פרשת השבוע כי תישא – להרגיש שלם זה להיות ביחד!
פרשת השבוע כי תישא: מדוע אמרה התורה לתת רק מחצית השקל ולא שקל שלם? ללמדנו שאין אדם שלם עד שיהיה שותף עם חבריו יחד, בצוותא ואחווה גם עם הפשוט שבפשוטים...
עולם של רחמנות
הקב"ה רחמן. קֶל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת. זוהי האמת לאמיתה.
רבי נתן, הסתלק מן העולם הזה כששפתיו ממללות שוב ושוב "חנון המרבה לסלוח, חנון המרבה לסלוח…"
"ה' יתברך מלא רחמים וטוב לכל ומאריך אף לצדיקים ולרשעים, כי הוא מטה כלפי חסד ודן את הכל לכף זכות ומוצא נקודה טובה בפושעי ישראל ועל ידי זה מכריע אותם לכף זכות. נוצר חסד לאלפים – מה שהוא יתברך מטה כלפי חסד ודן לכף זכות, זה החסד נוצר וממתיק לאלפים, היינו אף על פי שיש כנגד זה אלפי ורבבות פגמים שפגם אותו אדם, אף על פי כן מעט הטוב שמוצא על ידי החסד, דוחה הכל ועל ידי זה נושא עוון ופשע, כי על ידי זה נכנס באמת לכף זכות" (אורח חיים, השכמת הבוקר א).
כשם שבורא עולם נוהג עם ברואיו, כך גם בני אדם צריכים לנהוג אחד עם השני. וכדי לדון לכף זכות את הזולת צריך לחזק את מידת האמונה, משום שבעזרת האמונה אנו הופכים כל דבר, כגון כעס לרחמים, כי "אדם שמפר כעס ברחמים זוכה להתקרב לצדיק, כי כל הנשמות משתלשלות מהקב"ה, מהאור אין סוף, דרך הצדיק, ולכן לכל אחד יש חלק בנשמה של הצדיק, וכשכועסים – נפרדים, וכשמוחלים – מתחברים" (באור פני מלך חיים).
הרחמים, החסד, הטוב שיוצא מאיתנו לזולת – מחבר אותנו מחדש. לכן צריך להתחבר לעולם הנפלא הזה דרך מידת הרחמים. רבנו אומר (ליקו"מ, תורה יח), שהתכלית של הבריאה היא עולם הבא, השעשוע שיהיה לנו בעולם הבא. כלומר, מכינים פה, בעולם הזה, את העולם הבא. הצדיקים הם אלה שיכולים לתפוס במחשבתם את תכלית עולם בא. וכל אחד ואחד מישראל, כפי הפרת הכעס במידת הרחמים, היינו, כשבא אדם לכלל כעס, לא יפעל בכעסו שום אכזריות, ואדרבא, ימתיק את הכעס ברחמנות בבחינת "ברוגז רחם תזכור", כן מקבל ממנו, מן הצדיק, את הבחינה הזו של התכלית.
אשת רבי חנינא בר דוסא הצניעה את התכלת של הרקיע בקרטליתא, בארגז, לצדיקים לעתיד לבוא. וארגז, אומר רבנו (שם), מרמז על רוגז. קודם עליך להכניע את הרוגז ואז תזכה לקבל מן התכלת, להתקרב לתכלית.
אדם שמפר את כעסו ברחמים, מושך עליו את השכינה. לכן אסור לוותר בעניין זה, אלא ברגע שמתעורר הכעס – לעצור אותו, משום שזו עבודה פנימית חשובה ועצומה.
לא ימוש מתוך האוהל
"עיקר ההתקרבות וההתקשרות של התלמידים והכשרים הדבוקים בהצדיק האמת שהוא רבם האמיתי, הוא שיהיה בבחינת ויהושע בן נון נער לא ימוש תוך האהל. ולכאורה אינו מובן, כי היה צריך לאכול ולשתות ולעסוק בצרכי הגוף גם כן בודאי. ומכל שכן בדורות האלו איך אפשר לקיים זאת?
"אך כשזוכין לאמונת חכמים בשלמות, דהיינו שמאמין שכל דברי רבו ומעשיו הם מלאים רזין נפלאים, על ידי זה אפילו בעת שאינו אצל רבו הוא גם כן בבחינת לא ימוש מתוך האהל. כי בכל מה שמתנהג עמו הוא מוצא בו דברי רבו ורמזיו הקדושים, ועל ידי זה הוא תמיד מקושר לרבו, ובכל מה שמדבר ועושה הוא זוכר את רבו. ותלמידים כאלו הם בחינת אתרוג פרי עץ הדר, ודרשו רז"ל: הדר באילנו משנה לשנה, היינו שמקשרים ודבוקים באילנא רבא ויקירא שהוא רבם הקדוש תמיד משנה לשנה. ועל ידי תלמידים כשרים כאלו דייקא נתגלה הדרת קדושת רבם, והדר כבוד מלכותו של השם יתברך בעצמו, לכל באי עולם". (אוצר היראה, צדיק, קצ"א).
