פרשת השבוע בא – מתנת חינם
פעמים מסוימות אדם מרגיש שמגיע לו. לאחר תפילות רבות, המתנה של שנים ללא טענות וללא חיפוש אחר סגולות וישועות ממקומות אחרים, אז מגיעה המתנה ובחינם ממש!
בא אל פרעה
"בא אל פרעה" – כלומר, היכנס לתוך פרעה, לתוך הטיט והרפש, למקום שלכאורה לא מורגשת בו מציאות הקב"ה. אולם דווקא שם, במקום הכי נמוך שאדם מגיע אליו, במקום שהכי חשוך ומלא בבלבולים, במקום שהוא עלול לחשוב שה' לא רוצה חלילה בעבודתו – דווקא שם הוא מעורר את עצמו לשוב אל ה', כי אז הוא זוכה לישועה גדולה.
"בא אל פרעה" – סגור את הספרים וצא החוצה, למקומות בהם אתה צריך לשמור על קדושתך, כדי לקרב את הרחוקים. ואיך אפשר? הרי כל היום אדם נמצא בתוך "תיבת נח", שקוע בלימודו ובעבודתו הרוחנית, כיצד אפשר לעשות זאת? אולם חשוב לדעת שזהו רצונו של הצדיק. יוצאים החוצה כדי לקיים את עצתו בפשיטות ובתמימות ואז זוכים להבין סתרי תורה לא רק בשכל, אלא גם בלב. על כך אומר רבי נחמן (ליקו"מ ח"ב, ה): "אבל יש בן, שהוא אוהב כל כך את אביו, עד שמחמת האהבה הוא עושה מעשה עבד, מה שעבד פשוט צריך לעשות ומגלגל עצמו בכל מיני רפש וטיט כדי לעשות נחת רוח לאביו, מה שאפילו עבד פשוט לא היה עושה עבודות כאלו. ואזי, כשאביו רואה אהבתו החזקה כל כך, אזי הוא מגלה לו גם מה שאין נמסר אפילו לבן, כמו בחינת צדיק ורע לו רשע וטוב לו, שגם משה לא השיג בחייו. וזה בחינת "וחמלתי עליהם כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו" (מלאכי ג)".
זהו שכרו של המקיים את עצת הצדיק בתמימות ובפשיטות, משום שקירוב רחוקים הוא דבר גבוה מאוד.
מדוע נאמר "בא אל פרעה" ולא "לך אל פרעה"? על כך משיב הרבי מקוצק: "אין הקב"ה אומר למשה "לך אל פרעה" כי לעולם אין פורשים ממחיצתו של ה' יתברך, ואי אפשר לו לאדם להתרחק מן הבורא, שהרי "מלוא כל הארץ כבודו". משום כך קורא כאן ה' למשה "בא אל פרעה", בוא איתי אל פרעה, הנני איתך בכל אשר תלך".
ה' יתברך איתנו כל הזמן, וכשמאוד קשה לנו הוא אף נושא אותנו על כפיו. וכשאנחנו בצער – הוא מצטער איתנו ביחד, וכשכואב לנו – כואב גם לו. כי הוא יתברך יודע מה שאנו לא תמיד זוכרים – שצריך לעבור את מה שאנו עוברים לטובתנו הנצחית, ורק אחרי 120 שנה נזכה לראות ולהבין איך הכל היה אך ורק לטובה. ואדם הזוכה לשאת עיניו מעלה, אל בוראו, זוכה לקרבה הזו שאכן הקב"ה איתו כל היום, כל יום.
לא מגיע לי כלום
"כשעסקו בקרבן פסח, אז נתגלה עליהם אור ה' שהוא בחינת שפע נועם העליון שהוא התגלות אורו יתברך, כי השם יתברך הפליא חסדו עמהם ועשה עמהם לפנים מהמידה ופסח על כל המדרגות והשפיע עליהם אור גדול ונורא מאד אף על פי שלא היה להם כלי בשלמות כראוי…כי היה קודם קבלת התורה" (יורה דעה, כיבוד אב ואם, הלכה ב').
בני ישראל זכו לאור הגדול של פסח בזכות שה' פסח ודילג על כל המדרגות שהם היו אמורים להשיג כדי לקבל אור נפלא כזה. גם אם לא הגיע להם – הם קיבלו אותו מאוצר מתנת חינם. כך גם אנו, מקבלים כל כך הרבה מתנות גם אם לא מגיע לנו.
פעמים מסויימות אדם מרגיש שמגיע לו. לאחר תפילות רבות, המתנה של שנים ללא טענות וללא חיפוש אחר סגולות וישועות ממקומות אחרים, אלא רק באמונה תמימה שה' יושיע אותו – "אז לא מגיע לי אבי שבשמים?"
אומר הרב שלום ארוש שליט"א: מי שמרגיש שמגיע לו – מאותתים לו מן השמים שהוא לא השיג את מידת הענווה בשלמות, ועליו לטפל בגאווה שלו.
אומר רבי נתן, כי לפי גדולת הבורא, כל מתנה שאנו מקבלים היא כל כך גדולה, כך שברוך כי לא מגיע לנו. ואפילו לפי גודל העוונות שלנו – ברור הדבר שהכל הוא רק מתנת חינם. גם אם יטען אדם שהיסורים שאנו עוברים פה בעולם הזה – אף הם צריכים להלקח בחשבון, אולם צריך לדעת שהם כאין וכאפס לעומת גודל המתנות.
אדם שזוכה להבין ולדעת שלא מגיע לו כלום והכל מתנות חינם, הרי הוא חי את חייו בשמחה.
עיקר השמחה – המצוה עצמה
נהוג לחשוב שאנו מקיימים את המצוות בעולם הזה כדי להכין לנו צידה לדרך ארוכה, לעולם הבא. אומר רבי נתן על הפסוק בפרשה: "ויאפו את הבצק וגם צידה לא עשו להם", שבני ישראל קיימו את המצוות בזמן יציאת מצרים בשמחה גדולה ולא עבור שכר העולם הבא. וכלשונו (יורה דעה, חלה, הלכה ג'): "כי צריכין לעשות את המצוות בשמחה גדולה שירגיש שכר המצוה בהמצוה בעצמה וכו', ולא יעשה המצוות בשביל שכר עולם הבא כי יש לו שמחה בהמצוה עצמה. וזהו "צידה לא עשו להם", שזכו לקיים המצוות בשמחה ולא בשביל שכר עולם הבא שהוא בחינת צידה שמכינין לעצמן על ידי המצוות צידה לדרך כל הארץ. ואף על פי שהוא טוב מאוד, ואשרי מי שזוכה לזה להכין לעצמו צידה לדרך רחוק מאוד כזה, אבל אין זה תכלית השלמות, כי עיקר השלמות שאינו מכוון לשום שכר עולם הבאה בשעת קיום המצוות, רק עיקר שמחתו ותענוגו הוא המצוה בעצמה".
האר"י הקדוש אומר, כי כל מה שזכה לו – היה בזכות שקיים את המצוות בשמחה. רבינו הקדוש אומר, כי עיקר השמחה שיודעים מהשם יתברך. שמחה היא אמונה, "כי מי שליבו שלם עם ה' יתברך ואמונתו חזקה ומאמין שהכל ברצונו יתברך, אז הוא בשמחה תמיד, ואין לו שום פחד ודאגה כלל".
שמחה היא מצרך מבוקש מאוד כיום, לכן ככל שנרבה בשמחה כך גם נזכה להחיות אחרים ממש ולשמח אותם.
חצות לילה אקום להודות
אומר רבי נתן (שיחות הר"ן ש"א): "שמעתי בשמו (של רבי נחמן) שאמר, שעיקר עבודת איש הישראלי הוא בחורף לקום בחצות הלילה, ובקיץ בעת שהלילה קצר מאוד…אז יזהר לעמוד בבוקר השכם כעלות השחר".
מדוע נחשבת עבודה זו ליסודית כל כך? מדוע היא עיקרית יותר מלימוד תורה או תפילה? מדוע מעמיד אותה רבינו הקדוש כעיקר בעבודת איש הישראלי?
משה רבינו מזהיר את פרעה בשם ה': "כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים", ואומרים חז"ל (ברכות ג) שמשה רבינו גם כן לא היה יודע אימתי היא נקודת חצות בדיוק, ולכן אמר כחצות הלילה ולא בחצות הלילה, שנקודה זו היא נעלמת ונסתרת מאוד.
חצות לילה מרמז על תכלית תוקף ההסתרה והקיטרוג. הזמן שלכאורה הוא הרחוק ביותר מגאולתן של ישראל. אלא, שבעומק החושך הזה טמונה נקודה קטנה, נעלמת ונסתרת, הנקראת נקודת חצות, וממנה נמשך פדיון והמתקה לכל הקיטרוג הקשה זה, והיא פותחת פתח לכל אותם שנלכדו במ"ט שערי טומאה להיגאל ולצאת לחירות.
אומר רבי נתן (ברכות השחר, ה, ב-ט): "כי נקודה זו היא נקודת הקשר הנפלא שבין ה' יתברך לכל אחד ואחד מישראל, שאף על פי שנפל לאן שנפל, מכל מקום יודה על חלקו וישמח בנקודה זו של עצם היותו בר ישראל כי זה יקר מהכל ויודה ויברך לה' יתברך על זה". ומנקודה זו ימשיך להודות על כל שאר המתנות שמקבל ויהלל וישבח את ה' יתברך, יספר לו את כל מה שעובר עליו ויבקש על להבא.
גם כשצועק אל ה' בזמן זה של תיקון חצות, עצם הצעקה היא התעוררות הנקודה הטובה הזו, משום שכאשר האדם זועק "איכה" – הוא צועק "איך יכול להיות שבן מלך כמוני יפול לתוך בור תחתיות שפל כזה? הלא ממקור עליון חוצבתי", בעצם זעקתו וקינתו שבה ומתעוררת אצלו נקודת קדושת יהדותו עד שבא להודות על זה.
יהי רצון שנזכה להתחזק בשמחה בקיום המצוות, בקימת חצות לילה, ובהבנה שבאמת לא מגיע לי כלום, משום שרק אז נוכל להודות בלב שלם על כל מתנה ומתנה.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור