ארבע כוסות וחתונה
"חיליק, תחזור לעצמך", כולם מתחננים, "אתה עוד תתחתן, אנחנו נרקוד בחתונה שלך". וחיליק אפילו לא שולח מבט. הוא פשוט עבר את השלב הזה. עכשיו הוא באמת לא מאמין.
"חיליק, תחזור לעצמך", כולם מתחננים, "אתה
עוד תתחתן, אנחנו נרקוד בחתונה שלך". וחיליק אפילו
לא שולח מבט. הוא פשוט עבר את השלב הזה.
עכשיו הוא באמת לא מאמין.
החיוך הכפוי שנוצר תחת עיניהם של אנשים הופך למבט מר של אדם ששתה בעל כרחו שמן קיק.
"אני הברון טולסטוי", הוא אומר ומתכוון לכל מילה. "את מגישה לי את המרק בגלל שאני הברון טולסטוי".
קצה שפתה של נוגה רטט כשסיפרה לנו את המעשה המוזר של חיליק.
"הוא לא הפסיק לפלוט הערות בקשר לייחוס הברוני שבו. בתחילה חשבתי שהוא צוחק. כשגילינו שהוא רציני, התאפקנו להעביר את הסעודה במהירות ולסיים כאילו לא אירע דבר".
נוגה היתה נרגשת.
"ולא משנה שאת המרק הגשתי לו בכוס, כי נגמרו לי הצלחות…", הצליחה לבדר עצמה מעט.
"הוא מתחיל להשתגע", פלט צבי מפיו.
"ששש…איך אתה מדבר?", גערה בו נוגה.
ברון חדש בשכונתנו.
חיליק לא עמד בקנאה שלו ובחר לברוח, להטביע את דמותו בדמות ברון שלא היה. הסלידה לא אחרה להגיע. ואני ריחמתי עליו.
זכור לי ליל שבת אחד. סיימנו את הסעודה מוקדם מהרגיל, רוח נעימה נשבה, לקחתי ג’קט ויצאתי לבדי אל הלילה הרך, אל צבעי השחור העזים, פסעתי אל עבר פיסת הדשא הקטנה בין ערימת סלעים למבנה עזוב ונשמתי את האויר הצונן מה.
מביטה לשמים, עולם חדש, רשת של כוכבים עטפו אותי, הרגשתי את האושר של השבת זורם בעורקיי, ולרגע חשבתי כי העולם התקפל אל מעטפת זו. סחרחורת קלה תקפה אותי, הייתי צריכה להוריד את הראש ולחזור אל הלילה שלנו. מזוית עיני ראיתי אדם כפוף-מה, מגבעת מהוהה לראשו ועניבה שרק פסי הכסף שוברים את השחור שבה.
הוא פסע לאיטו בשביל וצל עצמו רודף אותו. זיהיתי אותו מרחוק, את האף הקמור ואת המשקפיים שמזמן הייתי שולחת למוזיאון ענתיקות.
"חיליק בוא, הכנס עצמך למעטפת הכוכבים ותרגיש מאושר". אני רוצה לשלוח לו את המסר על גבי גלי האויר הזורמים בשפע.
מידי שבת הוא אוכל אצל צבי ונוגה עם חמשת ילדיהם. המשפחה שלה היא משפחתו היחידה. הוא היה ילד קטן בן עשר, כשנסע עם הוריו לטייל. את הדרך חזרה היה צריך למצוא לבד. הרכב החליק על הכביש ואת השאר הוא כבר אינו זוכר. רק זכר את הדודה שאף פעם לא סבל לוקחת אותו לביתה.
הוא ברח מספר פעמים, התגלגל כה וכה, עד שמצא עצמו בארץ ישראל. עובד קבוע בנגריה ידועת שם, רוצה להתחתן. וכמו גזרה משונה נגזרה עליו. כל פעם סיפור אחר. והוא עדיין לבד, מתבונן במשפחות המלוכדות, מקנא בחשאי, מקווה כי יגיע יום וגם הוא יהיה שייך לקטגוריה שלהם.
לא אני לא יכולה להציע לו אושר במעטפת הכוכבים. ידעתי כי לא ימצא אושר, אלא בכוכב שיבטיח לו בית.
צבי באמת צדק. חיליק התחיל להשתגע. החל לתקוף אנשים בצעקות באמצע הרחוב. לשבת מול שקיעה ולבהות מוזרות בחלל.
הוא הסתגר בביתו. החל ללבוש בגדים שמוטב היה לו לא להוציאם מארון.
חיליק משתגע.
והכל בשלבים.
אני לא הוזה. חילק המסודר שטיפח עציצים ירוקים בביתו, רמס את השתילים ופיזר אותם בתחנת אוטובוס. הוא קרא לעזרה. מנסים לעזור, אבל לך תדבר עם הברון טולסטוי שהפסיק לאכול, אלא אם יגישו לו, הפסיק לצחצח את נעליו, כיון שממתין למשרת האישי, שיצא לחופשה קצרה.
חיליק קנה מכונת כתיבה עם מאות דפי נייר. כותב מילה אחת וזורק. מין תרפיה שכזאת.
הביאו לו עצים, אולי עבודה בהם תטלטל אותו ותחזיר אותו לעבודתו הישנה. אבל הוא הבעיר אותם באש וצלה עליהם עוף.
"חיליק, תחזור לעצמך", כולם מתחננים, "אתה עוד תתחתן, אנחנו נרקוד בחתונה שלך".
וחיליק אפילו לא שולח מבט. הוא פשוט עבר את השלב הזה. עכשיו הוא באמת לא מאמין.
"את יודעת נוגה", אמרתי לה פעם אחת לאחר שחיליק התארח בביתה, "פגשתי אנשים משוגעים ולא פחדתי. אבל לראות אדם שאת מכירה משתגע, מפחיד אותי".
"כן, כי כולנו נמצאים על הגבול שבין השיגעון לשפיות, ואדם שמשתגע דופק לך על דלת המציאות. מזכיר לך כי מספיק זוג מספריים אחד כדי לחתוך את החוט הדק".
נוגה מהרה לדרכה. נפרדנו כשהיא מותירה אותי תוהה.
* * *
פסח מתקרב.
אוירת החג מורגשת בשכונה. כולם עסוקים. מזרונים ושמיכות מוצאים החוצה לאיוורור. רהיטים נזרקים ויש כבר שעומדים הכן להפוך רהיט ישן של מאן-דהוא לרהיט חדש עבורם.
הצרכניות עמוסות במוצרים כשרים לפסח. ילדים ומים בכל מקום.
ריח של אביב מעורב בניקיון בכל פינה. וחיליק, משום מה, שקט. גם הוא, לשמחתנו, מנקה את ביתו לפסח.
פחדנו כי החג המתקרב יאיים עליו ויגרום לו להתכווץ עמוק פנימה, לברוח שוב אל דמותו של הברון. אולי הבין שאין משרתים חינם?
"אולי", הצעתי לבני ביתי, "נזמין את חיליק לליל הסדר?". ההצעה ירדה מן הפרק. חיליק העדיף לבלות את ליל הסדר אצל נוגה וצבי.
"ומה אם חיליק ישתגע שוב?" נלחצה נוגה.
"כל דכפין יתיי ויכול". התעקש צבי. "שמירה מיוחדת יש לנו בליל הסדר, אותה שמירה גם תשמור עליו".
"ואם היין ישפיע עליו?" הקשתה נוגה.
"ארבע כוסות של גאולה נצטווינו לשתות, הוא יזכה לגאולה", חזר צבי בנחישות.
* * *
ליל התקדש החג.
חזרנו כולנו מבית הכנסת. דלת ביתנו מול ביתם של צבי ונוגה.
"חג שמח לכולכם". האיחולים עברו בחדר המדרגות.
"הגאולה בדרך", אמרתי לנוגה, ולא ידעתי כי התנבאתי.
הכוס הראשונה הביאה עמה את גאולתו של חיליק.
דקות ספורות לפני שצבי החל את הסדר, נשמעה דפיקה בדלת ביתם. בפתח עמדו אמה ובתה שתיהן גיורות.
"באנו להתארח אצל משפחת דבש", הציגו את עצמן בביישנות-מה כשמבטא אנגלי כבד מלווה את דבריהן. "באופן בלתי צפוי תקפו הצירים את אֵם המשפחה והם בדרכם לבית החולים. היא אמרה לנו לבוא אליכם. שביתכם תמיד פתוח לאורחים".
"בשמחה" אמרה נוגה והוסיפה כסאות נוספים. בליל הסדר לא שואלים קושיות על אורחים.
בכוס השניה נוגה כבר סרקה בסיקור עין מרפרף את הבת המבוגרת, ומבטה נדר ממנה אל חיליק.
בכוס השלישית מבטיה הצטלבו עם מבטיו של צבי. אותה מחשבה חלפה בראשם.
משהו במראה של הגיורת הזכיר את החיליק. את הדמיון הזה העבירו למציאות מיד בצאת החג.
הכוס הרביעית נשברה בחופה, תחת רגלו של חיליק, שהיה נתון במעטפה של אושר. כולנו סביב מחינו דמעה. עמדתי שם, מביטה בשמים זרועי הכוכבים. נוגה וצבי הובילו את חיליק לחופה. הבטתי בפניהם שזרחו באור יקרות, ושמחתי.
כ"ב אדר התש"ע
3/08/2010
איך אפשר להשיג את שרה פכטר? שלום רב; הייתי מעוניינת לשוחח עם שרה ולקבל ממנה עצות בדברים שברור שהיא מתמחה בהם. האם יש כתובת דוא”ל שמישהו מכיר ויכול לשלוח לי? אשמח מאוד!
כ"ב אדר התש"ע
3/08/2010
שלום רב; הייתי מעוניינת לשוחח עם שרה ולקבל ממנה עצות בדברים שברור שהיא מתמחה בהם. האם יש כתובת דוא”ל שמישהו מכיר ויכול לשלוח לי? אשמח מאוד!