כבוד האדם וספירת העומר

משאנו באים לפרט ולפרק את המשפט הנוראי הזה לפרטים קטנים, הרי שהדבר מחריד ומזעזע.

דווקא בהם, בטובים ובמובחרים, פגעה מגיפת האסכרה. באביב, תקופת שנה נוחה ושקטה, ללא מחלות החורף או יובש הקיץ, מתו עליו, על רבם הגדול, כל תלמידיו, עשרים וארבע אלף טרגדיות, המעגלים הקרובים והרחוקים יותר, מונים ללא ספק, מאות אלפים אנשים, נשים וטף נוספים, וחכמנו האמונים על מבט ”שאין מיתה בלא חטא” (מסכת שבת דף נ”ה, עמ’ א’) בדקו ומצאו כי חטאם היה על כי ”לא נהגו כבוד זה לזה” (יבמות דף ס”ב, עמ’ א’). אין לנו הבנה בדורו של רבי עקיבא ובדרגתם של תלמידיו, אבל המסר העולה מדברי רבותינו- כי מצב זה, שלא נהגו כבוד זה לזה, הוא חורבן רוחני היוצר חורבן גשמי, שכן כבודו של הזולת הוא עצם חייו.

וכך כתב המהר”ל בפירושו לאגדות הש”ס: ”כאשר נוהג כבוד בחברו הוא עצם החיים” וגו’. ואפשר לבאר ולהסביר דבריו כי מהות היחס והקשר אל הזולת מנוי מערכו כיצור אלוקי, אשר נשמת בוראו מפעמת בו, כיון שאין אנו מעריכים בזולת את משקלו, גובהו, או צבע שערו, שהרי אלו, אף אם חשובים הם, אינם עצם האדם.

מהותו היא רוחנית, ”האני” הפנימי שבאדם הוא הנשמה האלוקית המיוחדת אך ורק לו, ואשר באמצעותה יוכל להתחבר ולהתקשר אל הבורא יתברך, ואם כן נשמה זו היא יצירה ראשונית של הבריאה, והלא מזלזל ופוגע בחברו מה גדול עונשו, ומה אנושה מחלתו, שהרי בנשמה האלוקית פגם ופגע, שהיא עצם החיים כאמור, ועונשם היא מידה כנגד מידה, שמתו אף הם.

מצאנו בדברי חכמינו ז”ל זהירות מופלגת מזלזול בכבודם של הבריות. כאשר שואלים תלמידיו את רבם: ”למדנו אזרחות חיים, ונזכה בהם לחיי עולם הבא”, עונה להם רבם ר’ אליעזר: “היזהרו בכבוד חברכם, זהו הדבר הראשון”. ומבאר שם המהר”ל כדרכו שוב: כבוד חברו הוא עצם חייו, נשמתו אשר בקרבו, ועל כן המכבדה זוכה לחיים –  מידה כנגד מידה.

ומשמונה התלמוד בחייו של ר’ יוחנן בן זכאי, אנו מוצאין בצד מעלות. כגון: “כל ימיו עסק בתורה, לא מצאו אדם יושב ודומם, אלא שונה. מעולם לא הקדימו אדם לבית המדרש, ולא הניח אדם בבית המדרש בצאתו, ועוד (ועיין שם, מסכת סוטה דף כח.), ולא פתח אדם דלת לתלמידיו אלא הוא בעצמו”. הרי לנו כבוד תלמיד שרבו פותח לו דלת בעצמו, כמה חשיבות ועידוד יקבל תלמיד שרבו הגדול, ר’ יוחנן בן זכאי קם לקראתו. אין הרבה שיכולים גם הם לדחוף ולעודד בצורה כה טבעית. (וכן ראינו אף אנו, אצל רבותינו, אף אם הדבר היה כרוך במאמץ גדול, היו הם בעצמם פותחים את הדלת לתלמידים מאותה סיבה).

אנו לומדים ממדרש חכמים על הזהירות הרבה שיש לנהוג בכבוד הזולת, וככל שהאדם קרוב יותר, יש להיות זהיר שבעתיים (שלא כמחשבה השטחית, אשר לאנשים רחוקים וזרים מייחסת חשיבות יתר, ואילו לקרובים, בן המשפחה או בני הבית, מזלזלים בכבודם).

הפסוק בפרשת ויצא מספר על נשואי יעקב ללאה ורחל. לאה, כידוע, ילדה ליעקב ארבע בנים, וזלפה ובלהה השפחות, אף הן כל אחת שני בנים, ואילו רחל, על אף שהייתה החשובה והאהובה בין הנשים, לא ילדה, וכך לשון הפסוק: ”ותקנא רחל באחותה, ותאמר ליעקב הבה לי בנים, ואם אין מתה אנכי, ויחר אף יעקב ברחל, ויאמר לה התחת אלוקים אני, אשר מנע ממך פרי בטן” (בראשית ל’, א-ב).

כלומר, החיסרון הוא בך, ואילו אני יש לי שמונה בנים, אם כן עלייך להתפלל ביתר כוונה, אך חכמינו תפסוהו בכך, כי הלשון הייתה בוטה ופוגעת יתר על הצורך, וכך אמרו: ”אמר לו הקב”ה ליעקב: ‘כך עונים את המועקות? חייך שבניך עומדים לפני בנה!, הרי היא בצער ובלחץ, ואף אם הצדק עמך, היית צריך לנחמה ולדבר על ליבה, שהרי מי יבין צערה ויגונה’. ומכאן נגזרה הגזרה, כי הירידה למצרים תהא כרוכה בצער ובעוגמת נפש של קנאת האחים ביוסף, מכירתו, וירידתו למצרים, וכו’, בניך אלו, יעמדו לפני יוסף בנה. כמובן שמדובר בדקויות וברגישויות בדרגתם, שכן לא אנו נטיף מוסר ליעקב אבינו, אבל את הלקח והלימוד כי יש צורך בלשון עדינה ומתחשבת בכל מצב ובכל זמן למדנו – יש לנהוג כבוד בזולת, וכל שכן אם מדובר בקרובים יותר.

וכך מצאנו על תלמיד מתלמידי רבי עקיבא, שחלה ואיש לא חש בהיעדרו, אך רבו, רבי עקיבא, הרגיש בחסרונו, בא לבקרו, ומצא כי חדרו מוזנח ומלוכלך. ניקה ר’ עקיבא בעצמו את החדר, ושטף וכיבד את הרצפה. במעשהו זה עודד את החולה, והוא התאושש והבריא. משראה זאת ר’ עקיבא, יצא ודרש: ”כל מי שאינו מבקר את החולה כאילו שופך דמים”. כלומר: העידוד והחיזוק שקיבל התלמיד מכך, היו כל כך משמעותיים ומידיים, שהרי רבו, רבי עקיבא, שהוא הגדול שבדור עושה זאת. אך רבי עקיבא בענוותנותו לא חשב שזה בגלל מעלתו, ודרש זאת על כל אחד ואחד, שיבקר ויתייחס אל כל חולה, כי ע”י הכבוד ותשומת לב שיקבל, זה יחיה אותו ויבריאו.

(מתוך “עת לחשוב” – כתב עת לחשיבה יהודית)