מה שפרנץ קפקא לא ידע
אילו ידע קפקא כי התשובה ללבטיו נמצאת מעבר לרחוב בו הוא גר, היה העולם מרוויח אדם גדול אמיתי החי בצל חי העולמים...
אילו ידע קפקא כי התשובה ללבטיו נמצאת
מעבר לרחוב בו הוא גר, היה העולם מרוויח אדם
גדול אמיתי החי בצל חי העולמים.
פראג היא ללא ספק מהערים היפות בעולם, עיר המשלבת הוד ויופי של ארמונות מקיסרויות ובתי המלוכה מהמאות האחרונות עם נופים ואתרי תיירות מרהיבי עין.
אך פראג היא לא רק פנינת תיירות ושכית חמדה מבחינה ויזואלית. במקביל לפאר וההדר המלכותי, פרחה פראג והיוותה מרכז לחיי יהדות מפוארים ותוססים, עיר של חכמים וסופרים כשמתנשא ועולה מביניהם דמותו של מורנו המהר"ל מפראג, רבי יהודה לייב ליוואי זצ"ל, גאון הדורות שאגדות מיסתורין רבות נקשרו לשמו, ויעיד על כך סיפור יצירתו של "הגולם " שסייע להציל את היהודים בימי מצוקה.
הרב הכותב מהרהר בעומדו מול קבר המהר"ל על הגותם ותורתם של גדוליה, אשר בכוחם היה לתרום לפתרון חיפושי הדרך וחיטוטי הנפש שעברו על הסופר היהודי הנודע שחי ויצר בעיר זו לפני כ – 80 שנה, וכמו גם על מחשבותיהם ותהיותיהם של קוראי ספריו והמבקרים לאלפיהם בעיר פלאית זו.
***
אינני יודע כמה סופרים זכו למה שזכה פרנץ קפקא הסופר היהודי הצ’כי המפורסם ואף המהולל בעיקר בקרב העולם. רבים מכל העולם המגיעים לפראג עירו, "עולים לרגל" למקום בו נולד וחי כדי לחוות את מקום החוויות אותן חוה הסופר המיוסר הזה ולנסות לקלוט מהיכן שאב את המסרים, ונכון יותר את הלבטים הקשים אותם הוא מתאר ברגש עז וביכולת סיפורית מרשימה כל כך.
ואולם בהיות שרבותינו ז"ל חכמי המדרשים והדורות ע"ה העפילו לפסגות נפלאות, ואגב דברים נחשפו בפני המעיין, סודות עלומים ממה שהבורא יתברך הצפין בבריאתו המורכבת והמסובכת והם נגלו רק לאלה אשר הצליחו לחיות בתוך העולם הזה ומחוצה לו בבת אחת, כפי שננסה בהמשך לנסח את הדברים בל"נ.
מאותה נקודה אשר רבותינו ז"ל העבירו אלינו, יכולים אנו להתבונן על כל העולם ולחוש ולזהות בצורה ברורה את הלבטים והקשיים הספקות והתהיות של אלו אשר נותרו מחוץ למסגרת, לאלה אשר לא זכו לעמוד בצלו של הר סיני.
הרים רבים ביקשו על פי קבלת חז"ל שהתורה תינתן על ידם, החרמון, הכרמל ועוד. רבים הם המתלבטים אשר עומדים לרגלי הר הכרמל, המרשים והיפה. אחרים מתרשמים מגובהו ופסגתו המושלגת של החרמון ההדור.
ואולם התורה ניתנה על הר סיני אשר לא סבר ולא העלה שום נימוקים שעליו תינתן התורה, שכן למיטב הכרתו אין לו את התנאים שיש לרעיו המרשימים. אגדת פלאים זו הנשמעת יותר כסיפור עם מסרים מאוד תמימים – מקפלת בתוכו רעיון מאוד פנימי ועמוק, שכן אין התורה מרשימה את האדם במבט ראשון ואף לא שני, דורשת היא מן האדם את אחת התגובות והגישות הקשות ביותר לישום, והיא ההתבטלות העצמית כתנאי ראשון להבנתה וקבלת עליונותה.
כאמור, רבים אחרים שנשארו לעמוד לרגלי החרמון ומשם הם יונקים את "התורה שלהם" מדברים גבוהה גבוהה על רוח אנוש, על אחווה, על עולם נפלא ומופלא, על שויון ועל הדדיות ועוד ועוד.
וטעותם מרה היתה כששמעו שהקב"ה רוצה לתת את התורה, והר החרמון והכרמל מתייצבים להציע את עצמם – מיהרו לעמוד לידם שכן היו משוכנעים שאלו ההרים יזכו לזה ונשארו לעמוד שם עד היום.
***
דומה כי היה זה ארכימדס הפיזיקאי המהולל אחד מחכמי יון אשר הכריז יום אחד כי עומד הוא להזיז את כדור הארץ ממקומו ביום פלוני ובמקום פלוני. אלפים נהרו לחזות במופת הגדול הזה, ואז עלה המלומד הדגול והציב בפניהם את המנוף איתו הוא מתכוון להזיז את כדור הארץ והכריז כי אם ימצא אדם מתוך הקהל שיציע לו היכן להציב את המנוף בחלל העולם, יוכל הוא ארכימדס משם להזיז את כדור הארץ.
כפי השערתו זה עומד ביסוד סיפוריו של הסופר אשר מכונה "מחפש האלוקים", כל ימיו חיפש וחיפש את הנקודה היכן להציב את המנוף כדי להזיז את כדור הארץ, כיצד להציב את המנוף הזה.
וכאן אנו מגלים סוד מופלא ונפלא: לעם ישראל יש את המנוף להזיז איתו את מה שגדול הפיזיקאים לא היה לו, ואנו גם יודעים היכן בדיוק להציבו: ובכן המקום הוא הר סיני, שם הוצב המנוף האדיר הזה, ומה שנותר הוא לגשת להר סיני להעפיל לפסגתו ולהפעיל את המנוף.
אלא שהמנוף עליו אנו מדברים מזיז הוא אותנו, אמור הוא ובעל יכולת להזיז את האדם ולא את כדור הארץ, ומנוף זה גם ארכימדס לא ידע עליו ולא היה מסוגל לחשוב עליו. משה רבינו ע"ה הביאו אלינו!!
וזהו ההבדל התהומי בין "תורת משה" ל"תאורית ארכימדס" – ארכימדס וחבריו מטפלים בעיצוב אבנים ואל האדם לא הגיעו, ומשה רבינו ע"ה מתמודד עם האדם, והעצים והאבנים נותרים במקומם או ממילא זזים הם בעקבות האדם.
***
קפקא היה מהבולטים בדורות האחרונים שתהה ובהה בחללו של עולם, ניסה להציב מנוף ולקבוע בקוסמוס, וטעותו היתה פטאלית שכן לא ידע כי מעבר לרחוב שלו, אחרי הכיכר המפורסת בפראג, התגורר כמה מאות שנים קודם לזה המהר"ל, אותו מהר"ל אשר הציב את המנוף הגדול שהזיז ממקומו אלפי רבבות ישראל.
באותה עיר נודעת ומפורסמת היו הגאונים שמכונים על שם ספריהם: "הנודע ביהודה", "הכלי יקר" ו"העוללות אפרים" – ענקי דורות אשר זרוע המנוף שהם הציבו היה נקודת אחיזה לכל באי עולם, אולם קפקא וחבריו נותרו מעבר לרחוב, ניסו לפתור את לבטיהם לאור נרות עמומים אשר כבו ברוח מצריה, והמהר"ל הציב פרוז’קטור רב עוצמה אשר האיר את כל הקוסמוס, אורות מאופל אמר ויהי!!
ומכבר שמעתי ממורנו ורבנו מרן הגאון האמיתי פינשטיין שאמר: אם המהר"ל יצר גולם או – זאת אינני יודע, מה שברור הוא שהוא העמיד לנו את התורה ותלמיד שהאיר את העולם, הרי הוא בעל "התוספות יום טוב" על המשניות.
מה נפלאים הם האורות הנפלאים בספריו של המהר"ל המאירים את דרכו של המעיין והיה העקוב למישור.
קפקא גם לא ידע על "הנודע ביהודה" אשר תורתו וקדושתו האירו ממזרח שמש עד מבואו וגם הוא התגורר בסמוך, ואם היה רק ניגש ושואל הולך ומברר לעצמו את ספקותיו, את לבטיו מעיין בתורתם ומורשתם, אולי או לבטח היה מוצא מנוח לנפשו המעונה והמיוסרת.
