אנשי המחר

 

 

רציתי לערוך לכם היכרות עם אנשי המחר. אבל במקום שאכביר מלים, ואולי אפילו אגזים במקצת, הבה ניתן לאחד מהם לספר על עצמו. כך תשמעו את תיאורו מכלי ראשון:

 

אז זה כך, החבר הכי טוב שלי שעבר לגור בחיפה, שלח לי מכתב ארוך וידידותי רצוף הזמנה לבר מצווה של בנו. לא יכולתי להשתתף בשמחתו באופן אישי, אבל עד היום לא יצא לי לכתוב אליו.

לא, לא! בשבילי לכתוב זה עניין של מה בכך. אם אני רק לוקח את העט ביד, וקצת שקט מסביב, יש לי מכתב גמור בפחות מרבע שעה. ואז אני שם אותו במעטפה, מדביק בול, ותוך רגע הוא כבר בתיבת הדואר המוצבת על המדרכה במרחק שני בניינים מכאן. אני באמת די חרוץ בדרך כלל, אבל עד היום משום מה לא הסתדר לי לענות על המכתב הזה.

אתם שואלים מדוע? הנה יום אחד אני מחליט שמחר, מיד עם שובי מהעבודה, הדבר הראשון שאני עושה הוא לכתוב את המכתב. ובכן, כשחזרתי מהעבודה למחרת הייתי רעב מאוד. אחרי הארוחה הייתי מוכרח לרוץ עם הילד לקופת חולים, כדי שהרופא יראה את הנקודות שהופיעו לילד על הבטן. כשחזרתי מהרופא הספקתי בקושי להגיע לבית הכנסת לתפילת מנחה. אחרי מעריב נשארתי לשוחח עם אחד הגבאים. כך הלך לי חצי ערב ויצא לי החשק לכתוב.

אבל החלטתי: מחר! זהו. מחר בלי נדר אכתוב את המכתב ויהי מה. אבל מחר היה יום שישי. אומנם הדלקת נרות לפי שעון הקיץ הייתה אחרי השעה 7 בערב, אבל יום שישי זה לא יום לכתוב מכתבים. ואז החלטתי סופית וחגיגית, שהדבר הראשון שאני עושה במוצאי שבת לאחר ההבדלה, הוא להתיישב, לקחת עט ביד ולכתוב את המכתב וזהו!

במוצאי שבת, רק סיימתי לשתות את הכוס של ההבדלה, נזכרתי שזו הזדמנות אחרונה ללכת לנחם את משפחת כהן שמחר בבוקר קמה מהשבעה. כשחזרתי מניחום האבלים אמרתי לעצמי שזה לא מתאים לכתוב מכתב ברכה ידידותי כשחוזרים מניחום אבלים. וחוץ מזה דואר ישראל בין כה וכה אינו מרוקן את תיבות הדואר בחצות הליל, כך שלא יקרה כלום אם אכתוב את המכתב מחר מתוך שמחה וישוב הדעת. בין כה וכה מכתב שחיכה כבר חודשיים יכול לחכות עוד יום, לא יקרה לו שום דבר.

מאז אותו מוצאי שבת עברו כבר עוד חודשיים, ופשוט לא יצא לי לכתוב את המכתב. אני אפילו לא יודע אם אצליח למצוא את המכתב של החבר שלי בתוך ערימות המכתבים שמונחים על שולחן הכתיבה שלי. מה לעשות? ככה זה.

 

האיש תיאר יפה את עצמו. זוהי תמונה אופיינית של איש המחר. אדם שדוחה תמיד למחר כל מה שניתן לדחות. יש מחבריו שלעולם לא ידחו למחר מה שניתן לדחות למחרתיים. ומקובלים אנו שדבר, כיון שנדחה נדחה. המעניין הוא שתמיד מלווה הדחייה בנימוק חזק ומשכנע. על כל פנים, איש המחר עצמו משוכנע שהנימוק משכנע.

לא רק כתיבת המכתב הנ”ל נזרקת ככדור מיום למחרתו בקביעות במשך חודשיים. הנה על המדף מתחת לראי בכניסה לדירתו, מונח פתק ממחלקת החבילות בדואר. הפתק נשלח לשכן הגר ממול מעבר לכביש, ובטעות הגיע לכאן. טיפשי, כמובן, לרדת במיוחד כדי לשים את הכרטיס בתיבת הדואר של בעליו, הרי בין כה וכה הוא יורד מחר בבוקר לתפילת שחרית ואז ייקח איתו את הכרטיס ויקיים מצוות השבת אבידה.

 

אך למחרת הוא איחר במקצת לתפילה, ועל כן דחה את החזרת הכרטיס לצאתו לעבודה. אבל אז הוא פשוט שכח. בדרך לעבודה נזכר בכרטיס והחליט החלטה איתנה, שהערב כשירד להתפלל מנחה ייקח את הכרטיס, אבל בדיוק אז ביקשה ממנו אשתו להוריד את הקרטון הריק של הירקות, ולכן החליט בפסקנות שמחר יהיה האות הזה, סופי ומוחלט!

 

בקיצור, הפתק הזה שבעליו אמור לקבל לפיו חבילה הממתינה בדואר, מונח כבר למעלה משבועיים על המדף שמתחת לראי ומחכה לגאולתו. בשבת אומנם הוא רצה ללכת במיוחד להשיב את הכרטיס לנמענו, אך התעוררה אצלו מיד השאלה ההלכתית אם זה לא מוקצה.

המכתבים בערמות שעל השולחן הכתיבה שלו, מכילים עשרות סיפורים על תשלומים לארנונה ולבזק, לתלמוד תורה של הבן ולביטוח של המקרר, וכולם כולם עבר זמנם, זה בשבוע וזה בחודשיים. יש שם מסמכים ודו”חות שהתאריך האחרון למשלוחם כבר עבר. יש שם הזמנות לחתונות שלא הלכו אליהן וצריך היה לכתוב איזו גלוית ברכה, אלא שבינתיים כבר נחגג פדיון הבן של הילד הראשון.

מה טיבה של מחלה איומה זו? היש לה מרפא? המחלה הזאת לא הייתה מעניינת אותנו כל כך…לולא…בושה להודות על כך, אבל כל אחד מאיתנו, כמעט ללא יוצא מן הכלל, מזהה בעצמו אחוז מסוים מסימני המחלה של אנשי המחר, מי למחצה, מי לשליש ומי לרביע.

נחמה פורתא נמצא ב”סנגוריה” של הרמח”ל. הוא אינו מגדיר זאת כמחלה. לדבריו זהו טבעו הטבעי ביותר של האדם. כיוון שהאדם נוצר עפר מן האדמה, הרי עפריות החומריות הנמשכת כלפי מטה יוצרת את כבדותו הטבעית של האדם. העצלות, כך הוא קורא לתכונה זו, היא טבעו. אדרבה, חיזוק גדול צריך מי שרוצה לכפות את הטבע אל הפכו.

גם כאשר יודע האדם היטב את חובתו ומה ראוי לו לעשות עכשיו, אף על פי כן לא יעשה אותה מיד. נימוקי העצל גאוניים הם, הם מסתכמים על טענות מן השכל, על מאמרי חכמים, ואף על פסוקים מפורשים מן הכתובים, כשכולם מכוונים אל מטרה אחת: להניחו במנוחת עצלותו.

השיטה לדחות עשיית כל דבר מ”עכשיו” אל ”מחר” לא הייתה כל כך נוראה, סוף סוף יום אחד אינו גורלי כל כך, לולא המתוחכמות של המשהו הבלתי נתפס הנקרא ”זמן”. כשעובר יום אחד, ומגיע אחריו ה”מחר”, אותו מחר שאליו דחינו את מה שדחינו, והנה ראו זה פלא: ה”מחר” הפך להיות ”עכשיו”, ומחרתיים שנראה אתמול כה רחוק, הוא ה”מחר” שאליו שוב אנו דוחים את כל מה שחייבים לעשות עכשיו.

השיטה לדחות דברים למחר, יש לה טווח בלתי מוגבל. כך נדחים דברים גם לשלושה חודשים וגם לשבע שנים. לא קשה למצוא רווקים ורווקות בני 35 שהגיעו לאן שהגיעו רק בזכות ”זה לא יברח, נראה בשבוע הבא”. החשש ”שמא יקדימנו אחר” לא הטרידם מעולם.

אבל יש גם אנשים אחרים. הנה לפני שנים אחדות סיפר לי רב אחד שפגש ברחוב אדם ממכריו, יהודי פשוט. והוא מספר ליהודי הפשוט הזה כבדרך אגב, שקבוצה של מגיהים וסופרי סת”ם ערכו מבצע בדיקת מזוזות בשכונה דתית ידועה, והנה לתדהמתם כמעט 90% מהמזוזות שנבדקו נמצאו פסולות מכל מיני סיבות.

בין שיחו שאל אותו בפשטות היכן ניתן להשיג מזוזות כשרות בוודאות, ומשקיבל את התשובה, נפרד ממנו לשלום. כעבור שעתיים שוב פגש הרב את היהודי הזה בבית הכנסת, והלה מספר לפי תומו שהלך מיד לאותה כתובת, רכש 9 מזוזות, הלך הביתה והחליף את כל המזוזות אותן ”ירש” מהדייר הקודם שמכר לו את הדירה, ואשר לא נבדקו מעולם.

זהו יהודי של ”אומר ועושה”. בקלות יכול היה למצוא שבע סיבות טובות ואפילו הלכתיות לדחות את בדיקת המזוזות עד לחודש אלול למשל. אך שיטתו היא שדבר שצריך להיעשות, יש לעשותו עכשיו, ממש ברגע זה.

העתיד אינו נתון בידנו. מכאן ועד העתיד הקרוב ביותר יכול לקרות הכול. אם משהו נמצא בכלל בידנו, הרי זה רק הרגע של ההווה. רק בו אנו מחזיקים עכשיו, ורק בו אנו מסוגלים לפעול. כל האנשים הגדולים, כל הצדיקים, כל אלה שמצליחים להזיז דברים, כולם הם אנשים שדבר שמוחלט אצלם לעשותו הם מתחילים לעשותו מיד באותו רגע. לא מחר, לא אחר כך, אלא באותו רגע ממש.

כל אדם רציני הרוצה באמת למלא את חובתו לטובת העניין ולטובת עצמו, אין לו ברירה אלא להיות בלתי טבעי, על טבעי, עליו להתגבר על טבעו החומרי הבסיסי ולפעול בזריזות. עליו להתפטר מחברותו, החלקית או המלאה, באיגוד אנשי המחר, ולהצטרף כחבר מלא אל אנשי ”אומר ועושה”. מוסכם?

רגע, הקשיבו! מה הוא אומר שם? הוא מבטיח חגיגית שממחר הוא מתחיל להיות ”אומר ועושה”! ממחר? הרי זה המרשם הבסיסי ביותר של העצלות.

כל החלטה טובה שתחילתה ”מהשבוע הבא”, ”ממחר”, או ”אחר כך”, כמוה כלא כלום. מילת המפתח של הזריז היא עכשיו, מיד. כל החלטה רצינית נכנסת לתוקפה ברגע זה. הן זהו קטע הזמן היחיד בו אנו חיים ופועלים.

 

 

(מתוך "בעין יהודית")