קצר בתקשורת?

אצל אדם אחד המילה בית יכולה לשמש דוגמא

 

 

לא פעם מתנהל ויכוח אם אירוע מסויים היה בשנת תש"ד או תש"ה. או אם המכשיר המצוי אצל השכנים אמין, חזק ויעיל. כל זאת גם כאשר אין הדבר חשוב כלל לבני הזוג.

 

לעיתים אין מדובר בויכוח, אלא בתיקון לשונו של הדובר, כאשר התבטא בלשון זכר, במקום לשון נקבה וכדומה.

 

מעל ומעבר לסיבות  להימנע מכך, כדי לא לצער את הזולת, וכדי לשפר את המידות, בבחינת "איזהו גיבור הכובש את יצרו", יש בהימנעות מהויכוח, יצירת אפשרות לפתיחות בין בני הזוג.

 

לעומת זאת, אם מתווכחים, או מתקנים את דברי הזולת, שוררת תחושה בליבו של זה שמתווכחים איתו "בן זוגי תמיד יאמר להיפך ממני".

 

דעות שונות בין חברים הם עדיין בגדר הנסבל. אנשים התרגלו כבר למצב העובדתי שאחרים חושבים באופן שונה מהם, ומכיון שאין קשר רגשי בין אותם אנשים, הרי הדבר אינו פוגע ברגשותיהם.

 

לעומת זאת, התחושה והציפיה היא שבן הזוג יחשוב באופן זהה לשותפו לנישואין. עמדה שונה מתפרשת פעמים רבות כביטוי לעליונות, כהתנשאות, וכאי רצון להסתגל לבן הזוג. לעיתים מתפתחת תחושה אצל אחד מהם שבאופן קבוע, בכל פעם שהוא אומר דעה מסויימת על משהו, בן זוגו מביע דעה שונה.

 

העמקת חשיבה על דברים אלו, עשויה לעזור לנפגע מדעותיהם של אחרים, להבין שאין דעות אלו נאמרות משום שיש למישהו משהו נגדו, ולא משום שאינו יודע לחשוב נכון, אלא שדעתו – לעומת דעתם של אחרים – נובעת ממאורעות שעברו עליו, לעומת מאורעות שונים שעברו על אחרים. מהשפעות של הורים, מקריאת ספרות ומלימודים, הנותנים מימדים שונים וחשיבות שונה, לכל מה שכל אדם אמור להחליט עליו.

 

 

אדם הוא מערכת של שאיפות ורצונות, וכמעט כל המבנה הגופני שלו נוצר כדי להשיג עבורו את שאיפותיו ורצונותיו. כאשר פונים ומבקשים מהזולת דבר מסויים או כשמסבירים דבר כל שהוא, הרי הדיבור מהווה תרגום לשאיפותיו ורצונותיו של הדובר. כשם שבתרגום משפה אחת לחברתה, אין אפשרות להעביר במדוייק את כל המשמעויות המצויות בשפה המתורגמת, והתרגום הוא למעשה רק פירוש המשמעות עליו דובר בשפה המתורגמת, ולכן הוא מהוה רק חלק מהמשמעות עליו דובר בשפה המקורית. כך גם כאשר אדם ‘מתרגם’ את שאיפותיו לדיבור, הבעה זו, לעולם לא תוכל להציג במדוייק את רצונותיו.

 

כלומר, יתכן שהוא יצליח להציג כיוון לנקודת היעד שהוא רוצה להגיע אליה, אך את הסיבות לרצונותיו כפי שהוא רואה אותן ואת המניעים שהם בעיקרם בעלי היבטים רגשיים, יקשה עליו מאוד להבהיר. גם אם נניח שאדם יוכל להביע בדיוק באמצעות הדיבור את שאיפותיו, עדיין הוא עומד בפני קושי נוסף – חוסר בקליטה מדוייקת של המאזין. שהרי המאזין קולט, מבין ומתרגם את המסר על פי אישיותו שלו, השונה מאישיותו של המשדר.

 

העברת מסר מושפעת מדבר אחד חשוב נוסף – בשונה מהעברת חפץ ממקום למקום שבה אפשר להעביר את החפץ בשלמותו כמו שהוא, ללא פרוקו והרכבתו מחדש – העברת דעה, עמדה, או אינפורמציה, דומה להעברת חפץ שקודם להעברתו יש צורך לפרקו ולפוררו לשביבים זעירים, וכך להעבירו למקום החדש, ושם בעת הרכבתו יש לבנות קודם כל את החלקים מהפרורים ולעצב אותם, ולאחר מכן להרכיבם מחדש.

 

תהליך זה של פרוק ובניה מחדש, נעשה על ידי מוחו ודיבורו של מעביר המסר ומוחו וקליטתו של המאזין, רצונותיו ותכונותיו היחודיות. שהרי אמרנו – הדיבור הוא התרגום לרצונותיו בנושא, ולכן כבר בשלב הקליטה, בעת שמעבירים אליו את האינפורמציה עוד לפני שהועברה בשלמותה, כבר הוא מקבל אותה בהתאם לרצונותיו שלו ולא במדוייק כפי ששודרו בהתאם לרצונותיו של המשדר.

 

כלומר, אמנם נכון, בני אדם מדברים ביניהם ומשוחחים רבות, אולם לכל היותר הם מצליחים להעביר רק את המסגרת של הדברים. את התוכן וההרגשה ממלא המאזין לפי הבנתו.

 

לדוגמא, נניח שאחד מבני הזוג מדגים דבר באמצעות משל, והוא מדמה משהו ל’בית’. אצל אדם אחד המילה בית יכולה לשמש דוגמא לאושר, אצל האחר דוגמא לסבל. אצל אישה בית מייצג קן משפחתי. אצל איש לעיתים הבית נתפס כ’מוסך’ לשהות ולמנוחה, או כפנימיה. כמו כן לעיתים אדם מדמה דבר לפרי מסויים שהוא מציין את טעמו. יתכן שאצל המסביר הפרי נחשב לערב מאוד אך אצל המאזין, אין הפרי נחשב כלל לטעים, או לפחות לא לטעים מאוד, וממילא הדוגמא לא תאפשר לאפיין בדיוק את אשר התכוון הדובר להבהיר.

 

כאשר אדם מתקשה בעשיית פעולה מסויימת, הוא חש בה בשני רובדים: הרובד הראשון – הידיעה שהדבר קשה, דורש מאמץ ואינו נעים. הרובד השני – הקושי האמיתי שהוא חש בגופו כאשר הפעולה מקשה עליו, מפריעה לו ומעייפת אותו. כאשר הוא מסביר לזולתו מה הם הקשיים שהוא נתקל בהם, הוא יכול להעביר למאזין רק את הרובד הראשון את הידיעה שהדבר קשה, אך לא את תחושת הקושי שגופו חש, משום שתחושות קשה להעביר. אם יבין את תחושת הקושי יהיה זה על פי הזכרון המאוכסן במוחו של קשיים דומים שהוא עצמו חש בעבר, וגם זאת בצורה שונה, וחלקם אף עומעם או נמחק מזכרונו.

 

אין פלא, איפוא, שאי אפשר להעביר לזולת את מלוא הקשיים שהמתאר מנסה למסור. לכן אין לתמוה מדוע אף על פי שמתארים לאחרים קשיים שנתקלים בהם מתקבלת תחושה שהם ‘אינם מתרגשים’ לשמע הדברים ואינם רואים אותם באותה עוצמת קושי שתאר המספר.

 

לחוסר היכולת להעביר לזולת את מלוא הקשיים יכולה להיות תוצאה מעשית, נניח שאדם מנסה לשכנע את בן זוגו להוצאה כספית גדולה, כדי לרכוש מכשיר האמור להקל עליו את הקשיים שהוא נתקל בהם. קיים סיכוי שהמאזין ישתכנע אם גם הוא יחוש את הקשיים של המנסה לשכנע, וכאמור אפשר לדבר רק על רובד הידיעה שהדבר קשה, אך אי אפשר להעביר את תחושת הקושי, ולכן חילוקי דעות בנושא כזה עשויים להישאר בעינם.

 

בדומה לכך אנו נתקלים כאשר אחד מבני זוג מדבר על עייפות, וזולתו אמנם שומע את הדברים, אך כיון שהוא מצוי כרגע במצב של רעננות הוא אינו מסוגל לקלוט במלואה את תחושת העייפות שעליה מדבר בן זוגו. הוא עלול אף לפתח חשיבה לגבי בן זוגו שהוא מפונק, ולא צריך להתרגש מסיפוריו יותר מדי.

 

הקשיים האלה אמורים בהעברת מסר ניטרלי. אולם כאשר מצויים בויכוח גדלים קשיי העברת המסר עוד יותר, כיון שהמאזין שומע כדי לענות ולהגיב, ולא כדי להבין את אשר עם ליבו של המדבר. לכן הוא סלקטיבי בהאזנה ומתמקד בעיקר במה שיאפשר לו להשיב, ולא במכלול הדברים שהדובר מציג.

 

בנוסף לכך, ככל שמעורב גם היבט רגשי באינפורמציה שהדובר מעביר, הרי הקשיים גדלים עוד יותר. לא רק בשלבי הקליטה, אלא עוד בשלבי השידור. כיון שלמצבים טכניים אפשר להמשיל משלים ולתת דוגמאות, אך כאשר מדובר בהעברת היבטים רגשיים, מעטים הם האנשים המסוגלים לעשות זאת. ואם מדובר במצוקה רגשית, לא תמיד מסוגל אף בעל המצוקה עצמו להבין בדיוק מה מציק לו, ונוצר שיבוש רב בנושא.

 

קשיים אלה הקיימים בקליטה נכונה, חייבים לפתח מודעות אצל הדובר והמאזין. הדובר, אם ברצונו שדבריו יעברו אל המאזין בשלמות מירבית, עליו לנתח לעצמו, מה הם רצונותיו של המאזין, מה הן מצוקותיו, מה הוא מחבב ומה הוא דוחה, ולכוון את העברת המסר לצורה שהמאזין אוהב ומעוניין בה.

 

גם המאזין, אם ברצונו לקשור קשר אמיץ עם בן זוגו, עליו לעשות כל מאמץ להבין את נקודות המוצא של הדובר – להנהן בראשו לשמע דברי המדבר, לעשות מאמץ לבטל כל הפרעה ומחשבה שעולה על דעתו בקשר לעיסוקיו ולימודיו.

   

  

(מתוך "הבית היהודי חלק א, הבית היהודי חלק ב").