***
זכיתי לעמוד סמוך ונראה לקברו של המהר"ל בפראג וקרוב אליו בעל "הכלי יקר". שלט קטן המוצב על הקיר הסמוך בלאטינית מעיד ביובש על "יהודה לייב ליוואי" שנפטר ב – 1604.
באותו יום קריר בפראג רואים אנשים החולפים שם ומתעניינים יותר בסיפורי הגולם שאינו נמצא בגגו של בית הכנסת "אלטנוי שול" המפורסם בכל העולם. הדמיון מצליח לעבוד יותר מהר ויותר קל. קל יותר לחשוב על הגולם ועל מה שכן או לא עשה, ועל הסיפור מדוע אומרים פעמים "מזמור שיר ליום השבת" בליל שבת ב"אלטנוי שול".
ישראלי אשר ראה את סערת הרוחות שאחזה בנו בעומדנו ליד מצבת אדוננו המהר"ל התעניין לדעת ‘מיהו הקבור כאן?’ "מגדולי מעתיקי השמועה בדורות האחרונים", ניסו להבהיר לו, אבל הוא לא ידע מהו המושג "מעתיקי השמועה".
וכך עמד אדם בגיל החמישים לערך המגיע מישראל אל מול ההיסטוריה היהודית מהמפוארות ביותר, אשר הותירו שביל אור, אבוקות בוערות ביקוד אש הקודש, טוהר הנפש ביפי הדרו, אך עיניו לא קלטו זאת, לא חוה את מעמד הר סיני, הגולש משלגי החרמון, את חוויות המהר"ל לא היה מסוגל לחוות, את אורו של ה"עוללות אפרים" לא קלט, נותר הוא ממתלבטי קפקא.
***
רבים הם בעולם אשר כיבוש האברסט או המונט-בלנ המתנשאים לגבהים של למעלה מעשרה ק"מ כובש את דמיונם. המאבק העיקש ואפשר לומר אפילו האכזרי באיתני הטבע, מגבירים בהם את כח הרצון, והאומץ להמשיך למרות הקשיים.
מעטים הם אלה המנסים להתמודד עם העליות והטיפוס על ההר הגבוה ביותר בעולם והקשה ביותר לכיבוש – והוא הר סיני, ושיפולי הר זה ניצבים הם בכל נקודה על פני כדור הארץ על ידי ובתוך כל עיר ובכל נקודת ישוב בפתחו של כל אדם, סמוך ונראה לכל אחד.
ולכבוש אותו צריך לכבוש את כל הדמיונות, לתקן את המידות, לאזן את התגובות, ליישר אותו. הטיפוס עליו יארך ימים וימשך שבועות, וישתרע על פני חודשים ויהיה על פני שנים ובעצם כל השנים, ונעים זמירות ישראל ביטא את הדברים כך: "לדוד מזמור" – ואיזה מזמור יש לו לדוד לזמר? "לה’ הארץ ומלואה תבל ויושבי בה" – הוא יתברך ברא עולם גדול ומופלא מופלג ומורכב, והוא כולל בתוכו – "כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה" – וכל זה עומד בפני האדם כאתגר לחקר ולפיתוח, לכיבוש ולהכרה. אולם אנו, מטרתנו היא: "מי יעלה בהר ה’ ומי יקום במקום קודשו", לא כיבוש ההרים הגבוהים אשר נועדו ליעלים, וסלעים נישאים אשר נועדו כמחסה לשפנים, הם קיבלו מהבורא את הכלים הדרושים להתקיים ולקפוץ במרומי הצוקים.
האדם מטבעו! משולל מהכלים הללו, לעומת זאת מצוייד הוא לטיפוס האמיתי בכלים הנאותים והראויים: "נקי כפיים ובר לבב אשר לא נשא וכו’" – כלים אלו עליו לפתח ולכונן.
האתגר שבחיפוש אחר המיסתורי הקשה והנעלם בכדור הארץ, ומאחורי הקריאה אחר המרתק והדמיוני ביותר ואף המסוכן – נגזר מכוחות הנפש והתכונות הרוחניות והטבעיות הטבועות בו על מנת לממש את מטרתו הרוחנית האמיתית.
זהו תוכן דברי חז"ל על החרמון והכרמל הנישאים המציעים מרכולתם ברוב חשיבות ולמען לא תהיה בזה חלילה טעות או החלפת דמיון ניתנה התורה על סיני, חכמי ישראל אשר הרחיקו את הדמיון עד הקצה, בהשוותם בין התבוננות והתפעלות מכח הראיה במעשה ה’ בעולם, כאשר ובאשר היא משנית לגבי חובתו של האדם הנגזרת מהקבלה שבידנו ומאוששת על ידי כח העיון המחוייב למעיין התורני, וזה אומר בלשונם האופיינית: "המפנה ליבו ממשנתו ואומר מה נאה ניר זה מה נאה תור זה הרי זה מתחייב בנפשו".
ההתחייבות בנפשו שבכאן נגזרת מידיעת חז"ל את סוד נפתולי הנפש ותעתועי הדמיון אשר רק המשנה הברורה והמעשית תנווטה אל חוף המבטחים, בתוך ים הדמיונות – ההתנתקות מהמציאות שהיא יסוד וסוד החיים, קרי ההלכה העיונית והמעשית – והזנחתה לטובת החלק המתפעל שהוא מהחלק הדמיוני באדם, מטה את האדם מעיקר מטרתו בעולם מהדבקות וההתחברות במי שחותמו אמת אל החלק החיצוני המתעתע ומטה כלפי חוץ.
הנה כי כן התבוננו חז"ל למעמקי החיים לעומק חובתו ורום תפקידו, כך איבחנו אצלו גם את כוחות הנפש העצומים בהם הוא נחון וחייבוהו במיצויים עד תום, ובהזנחת תפקידו ונטישתו או בחרפותו מהם – גזרו אומר של מתחייב בנפשו!
היכן תמצא מי אשר ירומם את החכמה העיונית והמעשית לפסגות שכאלה?!
אילו ידע קפקא כי התשובה ללבטיו נמצאת מעבר לרחוב בו הוא גר, היה העולם מרוויח אדם גדול אמיתי החי בצל חי העולמים, אילו ידע דרוין כי אור ישראל בוקע מסלנט, אילו ידע זיגמונד פרויד כי ה"חפץ חיים" שוכן בראדין ויודע את סוד האנליזה בין טמא לטהור, היה העולם היום קרוב יותר ל"ומלאה הארץ דעה את ה’" (ישעיהו).
אך העולם ממשיך להתלבט, ובאופן תמידי מאיצים את ההתלבטות, מחישים את קצב התהיות, וכל הקומוניקציה לגווניה וצורותיה מתגייסת ליצור את הספקות.
מאות אלפים ומאות מליונים בעולם עוברים את החיים מקצה אחד לקצה השני בלא שנגעו בחיים, בלא שקלטו את עוצמת חווית החיים, בלא שנהנו מהאור המבהיק, נוח להם לפחם את החלונות.
חלונות המקדש היו שקופים אטומים (מלכים א, פ"ו, ד) וחז"ל פירשו, שקופים – רחבים כלפי חוץ, אטומים – צרים כלפי פנים. האור מהמקדש צריך להקרין מתוכו החוצה ולא לקבל אור מבחוץ, לכן כלי הקיבול פנימה הוא צר.
המקדש את חייו מקרין הוא מתוכו החוצה, אין הוא נזקק לאור החיצוני, מי שהוא חי את המקדש בתוכו יכול הוא להשפיע החוצה. העני בתוכו ובפנימיותו נזקק הוא לאמצעים מלאכותיים ולקבל מבחוץ על מנת להעלות את הפנים.
מה מאירים הם דברי הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל, אשר ניסח והגדיר בלשונו לשון חכמים – לשון הזהב, כמה הכרת תודה חייבים אנו לאותו חכם מפואר אשר מנחה אותנו אל נתיבות האושר ומעמידנו בקרן אורה של חכמה ויראה, המחוייבים ונגזרים מהעיון וההתבוננות המושכלים…וכך מנוסחים הדברים:
"כל איש ואיש מכל באי עולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעתו (לאמור: התבוננותו הביאתו לידיעה) להבדיל לעמוד לפני ה’, לשרתו ולעובדו לדעת את ה’, והלך ישר כמו שעשהו האלוקים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני אדם (לאמור: השתחרר מהדמיונות הרבים המטעים בני אדם מהמסלול המחוייב והנגזר מהעיון התבונתי) הרי זה נתקדש קודש קודשים ויהיה ה’ חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו…"
(מתוך "עת לחשוב" – כתב עת לחשיבה יהודית)
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור