פרשת השבוע וארא – לצעוד תמיד בדרך
פרשת השבוע וארא - יהודי נמצא תמיד "בדרך". הוא אף פעם לא מגיע. הוא תמיד "בדרך" לחינוך ילדיו, לשלום בית, לאמונה, לשמחה וכו', לכן עליו לראות את סימני הדרך, את הרמזים ששולחים לנו...
פרשת וארא
פרשה זו, העוסקת בעיקרה במכות מצרים, מלמדת אותנו על אחת המידות החשובות ביותר – מידת האמונה.
דצ"ך עד"ש באח"ב
"בזאת תדעו כי אני ה'" – לשון זה נאמר במכה הראשונה של סדר דצ"ך, מכת הדם, והיא תשובה לדברי פרעה שחלק על עצם מציאות ה' באומרו: "מי ה' אשר אשמע בקולו…לא ידעתי את ה'".
"כי אני ה' בקרב הארץ" – לשון זה נאמר על השגחת הקב"ה על בני האדם. "ואם תמצא לומר שיש אלוק בנמצא מכל מקום אינו משגיח בשפלים", לכן "אני ה' בקרב הארץ".
"בעבור תדעו כי אין כמוני בכל הארץ" – לשון זה נאמר במכה הראשונה של סדר באח"ב, מכת הברד, והיא תשובה לדברי פרעה שחלק על יכולת ה' יתברך לשנות את הטבע, לכן נאמר "אין כמוני בכל הארץ", היינו שיכול לפעול כחפצו.
דבר נוסף שאפשר לראות הוא, ששלוש המכות הראשונות (דם, צפרדע, כינים) קשורות ליאור מצרים, והן באו לאמת את מציאות ה' יתברך, משום שהמצרים אמרו שהיאור הוא אלוהיהם ואין עוד מלבדו, על כן עשה ה' שפטים באלוהיהם להורות שיש גבוה מעל כל גבוה (הכלי יקר על התורה).
מספר המדרש על מכת הדם, כי ברגע אחד הפכו כמויות אדירות של מי היאור לדם, על טעמו וריחו, ואף הלחלוחית שבעצים, ואף הרוק שבפה, הכל הכל הפך לדם. קשה לתאר את הסבל הנורא. לא היתה טיפת מים לשתיה, לבישול או לרחצה. כאשר ראו המצרים שלבני ישראל יש מים, דבר שעשה רושם גדול והראה שיש אלוקים לישראל, ביקשו מישראל מים, אולם ברגע שהמים עברו לרשות המצרים הם הפכו מיד לדם. אמר המצרי: נשתה אני ואתה מתוך קערה אחת. אך ראה איזה פלא, גם פה לא הועיל הדבר למצרים. היהודי שתה מים והמצרי שתה דם. רק כאשר היו המצרים משלמים כסף מלא עבור המים אזי היו להם מים לשתיה, כפי שאומר מדרש רבה ש"ממכת דם העשירו ישראל".
מציאות זו, ששניים שותים מתוך כלי אחד והאחד שותה מים ואילו השני דם, מהווה מופת ברור לכך "שהכל נהיה בדברו" – מי שאמר שיהיו מים בכוס הוא אמר שחלק ממי הכוס יהפכו לדם. אין עוד מלבדו ואפס זולתו. (מסורת אבות).
החיים הם בית ספר לאמונה. אדם עובר במשך יום אחד עשרות ואולי מאות מבחנים של אמונה. כל ביטוי של כעס, דאגה, פחד, עצבות – מבטאים מצב של חוסר אמונה. כי אם אתה מאמין שיש ה' בעולם והכל קורה בהשגחה פרטית ושהכל לטובה, אם כן מדוע אתה דואג או מפחד? על מי אתה כועס, על ה' ח"ו? לכן צריך האדם לבטוח במאת האחוזים בהקב"ה, בבחינת: "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך" (תהלים נה, כג). אדם צריך להאמין שהכל פועל על פי רצונו של הבורא יתברך, ומה שהקב"ה גוזר זה מה שיהיה ואין שום דבר בעולם חוץ לגזרתו.
אומר המדרש שלכל גבעול ולכל פרח יש מלאך שאומר לו: גדל! פירוש הדבר הוא, שיש כוח רוחני שהוא ממונה על הפרח והוא אומר לו: גדל! אם אין את החלק הרוחני הזה, אין כלום. דבר דומה אומר האר"י הקדוש לגבי המאכל: בלחם יש חלק גשמי וחלק רוחני. כשהאדם אוכל, הגוף מקבל מהלחם את הגשמי והנשמה מקבלת את החלק הרוחני, "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (דברים ח, ג).
רבי חנינא בן דוסא אמר (תענית כה, ע"א): "מי שאמר לשמן וידלוק, הוא יאמר לחומץ וידלוק". מסופר שבתו של רבי חנינא בן דוסא רצתה להדליק נרות לשבת אך לא היה שמן. וכיצד ידליקו? אמר רבי חנינא: "שמן לא דולק. אין דבר כזה טבע של שמן דולק, אלא יש מאמר ה' שאומר לשמן שידלוק. מי שאמר לשמן וידלוק הוא יכול לומר לחומץ וידלוק", והחומץ אכן דלק.
אומרת הגמרא (סוטה מח, ע"ב): "מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר, אינו אלא מקטני אמנה". אדם שיש לו אוכל היום כדי שלוש ארוחות ואומר: מה אוכל למחר? הרי הוא קטן אמונה. לכן אלו שאומרים: כיצד נגמור את החודש? את השנה? – מה עם האמונה שלהם? אומרים חז"ל: "מאן דיהב חיי יהב מזוניי" – מי שנותן לך חיים ייתן לך גם אוכל.
ידוע הוא שהפרנסה היא אחד המבחנים החשובים באמונה. אדם טועה לחשוב כי "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח, יז). אומרת הגמרא (ביצה טז, ע"א): כל מזונותיו של האדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכיפורים (של השנה הבאה) חוץ מהוצאות שבתות וימים טובים ותלמוד תורה לבניו. (שאם פחת – פוחתין לו, ואם הוסיף – מוסיפין לו).
רבינו הקדוש אומר, "כי עיקר עצבות ודאגות הפרנסה הוא מחמת שאין לו בטחון בה' יתברך…ועל כן אסור להאדם לדחוק את השעה, לרדוף אחר הפרנסה ביגיעות גדולות כאילו, חס ושלום, הפרנסה תלוי בזה לבד, כי אדרבא, על ידי זה נתמעט פרנסתו, כי כל הדוחק את השעה – השעה דוחקתו, כי אין צריך לו לעשות משא ומתן ועסק, רק לצאת ידי מצוות עשיית משא ומתן באמונה כדי לעשות איזה כלי וצינור לקבל ההשפעה כנ"ל. וזהו: "וברכתיך בכל אשר תעשה", היינו בכל מה שתעשה, אפילו דבר קל וקטן, יברכך ה'. כאשר נראה בחוש ברוב בני האדם, שכמה פעמים הם רצים ורודפים מאוד אחר הפרנסה ואין עולה בידם שום רווח ומאומה לא ישאו בעמלם, ואחר כך ה' יתברך מרחם עליהם ומזמין להם פרנסה, ולפעמים אפילו עשירות גדול בסיבה קלה מאוד, שהיא כמעט בלי שום דרך הטבע. וכל העולם מלא ממעשיות כאלו, ואם היה לו שכל והיה סומך עצמו בתחילה על ה' יתברך ולא היה דואג כלל, אזי לא היה צריך כלל יגיעות כאלו שהיה לו בחינם, וכשהיה מגיע הזמן, היה מזמין לו ה' יתברך פרנסתו בסיבה קלה כנ"ל, ולא די שאינו מרוויח כלל על ידי דאגתו ויגיעות רבות וטרחות עצומות שלו, אדרבא הוא מפסיד שפע פרנסתו על ידי זה" (אוצר היראה, בטחון, ד).
רבי מאיר בעל הנס היה מחלק את כל מעותיו חוץ ממה שהשאיר למזונותיו. שאלו אותו תלמידיו: רבנו, אתה לא משאיר כסף לילדים?" אמר להם: "תראו, אחד מהשניים: אם יהיו בני ח"ו אוייבי המקום, חלילה לי שאפרנס את הרשעים. ואם יהיו הילדים שלי צדיקים: "ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם כי ה' חונן ומלווה וזרעו לברכה" (תהלים לז, כה). מי שפירנס את רבי מאיר יפרנס את בניו". (גנזי המלך).
למידת האמונה מצטרפת באופן בלתי נפרד אמונת חכמים, אמונה בצדיק האמת, זאת משום שאמת ואמונה קשורות זו בזו, על כך נאמר: "האמונה דקדושה יסודה אמת, מחמת שאינו רוצה להטעות את עצמו, ומשתדל לחפש ולבקש רק אחר האמת. ואת צדיק האמת אי אפשר לו להשיג בשלמות, כי מאוד עמקו מחשבותיו, אך מחמת שכבר יש כמה דברים שראה והבין בדעתו ממש, שזה הצדיק הוא בחינת נקודת האמת, מאחר שרואין בעיניים שמגלה דעת אמיתי ונפלא כזה וממשיך השגות גבוהות ונפלאות כאלה, ומאיר בהם לכל המונחים בדיוטא התחתונה, ומזה מובן ממילא שגם מה שאי אפשר להבין ולהשיג ולעמוד על סוף דעתו בשלמות, בודאי צריכין לבטל דעתם נגדו ולסמוך על אמונה כנ"ל" (אוצר היראה, אמונה, ע"ח).
מידת האמונה מצריכה מאיתנו אמונה בכוחות שנתן לנו הבורא, בכישורים וביכולות שזכינו לקבל ממנו, וכמובן אמונה שיש לנו נשמה שהיא חלק אלוק ממעל.
מסופר על רבי נתן שכאשר נכנס באחת הפעמים אל רבו, רבי נחמן מברסלב, פנה רבי נחמן אליו ואמר: "האמונה שלך אינה בשלמות". עמד רבי נתן משתומם ותמה על דברי רבו, משום שסבר שיש לו אמונה. תיכף ומיד הסביר רבי נחמן את דבריו ואמר: "אמנם אף על פי שיש לך אמונה בהקב"ה, אך אינך מאמין בעצמך!".
את המושג "אמונה בעצמו" מבאר רבי נתן ואומר, "שהאדם אינו מאמין שהוא חשוב ויקר מאוד בעיני ה' יתברך ותפילתו בוקעת רקיעים ומרעישה את כל העולמות ומסוגלת לשנות את הטבע ולבטל גזרות, לכן כותב רבי נתן "אם היה האדם מאמין בעצמו, שנשמתו גבוהה מאוד מאוד, כי אפילו הנשמה של הפחות בעם ישראל גבוהה מאוד, ובו תלויים כל העולמות העליונים והתחתונים, בודאי שלא היה עובר שום עבירה ולא היה פוגם שום פגם".
פרעה מקבל מכות ולא רוצה להודות שיד ה' בדבר. "ויאמרו החרטומים אל פרעה: אצבע אלהים היא, ויחזק לב פרעה ולא שמע אליהם" (ח, טו). וכשנפנה עניין זה אלינו ממש, האם אנו חשים את מציאותו של הקב"ה סביבנו? האם אנו מנסים להבין את הרמזים שמרמז לנו הקב"ה?
יהודי נמצא תמיד "בדרך". הוא אף פעם לא מגיע. הוא תמיד "בדרך" לחינוך ילדיו, לשלום בית, לאמונה, לשמחה וכו', לכן עליו לראות את סימני הדרך, את הרמזים ששולחים לנו יום יום משמים. "כי כבודו יתברך צועק תמיד וקורא ומרמז להאדם שיקרב אליו יתברך והוא יתברך יקרב אותו ברחמים באהבה ובחיבה גדולה" (שיחות הר"ן, נב).
כאשר זוכים לחזק את מידת האמונה החיים נראים אחרת, כי "מי שיש לו אמונה חייו חיים והוא מבלה ימי חייו בטוב תמיד. כי כשהולך לו כראוי ויש לו טוב בודאי טוב לו. ואפילו כשאינו כך (כלומר שאין מתנהג לו כסדר ויש לו יסורים חס ושלום) גם כן טוב. כי הוא בטוח שאף על פי כן ה' יתברך ירחם עליו להבא וייטיב אחריתו, כי מאחר שהכל מאיתו יתברך בודאי הכל לטובה. אבל מי שאין לו אמונה, חס ושלום, חייו אינם חיים כלל, כי תיכף כשעובר עליו איזה רעה שוב אין לו שום חיות, כי אין לו במה לנחם עצמו כלל מאחר שהולך בלי השם יתברך ובלי השגחה, ר"ל, אבל על ידי אמונה מה טוב ויפה החיות שלו" (שיחות הר"ן נג).
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור