מי גילה לנאפוליון את הסוד?

 

 

מסופר על העריץ נאפוליון בונפרטה, שליטה הרודן של צרפת, שנחל נצחונות גדולים ואדירים, וכבש ארצות ומדינות רבות, ובכל מקום שהגיע הכניע את הקמים עליו גם אם היו רבים וחזקים ממנו.

 

רבים מן הצדיקים באותה תקופה התפללו ופעלו למפלתו, כגון רבינו הקדוש ורבי זלמן שניאור מלאדי "בעל התניא" זצ"ל, כי למרות שהראה אותו עריץ פנים שוחקות לישראל, ועשה עצמו כאילו דורש אך ורק את טובתם בכך שהשפיע עליהם ללמוד כביכול חכמה ומדע, אולם ידעו הצדיקים כי כל מגמתו היא להחדיר בעם ה’ חכמות זרות ומדעי העמים שבהם היו טמונים כפירות ומינות, ולכן התנהג עמם ביד רכה, כדי שילכו אחריו וישמעו לעצותיו. מה שאין כן יריבו הצורר ניקולאי ימ"ש, שלמרות שהיה בפועל רודה בישראל ומציק להם וממרר את חייהם, אף על פי כן עסקו הצדיקים בהכנעת נאפוליון דווקא, משום שראו בעיני רוחם כי לאחר שיטה את לב ישראל ביד רכה ויפילם ברשתו על ידי חכמות ההבל, הוא גם יתחיל להציק להם ולרדות בהם ביד קשה. ואכן, בסופו של דבר הוכנע העריץ ונתבטל מן העולם.

 

אך לפני כן, הוא נחל נצחונות מזהירים ביותר, והיה שולט בכיפה. הדבר היה לפלא, משל ולשנינה בעיני כל העולם. מה היה סוד הצלחתו? היכן היה טמון כוחו הרב? חייליו היו ידועים כחיילים מוצלחים ביותר והיו מאומנים היטב ולוחמים כאריות, והתמיהה היתה רבה – כיצד הגיע לזה?!

 

לבסוף, לאחר מחקר וברור בין גדולי ורבי המלחמה של המדינות השונות, נודע דבר הצלחתו במלחמותיו: נאפוליון החדיר בצבאו את מידת השמחה! וכמו שנהוג שבכל מחנה של חיילים נמצאים מפקדים וממונים על צרכי המלחמה השונים והמגוונים וצרכי החיילים, כלכלתם, ציודם ומלבושיהם, הרי שבצבאו הנהיג נאפוליון חוק שלכל קבוצת חיילים ובכל מחנה ומחנה, מלבד מומחי המלחמה, יהיו שם גם בדחנים, בדרנים, מוזיקאים, מעין "צוות הווי ובידור", שכל תפקידם היה אך ורק לשמח את לב החיילים ולנטוע בהם הרגשת בטחון ועליונות.

 

נאפוליון לא הרשה לשום מחנה לזוז בלעדי צוות זה, שהיה חשוב לו לא פחות ממפקדי המלחמה, ובעוד שבצד שכנגד שררה אימת המלחמה ולב הלוחמים היה מלא פחד תדיר, הרי שבצידו של נאפוליון שררה השמחה והחדוה, ולכן כשהגיע עת הקרב היו יוצאים חייליו ונלחמים כאריות, כשליבם מלא חדוה ותקוה, וזה הדבר אשר הביא את נצחונותיו האדירים.

 

והיו הצדיקים תמהים ושואלים מי גילה לו מן השמים את הסוד הזה, שבעזרת מידת השמחה נוחלים נצחונות במלחמה…

 

 

כאן טמון הסוד. זה עיקר תכסיסו של היצר הרע כנגד האדם – להכשילו ולהפילו לעצבות. כי מתחילה, עיקר פעולתו של היצר הרע היא, לעקור את האדם ממקור חיותו ולנתקו מבוראו על ידי שמסיתו לעבור על מצוות ה’ ולעשות רע ח"ו. אולם כשאין הדבר עולה בידו, משום שהאדם ירא מדבר עבירה ולכן אינו שומע להסתה ודוחה את ‘הצעותיו’ של היצר, הוא לא מתייאש ומנסה להדיח את האדם בדרכו הערמומית, על ידי שהוא ‘מתלבש’ במצוות. בדרך זו הוא מוסיף לאדם כביכול יראה על יראתו, ומרבה עליו חומרות יתירות שלא לפי כוחו ודרגתו, ובכך הוא מכניס אותו לעצבות ודאגה. כתוצאה מכך, אין דעתו ומוחו של האדם פנויים לעבודתו הרוחנית או לכל עיסוקיו הגשמיים, עד שהוא מכריעו ומנצחו ח"ו.

 

ובאמת, דבר זה ידוע כרעה חולה שהתפשטה מאוד בזמנינו, שהיצר הרע משתמש בתכסיס זה, כלומר מרחיק את האדם ממידת השמחה שהיא כה חשובה, הן ברוחניות והן בגשמיות, ומפיל אותו לעצבות ומרה שחורה על ידי תככים וערמומיות של חומרות יתירות ודאגות מיותרות של עבירות, עד שהוא נופל בידו לגמרי ח"ו.

 

מכאן מובן עד כמה מידת השמחה היא כה חשובה, עד שהיצר הרע עוסק בדבר זה כל ימי חיי האדם, כאשר עיקר מגמתו בעניין זה היא להרחיקו מבוראו.

 

 

מידת השמחה היא מעלה עליונה שאין למעלה ממנה, משום שבעזרתה אפשר לנצח את המלחמה הגדולה ביותר – מלחמת היצר הבוער בקרבנו תמיד החפץ לכלותנו. ועל כל אדם לשאוף להגיע אליה. אולם יתכן שבזמן שנאבקים לזכות במידת השמחה, דווקא אז נופלים לעצבות, כי כן הוא טבע הדבר – כאשר נלחמים בדבר מחשבתי אזי מתגבר הכח הנגדי.

 

לכן העצה היא, לא להלחם על השגת השמחה, אלא להשתדל לא להניח לעצבות להכנס למוחנו, ולהחליט שכמו שאסור לחשוב מחשבות של תאוות וכו’, כך גם אסור לחשוב מחשבות של עצבות, כמו שאמרו חז"ל: "לא תעיל דויא בליבך" – לא תכניס דאגה בליבך (סנהדרין ק, ע"ב). כשהאדם פנוי מעצבות, אזי בכל דבר שעושה בסור מרע ובעשה טוב, הן בגשמיות והן ברוחניות – נבנית אצלו השמחה!

 

 

ישנו משל על האריה מלך החיות, שפעם אחת חלה וכל חיות היער חיפשו רפואה עבורו. והנה, נודע להם על עשב מסויים, שרק העשב הזה מסוגל להביא מרפא למחלת המלך. אולם העשב הזה גדל בין נקיקי הסלע הצרים, שאף אחד לא היה מסוגל להוציאו משם. עד שבא הנחש והציע את עצמו להוציא את העשב הזה ולהגישו למלך.

 

אמר האריה: "מי שרק יביא את העשב הזה אקח אותו מידו, אך מהנחש לא אקח גם אם הדבר נצרך לבריאותי, משום שגם ברפואתו מעורב ארס…"

 

על האדם לדעת כי כשמגיעה לו עצה מסויימת והארה רוחנית בנוגע לעבודת ה’ יתברך, אך עצבות מעורבת בה, הרי הוא צריך לדחות את ההארה הזאת ממנו ולזעוק בפה מלא: לא מדובשך ולא מעוקצך! אם תבוא בלי עצבות אקבל אותך, אך לעולם לא אקבל עצה שיש בה גם מעט מן העצבות והדומה לה!..בדיוק כפי שיגישו לאדם משקה לרוות את צמאונו, אולם יודיעו לו שבתוך המשקה הזה מעורב מעט סם שיכול להזיק לו או להרוג אותו, האם ישתה אותו?!

 

ידוע מאמר החסיד: נס והצלה גדולה היא שהדאגות אינן מועילות, כי הדברים קל וחומר, מה אם כשהדאגות אינן מועילות, והאדם לא מפסיק מלדאוג כאשר הן ‘תוקפות’ אותו, אם הן היו מועילות על אחת כמה וכמה שלא היה מרפה לרגע אחד מהדאגה והעצבות…

 

כשאדם זוכה להרחיק ממנו את העצבות, אזי מכל פעולה לטובה שהוא עושה הוא מגיע לידי שמחה, מכל שכן כאשר האדם חי כל כולו באמונה ובהשגחה פרטית, הרי שהוא שרוי תמיד בשמחה וחיות, והוא חי חיים טובים ומאושרים.

 

כשאדם זוכה לחיות חיים באמונה כזאת, הרי שכל דוק של דאגה ועצבות מסתלקים ממנו, והוא מאמין שכל מה שעושה הקב"ה הוא רק לטובה, וכל הנעשה עמו אף אם אין הוא רואה זאת עדיין בעיניים – הרי אלו הם חסדים גדולים מאבינו שבשמים, ואז חשים ומרגישים שהעולם חי, ומבינים שהעולם לא מתנהג מעצמו, אלא בכל הנעשה שוררים חיות ותקוה, ובעזרת הבנה זו זוכים שמחשבות חיוביות אלו יחדירו באדם שמחה וחיות לנצח.

   

        

(מתוך "לקט אמרים" מאת הרב יעקב מאיר שכטר).