יהושע בן נון מלמד אותנו כיצד להיות מקושרים ל"רבו": לחפש את רוח הקודש שלו, לשמוע בקול עצותיו בלי "הנחות", לא להפסיד שום שיעור תורה של רבו, לעשות מהתורות תפילות, לעשות משהו בשביל רבו, להגביר את הכיסופים והגעגועים אליו כדי שתהא נפשו קשורה בנפש רבו, להתקשר אליו לפני כל פעולה ופעולה, להתרחק ממחלוקות על הצדיק וכו'.
רבי נתן אומר בעניין חטא העגל, שהוא חלק נכבד מן הפרשה שלנו: "כי צריכין עכשיו, בדור הזה, להתקרב לצדיק האמת שבדור הזה כדי שיברר לנו האמונה כפי העת והזמן של עכשיו, כי האמונה צריכין לברר בכל יום ויום מחדש. וזה עיקר התגברות יצר הרע, להסתיר ולהעלים את הצדיק האמת שבאותו הדור דייקא. כמו שאנו רואין בחוש, שעיקר המחלוקת הוא על הצדיק שבאותו הדור, ואחר כך בשכבר הימים הבאים, מודים גם בזה הצדיק ואומרים שזה בודאי היה צדיק, אבל חולקים על זה הצדיק שבזה הדור שאחריו" (ליקוטי הלכות, ברכת הריח, ד, ל"ג).
אין אדם שלם
כותב רבי יעקב יוסף, בעל "התולדות": "מדוע אמרה תורה לתת רק מחצית השקל ולא שקל שלם? ללמדך שאין אדם שלם ולא יהודי שלם עד שיהיה שותף עם חבריו יחד, בצוותא ואחוה, ולא עוד אלא, אף הפשוט שבפשוטים בכוחו להשלים את הגדול שבגדולים".
מובן אם כן, שמידת הענוה היא זו שמנחה את האדם בעניין זה, משום שאין אדם שלם. משה רבינו פונה אל ה' יתברך ואומר: "אם תישא חטאתם, ואם אין מחני נא". רבינו אומר (ליקו"מ תורה ד), שכל הכפרה של כלל ישראל – על ידי הצדיק. כי הצדיק, כשהוא עניו באמת, יש לו הכוח לכפר על כלל ישראל. ועובר על פשע – לשארית. מי שיכול להעביר על הפשעים הוא מי ששם את עצמו לשארית, לשיריים.
דבר נוסף שמזכיר רבינו בתורה זו, כי זה מן הנמנע שלא יבוא לאדם איזה גדלות (גאוה) כששומע שמספרין שבחו, כל שכן שמלך גדול משבח ומפאר את האדם. מתי יכול אדם לשמוע שבחו ולא יבוא לו שום גדלות? כשיבטל כל הרגשותיו וחומריותו, כמו משה רבינו, שראה שכתוב בתורה – "וידבר ה' אל משה", "ויאמר ה' אל משה", וישראל קוראים בכל יום בתורה שבחו של משה, והוא בעצמו מספר להם שבחיו, ולא היה למשה שום התפארות וגדלות מזה, כמו שכתוב "והאיש משה עניו מאוד", ובודאי על ידי ענוותנותו היה כוח בידיו לכפר על עוון העגל. ולכן אמר משה "ואם אין" – היינו, אם לא תישא חטאתם (תסלח להם), בזה אתה מראה שאין לי כל כך עניוות, שאוכל לכפר להם על עוון העגל, לכן בקשתי – "מחני נא" (מן התורה), כדי שלא אכשל בגדלות, שאני רואה ושומע כל עת סיפור שמי ושבחי בתורה, ואם אני עניו, צריך לך שתישא חטאתם, ככתוב "ועובר על פשע, לשארית".
מידת הגאוה מצריכה עבודה רבה, והיא עבודה גדולה במשך כל ימי שנותיו של האדם. אי אפשר להשיג קירבת ה' כל זמן שיש לאדם גאוה. גאוה מובילה למתח, לחץ, קנאה, כעס וכן הלאה. אך כאשר אדם עובד על מידה זו, חייו נעשים טובים ונעימים יותר, חיים של שמחה ושלום עם הזולת.
מתנה יקרה
פרשתנו עוסקת באריכות בעניין השבת. השבת – כלה נסוכה. וכמו שכלה מביאה נדוניה לחתנה, כן השבת מביאה לכל אחד ואחד מעם ישראל נשמה יתירה כדי להתענג על ה'.
הזוהר הקדוש אומר, כי מיום השבת מתברכים כל ששמת ימי החול. האור המיוחד של השבת מאיר את ששת ימי המעשה. ואותו דבר, אך מן הצד השני – אפשר לראות שכל המאמץ של השבוע בא לידי ביטוי בשבת. כבר בזמן התפילות לקראת השבת זוכים לקבל את שמחת השבת, את האור שלה. מכאן נוכל להבין את "הצניחה" של מוצאי שבת – שהרי השתמשנו בכל מה שעשינו כל השבוע והכלי נותר ריק, לכן צריך להתחיל מחדש, ולהתחיל להכין את השבת הבאה כבר במוצאי שבת.
יהי רצון שנזכה לחיים מלאים ברחמים, בענוה, באמונה בצדיק שבדור, ושנזכה למשוך את אור וקדושת השבת לששת ימי החול.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור