמו – יכוף את יצרו הרע וירחיב ידו ויביא קורבנו מן היפה והמשובח ביותר. הרי נאמר בתורה: "והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן, וישע ה' אל הבל ואל מנחתו". והוא הדין בכל דבר שהוא לשם הא-ל הטוב, שיהיה מן הנאה והטוב. אם בנה אדם בית תפילה – יהיה נאה מבית ישיבתו (מגוריו). המאכיל רעב – יאכילו מן הטוב והמתוק שבשולחנו. כיסה ערום – יכסהו מן היפה שבכסותו. הקדיש דבר – יקדיש מן היפה שבנכסיו. (רמב"ם).
נדיבות לב וויתור הם הבסיס לקיום מצוות שבין אדם לחברו. כך למשל כאשר מקיימים את מצוות הכנסת אורחים, כשנותן המארח לאורח משלו ממש, כגון: הכסא הנוח ביותר, את החלק המשובח של האוכל וכו', על ידי זה הוא שובר את הנטיה הטבעית הטבועה בנו כבני אדם – שהכל שלי! אולם אם יזכה להתגבר על נטיה זו ולגלות נדיבות וותרנות, אזי יזכה שתתקיים בו האמירה המפורסמת "גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה". וכך בכל תחום ותחום. ככל שנגלה יותר נדיבות לב, אהבה לזולת, ויתור לסובבים אותנו, כך נזכה ל"יותר שכינה איתנו".
ענוה
אֵם כל המידות הטובות – מידת הענוה. תכלית כל העבודה שלנו. אדם עובד על מידותיו שנים רבות עד שזוכה, לאט לאט, לשבר את הגאוה וזוכה בענוה ובשפלות.
"ויאמר אלוקים נעשה אדם" – נעשה ולא אעשה. הקב"ה נמלך ונוטל רשות מן המלאכים האם לברוא את האדם, זאת משום שהאדם דומה למלאכים והם עלולים להתקנא בו (רש"י), לכן "הקטין" עצמו ה' יתברך והתייעץ עם מלאכיו.
"ועובר על פשע לשארית" – רק מי שהוא חשוב כשארית, כשיריים, רק הוא יכול להעביר את כל פשעינו, לכפר על כלל ישראל, וזהו הצדיק. זו מעלתו ואת מידת הענוה אנו יכולים להשיג אצלו.
הענוה היא הגדולה מכולם והיא אב התורה והמידות הטובות, ורעותיה מובאות אחריה: אהבה ואחוה ושלום ורעות עם כל אדם. ואינו כועס כלל, ומעביר על מידותיו, ורוחו נשברה, ואינו מקפיד על דבר, ובורח מן הכבוד ואינו מבקש גדולה ואינו חומד כבוד, ואין מחזיק טובה לעצמו…וצריך האדם להתגבר על יצרו במחשבות טהורות ובתחבולות ויעשה מלחמה נגד יצרו המפתהו שיגבה ליבו. (עבודה זרה כ, ע"ב).
זו המלחמה של החיים – לא להתגאות. לא לייחס כל דבר לעצמנו. לזכור בכל רגע שבלעדי הקב"ה איננו מסוגלים לעשות דבר. לזכור שכל ההצלחה שלנו הכל בסיוע גדול משמים, ועלינו להתחזק בזה מאוד במיוחד בזמנים המועדים לפורענות, כגון כש"האני" שלנו מנסה 'להרים ראש'.
לא טוב היות האדם לבדו
לא טוב = לא יכול להיות טוב, לא יכול להיטיב כשהוא לבדו. על ידי העזר שנותן לו ה' יתברך יוכל להיטיב ללא הרף, משום שזו שלימות האדם ובזה הוא כביכול דומה לבוראו הטוב והמיטיב.
רק כאשר האדם מקים את התא המשפחתי שלו הוא מסוגל להוציא מעצמו את הטוב ביותר שיש בו, את הנתינה הגדולה ביותר שתחילתה בבית. למשל, חסדים, הכרת הטוב, וכמובן שהתפילה על בני המשפחה היא מקירות הלב. כי עיקר הנתינה היא בבית – הבעל לאישה ולהיפך, לילדים וכן הלאה. בתא המשפחתי נמצא הרצון החזק ביותר להיטיב, לכן "לא טוב היות האדם לבדו" – כדי שיוכל להיטיב הוא צריך את העזר כנגדו.
רבי נתן משווה זאת לאמת ואמונה. כפי שבעל לא יכול להיות בלי אישה כך אמת (בחינה של בעל) אי אפשר להשיג אותה ללא אמונה (בחינה של אשה). "כי אמת ואמונה הם בחינת איש ואישה כידוע, שעל זה נאמר "לא טוב היות האדם לבדו", כי האדם שהוא הדעת, שהוא האמת, לא טוב שיהיה לבדו כי אי אפשר להשיג עצם האמת, על כן אעשה לו לו עזר כנגדו, שהוא בחינת אשה יראת ה', שהוא בחינת אמונה, שהוא עזר כנגד האמת. כי עיקר השלימות הוא על ידי אמונה". (יורה דעה, הלכות ריבית, ה).
תפילה
"וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ…כי לא המטיר ה' אלוקים על הארץ ואדם אין לעבוד את האדמה".
והרי כתוב ביום השלישי: "ותוצא הארץ דשא עשב…ועץ עושה פרי". יש כאן סתירה. האם הצמחיה יצאה מן הקרקע או לא? מפרש רש"י הקדוש: "לא יצאו אלא על פתח הקרקע ועמדו עד יום ו' (יום שישי), למה? כי לא המטיר. ומה טעם לא המטיר? לפי שאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר בטובתן של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם, התפלל עליהם וירדו וצמחו האילנות והדשאים".
כלומר, הצמחים לא פרצו את הקרקע אלא המתינו על פתח הקרקע עד היום השישי ואז נברא האדם, שהבין את הצורך בגשמים, התפלל עליהם וירדו וצמחו האילנות והדשאים.
כל דבר אנו צריכים – רק עם תפילה! ה' רוצה את התפילות שלנו ולכן הרבה פעמים דברים מתעכבים וזאת משום שה' מתאווה לתפילותינו. וידוע הדבר, שהתפילה היא כוח עצום, "כי הכל יכולין לפעול על ידי תפילה ותחנונים" – כאן אנו מקבלים חיזוק עצום ובשורה משמחת.
לכל דבר יש להקדים תפילה לבורא עולם, כי הוא תמיד מקשיב לנו ורוצה להיטיב עמנו. ובנוסף, התפילה היא כוח עצום שבעזרתו אנו בונים כלים כדי שנוכל לקבל בהם את השפע. קיבלת משהו ללא תפילה? זה עדיין לא שלך. ברגע אחד זה יכול להעלם, חלילה. התפללת על זה? זה שלך.
אותיות התפילה הם הם צינורות השפע, צריך רק להתחבר. אף פעם לא לחשוב מדוע עדיין לא נעתרתי משמים אחרי כל כך הרבה תפילות ואחרי זמן כה רב, ואם כך הוא הדבר – האם יש סיכוי שאי פעם אעתר, שאי פעם זה יקרה? בודאי! אצל ה' יתברך הכל אפשרי וכהרף עין! עלינו להבין שהקב"ה רוצה את ההמתנה הזו, ובזמן הזה עלינו להרבות בתפילות, ועד שהישועה תגיע – להמשיך לעבוד אותו בשמחה!
יהי רצון שכשם ששמחנו ביום שמחת התורה, כך נשמח בתורה הקדושה כל השנה כולה ונזכה לקיים את עצותיה, מצוותיה וחוקיה, כי זו הערובה היחידה לחיים נכונים, חיים טובים ושמחים, חיים עם משמעות אמיתית.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור