להיות חופשי
כמו יוסף הצדיק, כך כל אדם חייב לעבור במשך חייו מצבים שונים בחייו שהם כולם בחינת 'בור האסורים' שלו...
כמו יוסף הצדיק, כך כל אדם חייב לעבור
במשך חייו מצבים שונים בחייו שהם כולם
בחינת ‘בור האסורים’ שלו.
הקדוש ברוך הוא ברא את העולם בכדי לגלות רחמנותו, לכן ראוי לכל הנבראים לרחם זה על זה ועל ידי זה יתקיים רצון הבורא שתתגלה רחמנותו, כי כל אדם הנוהג בכעס או באכזריות הרי הוא גורם להסתרת פני השם ורחמנותו.
עם ישראל – יותר מכל הנבראים – צריכים להתנהג ברחמנות, כי הם העם הנבחר לגלות אלוקותו ורחמנותו של הבורא בעולם, ויותר מכל עם ישראל, צריכים הצדיקים להתנהג ברחמנות, ובפרט מי שהוא מנהיג של עם ישראל – חייב להנהיג את עם ישראל ברחמים ובסבלנות, כי בזה מתקיים יותר מכל רצונו של הבורא, כי על ידי שהצדיקים מתנהגים ברחמנות על ידי זה מתגלים ביותר רחמיו יתברך בעולם.
מזה ילמד כל אדם שיש לו איזו מלכות ומנהיגות, שינהיג מלכותו ברחמנות, בפרט בתוך ביתו, ששם מולך כביכול על בני ביתו וצריך להנהיג את אשתו וילדיו, לכן צריך שיעשה זאת ברחמנות, כמו שכתוב: כי מרחמם ינהגם, שפירושו – מי שהוא רחמן רק הוא יכול להיות מנהיג.
אדם שאינו רחמן אינו יכול למלוך בביתו באמת, ואין דבריו נשמעים כלל. רק למראית עין שומעים לו מחמת שמפחדים מכעסו, אבל דעותיו ורצונותיו אינם מכובדים ומתקבלים כלל על ליבם של אנשי ביתו. אדרבה, מזלזלים הם בליבם באדם זה שאינו יכול לשלוט על רוחו. לכן ינהג כל אדם עם אשתו וילדיו ברחמנות ולא יקפיד בביתו, וכל שכן שלא ינהג בחומרות מיותרות על דברים של מה בכך, כי אין לך יסורים גדולים מאשר להיות תחת הנהגה של אדם כעסן.
חשוב לדעת, שעיקר הרחמנות תלויה בדעת, ומכאן נלמד שאדם שהוא כעסן סימן שאין לו דעת אלא הוא כסיל, כמו שכתוב: "כעס בחיק כסילים ינוח". וכסיל פירושו רשע, כמו שאנו רואים שבכל ספר משלי אין מזכיר את המילה רשע אלא משתמש בביטוי ‘כסיל’. נמצא, שכל תפילתו של אדם צריכה להיות שיתן לו הבורא דעת ואז יוכל להתנהג ברחמנות ולא לכעוס, כי בודאי הסיבה שכועס היא משום שהוא כסיל ורשע ולכן אין לו זכות שלא לכעוס, כי אם לא היה רשע אזי משמים היו עוזרים לו שלא לכעוס.
אדם שיש לו דעת לא אכפת לו אם אשתו מעירה לו או מתלוננת בפניו, ואינו מקפיד אם היא עושה איזו טעות או דבר שאינו לרוחו, אלא מוחל על כבודו ואין מתקלקלת שמחתו משום דבר. וזה משום ש’דעת’ פירושה להאמין שהכל מהשם יתברך והכל לטובה, ואז בודאי לא שייך שום כעס, על מי יכעס? על השם יתברך חס ושלום? ועל מה יכעס? על דבר שהוא לטובה?
לפעמים אדם עובר נסיונות בחיים וצריך לישועה באיזה ענין שיהיה, כגון שאין לו ילדים, או שיש לו קשיים בחינוך ילדיו וכדומה, לכן צריך שיאמין שהכל מאת השם והכל לטובה ורק אז יכול הוא להתפלל אל השם שיעזור לו, וצריך שתהיה התפילה עצמה מתובלת בהרבה הודאה ואמונה, ואז כאשר ניגש גם לבקשה עצמה, אזי אין מתפלל על עצמו כי לא אכפת לו מכלום, מאחר ומאמין שהכל לטובה, ומבחינתו הכל מצויין, רק הוא מתפלל משום שהוא מבין שהשם רוצה שיתפלל על אותו דבר וכל דברי תפילתו ובקשתו הם בנועם ולא בטרוניה ותרעומת על השם, חס ושלום, כי אסור שבהתבודדות או בתפילה ‘יריב’ האדם עם הבורא, ויכעס ויצעק חלילה על השם, אלא יבקש ברחמים בשמחה ובאהבה וכו’.
כל אדם שמרגיש שיש לו יסורים ושלא הולך לו בחיים, צריך לשים לנגד עיניו את יוסף הצדיק שעבר את כל מה שהוא עבר, ויתירה מזו – הוא רק רקד ושמח והודה להשם יתברך.
בואו נראה אם ליוסף הצדיק הלך בחיים… הוא מצא את עצמו בגיל שבע עשרה שנה נמכר לעבדות במצרים החשוכה, ועוד נזרק לכלא בלי שידע מה יהיה בסופו. בודאי היו לו מחשבות שלעולם הוא לא יצא משם, ובודאי לא יהיה לו שידוך ולא ילדים ולא מכונית ולא עסק… וגם ברוחניות לא הלך לו – לא היתה לו חברותא ולא רב שידריך אותו ולא אבא שיעודד אותו ולא משפחה שתתמוך בו, אלא שמו אותו בין אנשים שהם תת-רמה ובעלי מידות רעות – וכי איזה סוג אנשים מגיעים לבית הסוהר בדרך כלל? ובכל זאת, הוא רקד ושמח!
כיצד יוסף הצליח לרקוד ולשמוח בתנאים כאלה קשים? רק על ידי דבר אחד – על ידי שהוא השליך את כל השכל שלו והחזיק באמונה שהוא לא מבין כלום ורק מאמין שהכל לטובה, ואמר לעצמו: השם יתברך רוצה שמפה אני אאמין בו, ופה אני אעבוד אותו, וזו הנחת רוח שלו יתברך – שאעבוד אותו מהמקום שבו אני נמצא.
יוסף הצדיק אף פעם לא חשב לעשות נחת רוח לעצמו, אלא רק חשב כיצד יעשה נחת רוח להשם יתברך. אם ח"ו הוא היה נופל מן האמונה, התוצאה היתה שמיד הוא לא היה מרוצה ממה שעובר עליו, והיה ממורמר ממה שעובר עליו, והיה בוכה: איזה חיים יש לי, אבלה את חיי במקום נורא כזה, בשביל זה באתי לעולם הזה? להיות עם אנשים כאלה שהם לא ברמה שלי ולא בסגנון שלי וכו’, והיה מגיע לטענות על השם, ובודאי הוא לא היה מגיע למעלות הגדולות שהגיע אליהם – להיות מלך על כל הארץ ומשביר לכל הארץ.
כל המעלות והגדולות שזכה להן יוסף הצדיק, הן רק בגלל שזכה לעמוד בנסיון הקשה שעבר עליו, באמונה שלמה שהכל מאת השם והכל לטובה, כי זה רצון השם – שכך הוא יעבוד אותו, לכן הוא שמח ורקד וקיבל את מה שגזר עליו השם יתברך באמונה שלמה משום שהבין שזהו המצב הטוב ביותר בשבילו.
רק פעם אחת כאשר נכשל קצת באמונה – מיד נדחתה ישועתו בשנתיים, וזה היה כאשר פתר את חלומות השרים וביקש משר המשקים שיזכיר אותו לפרעה, אז התגנבה תלונה לפיו ואמר: "כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים וְגַם פֹּה לֹא עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִּי שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר". על פגם האמונה הזה הוא נשאר עוד שנתיים בבור, והשם כביכול אמר לו: תדע שאני מחליט מתי תצא מן הבור! בשביל מה אתה מבקש משר המשקים שיזכיר אותך לפרעה? ועל מה שהתלונן אמר לו: אתה מתלונן? אתה אינך מאמין שאני שמתי אותך בבור לטובתך? אם כן תשב כאן עוד שנתיים להתאמן עוד על האמונה שלך לפני שאתן לך גדולה.
כמובן שזה היה פגם קטן מאוד יחסית לנסיון של יוסף, כי בכל עת שהותו בכלא יוסף רק שמח ורקד, ובזכות זה עלה לגדולה, ושהגיעה העת לכך כרצון השם. אם הוא לא היה רוקד בכלא – הוא לא היה עולה משם, והיה נשכח מלב וגם לא היו מספרים עליו בתורה, אולי היו מזכירים את שמו כאחד מבני יעקב ותו לא.
כמו יוסף הצדיק, כך כל אדם חייב לעבור במשך חייו מצבים שונים שהם כולם בחינת ‘בור האסורים’ שלו, משום שלא מתוך בחירתו הוא נמצא בהם, ובודאי היה מעדיף שלא להיות במצבים קשים אלו, כגון שעובר נסיון קשה בפרנסה או עם אחד מילדיו וכדומה, ואף ברוחניות – ששקוע באיזו מידה או תאווה רעה – בכל מה שעובר על האדם צריך שתהיה לו אמונה שהכל לטובה – שזה עיקר האמונה – וירקוד וישיר ויודה על הכל ואז יזכה למה שיזכה בעת שיעלה רצון מאת הבורא.
צריך כל אחד לדעת, שהוא לא יוכל לצאת מה’בור’ שהוא שקוע בו עד שלא ישמח וירקוד ויודה על אותו חסרון שיש לו. רק כאשר הוא יהיה מונח שם, במשך תקופה מסויימת, בבור שלו ויודה וירקוד הרבה – רק אז, כאשר השם יתברך יחליט הוא פשוט ‘ישלוף’ אותו מתוך בית האסורים הפרטי שלו ויביא אותו למעלה הראויה לו, כמו יוסף הצדיק שכאשר הגיע הזמן לגאולתו אזי מיד "ויריצוהו מן הבור", ועלה לגדולה ולעושר ולחכמה ביום בהיר אחד.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור