עומר השעורים – פרשת השבוע אמור
פרשת השבוע אמור - אנו קמים ונופלים, אך כל הזמן בדרך אל הקדושה. וזה מה שמסמל עומר השעורים שמופיע בפרשתנו, וזוהי ההכנה לקבלת התורה בשבועות.
פרשת אמור
ספירת העומר וקדושת הימים
בפרשתנו מופיעה מצות ספירת העומר אותה אנו מקיימים מדי ערב "וספרתם לכם".
ידועה דרשת חז"ל שהמילה "לך" ביאורה, להנאתך ולטובתך. ואיזו טובה יש לאדם מספירת העומר? כשנאמר: "וחג הסוכות תעשה לך", הרי זה זמן שמחתנו, והאדם אוכל ושותה ונהנה בסוכתו. אולם מה ההנאה והטובה בספירת העומר? אומר רבי חיים ויטאל ("עץ הדעת טוב", פרשת ראה): כי אלו ימי ספירת העומר הם ימי דין גמור לכל בני האדם, והספירה מזכירה לנו להיות בתשובה ובתפילה ולהמתיק הדינים, ואין טובה גדולה מזו.
מוסיף השל"ה הקדוש, כי "עניין ספירת העומר הוא עניין גדול וקדושה עליונה שממשיכים על עצמם, על כן צריך שיתעורר ליבו בתשובה ויהיה קדוש וטהור בתשובה.
בכל לילה אנו זוכים להתעורר בזמן הספירה ומבקשים מה' יתברך: "קדשנו וטהרנו בקדושתך העליונה", "ואטהר ואתקדש בקדושה של מעלה", ועוד דיבורים המבטאים את הרצון העז שלנו בימים אלה להתקדש ולהזדכך, לשבור את מידת הגאוה ושאר מידות רעות הנובעות ממנה, ולהשיג ענוה והכנעה ומידות טובות. וגם אם האש הזו בוערת לדקות מספר אך למחרת אנו חוזרים "לעצמנו", הרי עדיין יש לזה חשיבות וכוח, והרגעים הללו הם שלנו לנצח. כל יום שעובר מצטרף לימים הקודמים וההשפעה מצטברת עד ליום החמישים, היום הגדול של מתן תורה.
עומר התנופה – ההכנה לקבלת התורה
בתחילת ספירת העומר, למחרת פסח, מניף הכהן את העומר שהוא עומר שעורים.
ידוע, ששעורים הוא מאכל בהמה המסמל את העדר הדעת, את המקומות הנמוכים, את הירידות. ועל ידי הנפת עומר השעורים מגלה הכהן ומפרסם כי ה' נמצא בכל מקום ועם כל אחד, גם עם אלו הנופלים והרחוקים מאוד ממנו.
אנו נלחמים בתאוות ובמידות הרעות, רוצים להתקדש ולהזדכך משום שחיים עם קדושה הם חיים נפלאים, החומר הרי אף פעם לא יכול להשביע אותנו. אולם איננו מלאכים. לפעמים בתוך המלחמה על קדושתנו אנו נופלים ונכשלים, אך חשוב לדעת שכדאי להתחזק ולא להתייאש ח"ו. היצר הרע רוצה את היאוש, את העצבות שבאה אחרי העבירה יותר מן העבירה עצמה, כי אדם מיואש ועצוב עלול לעשות חלילה הרבה עבירות נוספות, ח"ו.
אומר רבי נתן: "ועל כן אין שום יאוש בעולם כלל. כי זה עיקר הנסיון של כל אחד מישראל כשבא לטהר עצמו מזוהמתו, אם יכול לעמוד בכל מה שיעבור עליו ותמיד יתחזק בה' ולא יפול משום דבר בעולם, כי יאמין תמיד כי מלוא כל הארץ כבודו, ויהיה איך שיהיה אל יסתיר פניו מה' יתברך מלהשתוקק אליו ומצעקה ובקשה ותחנונים, כי הרבה הרבה צריך לעבור על כל אחד לפי מדרגתו. וזו עיקר ההכנה לקבלת התורה, על ידי העומר שעורים, לידע ולהודיע ולהיודע כי אפילו בתכלית הזוהמה והגשמיות בבחינת עומר שעורים, גם שם יכולין לגלות כבודו יתברך, ומכל הטומאות והזוהמות שבעולם, יכולים לשוב אליו יתברך, שזה נתגלה על ידי העומר שעורים. כי זה ידוע שאי אפשר לקפוץ בפעם אחת אל הקדושה בשלמות, כי הבא ליטהר מסייעין לו ואומרים לו המתן. שצריך להמתין הרבה כל אחד כפי עניינו עד שיזכה להתקדש כראוי ולצאת מזוהמת מצרים ולזכות לקבלת התורה ביום החמישים בשבועות הקדוש". (אורח חיים, פסח, ט, כ-כא).
אדם עובד על מידת הענוה והצניעות אך נופל לגאוה ברגע מסויים. נלחם במידת הכעס ונדמה לו שניצח, אולם נופל לכעס גדול. אך חשוב לדעת – לא להתייאש! ויבקש את רחמיו של הקב"ה שיעזור לו. אנו קמים ונופלים, אך כל הזמן בדרך אל הקדושה. וזה מה שמסמל עומר השעורים שמופיע בפרשתנו, וזוהי ההכנה לקבלת התורה בשבועות.
כוחה של צניעות
נאמר בפרשה: "ויצא בן אישה הישראלית…ויקלל…ושם אמו שלומית בת דִבְרִי". והדבר מפליא. אותו יהודי שראה את כל הנסים והנפלאות שעשה ה' לעם ישראל ביציאתם ממצרים ובלכתם במדבר, ובודאי שבאותן שעות עמד אף הוא והתפעל ממעשיו של הבורא, עתה עומד ונוקב את שמו המפורש של הקב"ה ומקללו. כיצד זה יתכן? איך יורד אדם לדיוטא תחתונה כזאת?
על שאלות קשות אלה עונה התורה הקדושה ואומרת: "ושם אמו שלומית בת דברי". מדוע נקראה כך? מסביר רש"י הקדוש: שלומית – שהיתה מפטפטת ואומרת שלום לכל אחד, בת דברי – דברנית היתה, מדברת עם כל אדם.
אישה ששואלת בשלום כל אחד ומדברת עם כל אדם, הרי היא פוגמת בנשמתה ופגם זה נמשך לבניה אחריה, עד שמסוגל אותו בן לעמדו ולנקוב שם ה' ולקללו. ואף על פי שהיו לאותו בן שעות מרובות של התעלות בעבודת ה', חוסר צניעותה של אמו מקהה את רגשותיו עד שמעבירו על דעתו ועל דעת קונו.
יסודות הבית היהודי וחינוך הילדים מושתתים על מידת הענוה והצניעות. מצאנו עניין זה בתורה, כאשר באו המלאכים אל אברהם ושאלו אותו "איה שרה אשתך", כדי שיאמר "הנה באוהל" – שצנועה היתה. המלאכים לא שיבחו את שרה על האוכל הטעים שהכינה או על רוח הקודש שלה, אלא על צניעותה, שזה יופייה ותפארתה של האישה הישראלית, ודווקא משום כך נפקדה וזכתה לבן, ליצחק אבינו.
רבי יוחנן אומר: למדנו יראת חטא מבתולה שנפלה על פניה ואמרה: ריבונו של עולם, בראת גן עדן ובראת גיהנום, בראת צדיקים ורשעים, יהי רצון שלא ייכשלו בי בני אדם. מסופר על קמחית שזכתה לשמונה בנים כהנים גדולים, בזכות מה? בזכות שמעולם לא ראו קורות ביתה את שערות ראשה. נמצא, שבכוח הצניעות זוכים להכל.
שאלו פעם את הרב מבריסק אודות חזן שפירקו נאה וזקנו מגודל וכו', ענה להם: הכל יפה אבל אין לו קול יפה לחזנות. ועל אותו משקל בעניין בת ישראל – יתכן שתהיה בת גומלת חסדים גדולה, או מתפללת בכוונה, אולם אם בצניעותה פגומה, הרי העיקר חסר.
בגדו של יהודי הוא כלי קודש. מסופר על חנה אמו של שמואל הנביא שתפרה לו מעיל בגיל שנתיים, והמעיל גדל עמו עד גיל 52 ונקבר עמו. נעשה נס והמעיל גדל עם שמואל, ובזכות מה? בזכות תפילותיה של חנה כאשר תפרה את המעיל וכך הפכה אותו לכלי קודש.
כך גם לגבי הכיפה של הרב מבריסק. מסופר שכאשר סרגה אחת הרבניות של משפחת בלוי הידועה ירמולקעס (כיפות) על כל שורה שסרגה אמרה פרק בתהילים, וכשקנה הרב מבריסק את הכיפה וחבשה נכנסה קדושה מראשו לכיפה ומהכיפה לראשו, ואחרי שנפטר כל חולה שחבש את הכיפה זכה לישועה ונרפא.
על האדמו"ר המופלא, רבי יששכר דב מבעלז, מסופר שרגעי השיא בחייו היו הרגעים שעמד בערב יום הכיפורים ונפגש בפרוכת הצחורה שעל גבי ארון הקודש. ברגע מרומם ונשגב זה היה האדמו"ר מתייחד עם זכרה של זקנתו הצדקת והצנועה, שמבגדיה הלבנים נעשתה פרוכת זו. בהתעוררות מיוחדת היה מעלה האדמו"ר בבכיות גדולות לפני שופט צדק את כל מסכת הקדושה והצניעות של אמותינו הקדושות, את מסירות נפשן על בגדיהן הצנועים, ומתוך כך הביאו להשראת שכינה בישראל ולהקים דורות שלמים של בנים קדושים ויראים. יפה ונאה לבגד שכל כולו כלי קודש להתאחד עם עטרת תפארת התורה והתיבה.
עוד מסופר על בנות ישראל בגיטו ורשא, שקרעו את המזרנים ותפרו מהם גרביים, משום שלא היו להם גרביים בגיטו, והוסיפו לאורך שרוולי השמלות.
ומאותה תקופה – ישנו סיפור על אישה שבאה לנחם את היושבים שבעה על הרב מקלוייזנבורג עם זוג גרביים (כנראה שהחזיקה אותם) וכולם תמהו: מה עניין הגרביים לניחום אבלים…והיא סיפרה שכאשר ראה אותה הרב בגיטו ללא גרביים, שאל כיצד יתכן שבת ישראל תהא ללא גרביים? והיא ענתה, מה אעשה ואין לי גרביים. כאשר שמע זאת הרב הוריד מרגליו את הגרביים השחורות שלו ואמר, לי אין חוב ללבוש גרביים, אך לך זו מצוה וגם חוב.
ה"חזון איש" אומר, כי לעתיד לבוא הקב"ה יערה טל של תחיה על הקברים ועל המצבות וכולם יקומו לתחיה בריאים ושלמים. ומהיכן טל תחיה נובע? מטיפות הזיעה של תלמידי חכמים הלומדים תורה, או יהודים שמקיימים מצוה בשמחה, בהתלהבות ובאש קודש ונוטפים זיעה, ומנשים צנועות שלבושן ארוך וסגור גם כשבאמת חם, והקב"ה אוסף את טיפות זיעתן ושם אותן בתוך נאדות. וזה טל התחיה.
דרשו חז"ל: "כאשר ברא הקב"ה את האשה, התבונן מאין לברוא אותה, ואמר: לא אברא אותה מן הראש שלא תהא גאוותנית, ולא מן העין שלא תהא סקרנית, ולא מן הפה שלא תהא דברנית, ולא מן הלב שלא תהא קנאית, ולא מן היד שלא תהא ממששנית, אלא ממקום שהוא צנוע באדם (צלע). ועל כל איבר ואיבר שהיה בורא לה, היה אומר לה: תהא אישה צנועה".
התורה מצוה אותנו: "הצנע לכת עם ה' אלוקיך", "והיה מחניך קדוש". עם ישראל אינו יכול להתקיים ללא שמירתו המתמדת של הקב"ה, וצריך לאפשר לאותו שומר לשכון בתוך בתינו, בתוכנו. וכאשר השומר רואה חוסר צניעות מיד הוא ושכינתו מסתלקים. השמירה נחלשת. כל ההשפעות הטובות נסתמות. מידת צניעותו של האדם היא המפתח לשמירה. במקום שבו נמצא ה' – כל הטובות והברכות שבעולמם נמצאות, וכפי שאומרת הגמרא (סוכה נג): "אם אני כאן הכל כאן". הגאולה העתידה תהיה דומה לגאולת מצרים. שהרי בזכות 210 שנים של עמידה איתנה ומאבק עיקש נגד הזרם שבו מסרו ישראל את נפשם על שמירת הלשון הטהורה, מלבושים צנועים וצניעות הליכותיהם, שלא ידבק בהם אפילו משהו מטומאת מצרים.
יוסף הצדיק זכה שאין עין הרע שולטת בזרעו. מדוע? משום ששמר על צניעות אימו, שהזדרז ועמד לפניה בכדי להסתירה מעיניו של עשו בשעה שעברה לפניו, כדי שלא ישביע עשו הרשע את עינו ממנה.
בועז, גדול הדור, כשראה את צניעותה של רות (הדרך בה ליקטה את השיבולים וכן את מלבושיה הצנועים), אמר: "ודאי ראויה זו למלכות". ושכרה של רות על צניעותה היה שנישאה לבועז, והיתה אמה של מלכות בית דוד ואימו של מלך המשיח.
יהי רצון שנזכה.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור