ליל הסדר בצינוק הגרמני

"כל האנשים נבראו בצלם אלוקים, ורק הרוצח

 

 

אסירים שונים הצטופפו שם בתא הגדול של בית הכלא.

 

היה שם ראש-ישיבה קשיש, זקן מופלג, ששערו לבן כשלג, שנתפס בידי הגרמנים בשעה שהקהיל תלמידים במרתף נסתר ללמדם תורה. גם היה שם שומר מומר רגזן, לשעבר פקיד ממשלתי גבוה, שעל תעודתו האישית הטביעו הגרמנים גושפנקה אדומה "יהודי" והכריחו אותו לשאת על שרוולו סרט עם מגן דוד, הוא נאסר בגלל שהסרט היהודי שעל זרועו לא היה כרוחב עשרה סנטימטר, כפי שאמר הגזרה.

 

היו שם צעירים יהודים, אף ילדים, שנתפסו בשעה שטיפסו כסנאים על חומות הגיטו הגבוהות והמרופדות תיל דוקרני, ברצותם לעבור לעבר השני, מהם שהחזיקו בתוך בלויי בגדיהם שקיקים זעירים עם מיני מזונות האסורים בהנאה ליהודים, כגון קמח וסוכר, ואחרים נתפסו ובידם הסחורה הפסולה ביותר – כרוזים נגד הרוצחים הנאצים ועיתונים בלתי חוקיים, מודפסים באותיות מרובעות, קטנות, שחרחורות.

 

כן היו שם בתא הרבה פולנים, אנשים פשוטים, שלא ידעו על שום מה הם כלואים בצינוק.

 

כמה מהם נחבשו בכלא משום שאחרו ללכת אחרי שעות העוצר בערב. אחרים – על שום שלא התייחסו במלוא מידת דרך-ארץ כלפי גרמנים עוברים ברחוב. אולם רוב הפולנים היו חבושים בשל החשד בלבד, שיש ביכולתם לעשות "משהו" שמפניו היו הכובשים הגרמנים מתייראים מאוד.

 

בצינוק האיום נדמה היה, שנטשטשו כל ההבדלים שבין אדם לאדם, שכן בכלל היה הכלא מטשטש הכל, כמעט שאי אפשר היה להבחין בהבדל שבין יום ובין לילה, חושך תמיד שרר בתא הנמוך. לא היו ימי עבודה ולא ימי מנוחה. כל הימים היו ימי עינויים אכזריים. הסימן היחיד, שלפיו הכירו בתמורות הזמן, היה בשעה שהסרדיוטים זקיפי בית הסוהר, היו קוראים את האסיר, לא בשמו אלא לפי מספרו, ומוציאים אותו לדרכו האחרונה שממנה לא ישוב עוד לעולם.

 

יום אחד נזדעזע כל התא על יושביו.

 

השעה, ספק יום ספק לילה. מבעד לאשנב הגבוה והצר של התא חדר מין חורון לבנבן. בשעה זו נשמע בתא קולו המעורר של ראש הישיבה הישיש: "חג שמח יהודים! לשתיקה מה זו עושה? הרי פסח היום, לילה הסדר הראשון!"

 

לראש הישיבה לא התייחסו כל האסירים שבתא, לרבות הפולנים, בדרך ארץ רבה, ראוהו כראות אדם בלתי רגיל, האוצר בקירבו כוחות לא יאמנו, הוא, ראש הישיבה, ידע את חשבון השבת וימות החול ואף חשבונם של יום ולילה ידע, כדי להתפלל תפילות בלחש, שחרית מנחה וערבית. תורה שלימה וגדולה היתה חרותה במוחו ועל לוח ליבו. בשעות העינויים האיומים ביותר היה שואב ממעיינו הנסתר הזה. החבוי בתוכו השקוי המתרונן בקירבו בניגון של נהימה, שהיה כמזור ליסורים. הפעם ביקש כנראה ראש הישיבה לשתף את כל היהודים בשמחתו.

 

"אחים יקרים", פתח, "את ההגדה של פסח אני יודע בעל פה, הבה ואכבד את כולכם: השתא הכא, לשנה הבאה בארעה דישראל! השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין!".

 

"לשנה הבאה בני חורין, יהודים"! – ענו אחריו חלק מהנוכחים בערגה.

 

הזיק הראשון נפל ומיד הלהיב את הכל, כמו לפיד של אש, זיק התקוה לדרור, שביב התקוה האחרון של אובדים, האסירים היהודים, זקנים וצעירים, התחילו מצטופפים סביב ראש הישיבה הזקן, שהציף את הכל בזרם של אומץ-לב ותקוה.

 

בקרן-זוית של תא הכלא נערך "שולחן" משונה של ליל הסדר. על גבי שקי תבן אחדים ישבו כל היהודים. אף המומר התגנב בחשאי וישב ביניהם, שום סימן של חג לא היה, אף לא נר אחד של חג, רק קולו הנישא החגיגי של ראש הישיבה:

 

"עבדים היינו לפרעה"…

 

הקול הציף את הכל. הישיש אמר בקול רם פסוק אחר פסוק, והקהל כולו חזר אחריו בניגונו על פסוקי ההגדה מרגע לרגע ביתר עוז, כאילו נטלטלו כולם לעולם קסמים.

 

לפתע באה הפסקה חדה, אכזרית, האסירים הפולנים, כאילו נבעתו מפני המחזה המשונה שלנגד עיניהם. הם נתקנאו ביהודים על שום שהם יודעים לשכוח את המציאות הנוראה, או שראו עלבון לעצמם, שלא הוזמנו אף הם לטקס הדתי החגיגי, ואולי שתי הסיבות כאחד.

 

כמה מהם קפצו ממקומם כמטורפים מרוב כעס, וזעמו: "הרי לכם חוצפה יהודי כזאת! בית כנסת אתם עושים לכם כאן?!"

 

ועד שלא הספיקו היהודים לענות להם דבר ולשכך חמת האסירים הפולנים, שכנים ואחים לאסון, התחילו כמה מה"גויים" רוקעים ברגליהם בדלת התא ושורקים, כדי להזעיק את זקיפי בית הסוהר הגרמנים שבחוץ, בפרוזדור.

 

ראש הזקיפים, סרדיוט מפלוגות הסער ובידו מגלב מתנפנף, עמד בפתח ועימו כמה חיילים: "חה, חה, חה, יהודים ארורים!" חרק וסינן מבין שיניו וקצף על שפתיו, "עדיין לכם תפילה וזמירות בראשכם! לא יאומן! אל התליה אוביל אתכם מחר, את כולכם!"

 

ואל הצעקן הגדול ביותר מבין האסירים הפולנים פנה ראש הזקיפים ואמר: "אתה תשגיח עליהם! הריני ממנה אותך משגיח על כל יושבי התא. עכשיו אין לי פנאי, ולא סבלנות אליהם, אבל מחר אראה להם את נחת זרועי!, ואתה, איש התלמוד", פנה אל הישיש, "אתה תהיה הראשון!" – והגיף מאחוריו את דלת התא ברעש.

 

רגע ממושך נשארה תלויה באוירה של התא דממה מעיקה וכואבת, שני הצדדים, היהודים המנוצחים והפולנים המנצחים, ראו את עצמם אובדי עצות. איש לא ידע לפצות פה, אפילו המארגן הראשי של השערוריה לא היה מרוצה בתפקידו החדש.

 

בכיה חרישית באה עתה מקרן-הזוית מפיותיהם של כמה עשרות מרי נפש. "התבייש בן אדם, שנשכרת להיות משרת לתליין!" קרא פתאום אחד הבחורים השתקנים, ונזדקף מלוא קומתו על יד ה"משגיח" של התא.

 

דממה כבדה ירדה על כל האנשים בתא וכאילו נעצרה נשימתם, רגעים ממושכים עמדו כולם מורכני ראש, דוממים, קופאים, ואחרי הפסקה ממושכת נשמע לפתע קול מדבר: "לכו והתפללו לכם כמו שליבכם חפץ".

 

היה זה קולו של ה"משגיח" החדש, קול שבור מבושה וחרטה, אחר רגע הוסיף: "אבל הגידו לי ואדע לפחות, מה הם אומרים שם בהתלהבות כזאת, לכל הרוחות!" – פנה אל הבחור שהוכיח אותו, והפעם בחיוך קל על שפתיו.

 

"מסכים", השיב הבחור במקום ובקול של התעוררות, "הזקן יוסיף להגיד את ההגדה ואני אבאר לכם את דבריו בפולנית, שכל יושבי התא יבינו".

 

בלי שהייה נתחדשה, כמאליה, חגיגת ה"סדר" ובהתלהבות יתירה. ראש הישיבה קפץ ממקומו ועמד, וכל היהודים נזדקפו עמו והמשיכו את החוט הנפסק של הפזמון בניגונו המלבב של הזקן, מילה במילה אחריו:

 

"והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, והקב"ה מצילנו מידם!"

 

ומיד התחיל הבחור מתרגם בלשון הפולנית:

 

"והיא" – האמונה הגדולה הזאת, היא שהחזיקה תמיד את היהודים, בזמנים הקשים ביותר של השיעבוד, "שלא אחד בלבד" – לא היטלר אחד עמד עלינו לכלותינו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו שונאים למחות אותנו מעל פני האדמה…"

 

"והרי אף אנו הפולנים, אומללים כל כך! כמה שונאים קמים עלינו תמיד מכל העברים" – שיסעהו הצעקן הראשי, כולו נרגש ונפעם, כשהוא פונה אל אחיו הפולנים מסביב, "בחורים, שמעו מילים נכונות! העיקר שלא לאבד את האמונה והתקוה! נלמד משהו מהיהודים".

 

"נכון, נכון" נשמעו כמה נהימות הסכמה מבין האסירים הפולנים, "והרי זה גם שכרנו אנו, ולמה זה לא יזמיננו זקן היהודים אל הטקס הקדוש, הן כולנו אחים לגורל אחד…"

 

הבחור מסר את הדברים לראש הישיבה, שזקף בכבדות את ראש השיבה שלו וענה מיד דברים רציניים ושקולים:

 

"כל האנשים נבראו בצלם אלוקים, ורק הרוצח החורט בידיו אות קין על מצחו, הוא לבדו מוחק את צלם האלוקים מעל פניו. אדרבא, אח לצרה יולד! יהודים יקרים, נצטופף במקצת, לפנות מקום מכובד לאורחינו האסירים מהכלא הזה".

 

יהודים ופולנים, יושבי חושך וצלמות בתא אחד של הכלא הגדול יושבים בעירבוביה צפופים וראש הישיבה המשיך בניגון מעורר את סיפורי ההגדה ויציאת מצרים, והמתרגם ביאר לפולנים בשפה פשוטה, כיצד יסד פרעה את משטר העבדים על ידי עבודת פרך של כפיה, כדי לבנות לעצמו את פיתום ואת רעמסס, כיצד שקע פרעה בתאוותיו השפלות עד שהגיע לשחיטת ילדי ישראל ונגישת העבדים היהודים בעינויים בתהום העבדות עד שכמעט השלימו עם גורלם, עד שקם משה, שליח האלוקים, מעוררם ופודה אותם.

 

"אח" – הפסיקו מדי פעם המאזינים הפולנים תוך התפעלות, "מה דומה ההיסטוריה הזאת למתרחש סביבנו, כמה מן הדמיון לתקופתנו זו השפלה…"

 

"דם ואש ותמרות העשן" – קרא ראש הישיבה, והמילים מדודות, כמונה צלצולו של שעון – "ומכל המשטר האדיר של פרעה" – תרגם והסביר הבחור – "לא נשאר אלא דם, אש ותמרות עשן".

 

"כה יעזרנו ה’" – ענו הפולנים אחריו, נרגשים מאוד.

 

"סלח לי, איש קדוש אתה", נפל הצעקן ה"משגיח" והתרפק על ראש הישיבה.

 

הזקן נתן קולו בשיר של דבקות ואמונה, ולאט לאט למדו הכל, יהודים ופולנים, את ניגונו המופלא של הזקן, וצליליו המתוקים נתפזרו ועברו מפה אל פה, מלב אל לב, והיה התא משכן של מתרוננים, בצוותא, בדבקות וברחמים.

 

ט-ר-א-ח! – נשמע קול יריה חד.

 

כשפנו כל העיניים לעבר הקול, ראו את דלת התא פתוחה לרווחה ובפתח עומד זקיף, רותח ומתחלחל מזעם: "לכל הרוחות! משתאות תערכו לכם כאן? לישון! ולא – אני מריק בראשכם את כל הכדורים!"

 

איש מאסירי התא לא נבעת, ואיש מאסירי התא, כיהודי כפולני, לא נרדם באותו הלילה.

 

כי על כן, אותו לילה, ליל הסדר היה…

   

   

(מתוך "עת לחשוב")