ששש! אל תעירו

 

 

המוות הוא רעה חולה.

 

לולא הוא יכולים היינו לחיות לנו את חיינו בלי כל צורך לחשוב לשם מה אנו חיים. אף אם היינו שוגים בתקופה כשלהי בחיינו, לא היה בכך כל רע שהרי תמיד יהיה סיפק בידינו לתקן את המעוות בתקופת החיים הבאה. היינו נפטרים מההרגשה המציקה והמתמדת בחשיבותו של הזמן הנוזל ונעלם לנו בין האצבעות, שהרי היה לנו מלאי אין סופי של ימים ושנים, ומה ערך היה אז ליום או לשנה.

 

כל זה היה אילו…אבל המציאות שונה: יש מוות, יש סוף לחיים. הכרח לנו להרהר בתכלית החיים. וחייבים אנו, אם איננו קלי דעת, לחוש שכל יום הינו חד פעמי. אם עבר יום לריק הרי זו אבידה שאינה חוזרת, שהרי יום המחרת הוא יום בפני עצמו מתוך מלאי המוגבל של ימים שהוקצב לנו. מי שנופצה שמשה בחלונו אינו משלים את החסר בשליפת שמשה מתוך חלון אחר בדירה.

 

רבים חיים את חייהם כאילו אינם אלא "חזרה" לקראת החיים האמיתיים של עצמם. והנה מתברר להם שזו לא היתה "חזרה" אלא ההצגה עצמה, וכל מעשה שעשו, או מחדל, לא היה ניסוי אלא החיים עצמם, ואותם לא ניתן לחיות שנית. אך, לרוב, הגילוי מתרחש כעבור שנים, או סמוך לסוף הדרך, ופקיחת העיניים מאוחרת מדי מכדי לשנות משהו במדיניות החיים שלהם.

 

פלוני רצה מאז ומתמיד לחיות באורח חיים מסויים. אך היום זה "לא הלך לו" כי הרגיזו אותו, אתמול לא היה לו מצב רוח, שלשום היה עייף וכדומה. אבל הוא מעולם לא וויתר. תמיד איתנה היתה התקווה בליבו שאי פעם בעתיד הוא באמת יממש את חלומו ושאיפת חייו לחיות בצורת החיים האידיאלית כפי שרצה תמיד.

 

כמה מאכזב לסכם בסוף החיים שה"אי פעם בעתיד" לא הגיע אף פעם והאידיליה לא התממשה מעולם. זאת מסיבה פשוטה, לא היתה לו לאותו פלוני התחושה המתמדת של חד-פעמיותו של הזמן. שכלו לא קרא לו: מה שאתה רוצה לעשות, קום ועשה עכשיו וברגע זה, כי רגע אחר במקומו לא יהיה! המוות הוא שצריך להעמידנו על הנחת יסוד זו של החיים.

 

אם נעמיק לחשוב ניווכח כי המוות אינו אירוע חד פעמי רגעי הבא בסוף החיים. מה שקרוי בפינו מוות הוא מה שקורה כאשר אוזל חלק הזמן האחרון שעמד לרשות החי. אך לאמיתי של דבר אנו מתים כל הזמן. כל יום שעובר, כל רגע שחולף, אוזל ואיננו, ואנו נפרדים לנצח מאותו חלק חיים שעבר. אנו הולכים ומתים בכל רגע כי הרגע שעבר לא יחזור אלינו לעולם. מכאן החשיבות העצמית של כל יחידת זמן שאין לה תמורה.

 

אורך החיים הוא גורם שולט בהתייחסות המקובלת של בני אדם אל המוות. כאשר נפטר זקן בן שמונים שנה ומעלה ובהלוויתו משתתפים נכדיו וניניו, אומרים הכל: הוא נפטר בשיבה טובה, זקן ושבע ימים. ומתוך האמירה את חש בקנאה המבצבצת מבין המילים…אמירה זו גם מכילה את המסר שאין להצטער כל כך על מות הנפטר, כי הוא מיצה את המקסימום האפשרי.

 

מה פירושו של "שבע ימים"? מי זה אשר קבע את מספר הימים של החיים אשר בהם ניתן להשביע אדם? ומי החליט שהנפטר הוא שבע ימים? אדרבה, אדם זקן הגיע רק עכשיו לשיקול דעת נכון, לסיכום של ניסיון חיים מספיק, ולגיבוש עמדות והשקפת חיים המבוססות על מחשבה, התנסות, וצלילות דעת שאינה נעכרת על ידי רתיחת הדם של הנעורים. זקן זה היה מצוייד עכשיו בכל הדרוש להתחיל את עיקרם של החיים, את החיים עצמם, ולחיות חיים נכונים ומלאי תוכן. והנה לפתע בא המוות, עלה הכורת, הוא בפתח חייו בדמי ימיו.

 

בשחר האנושות חיו בני אדם מאות רבות של שנים, כעדות ספר בראשית. קשה להניח שברכו אז מישהו ביום הולדתו ה – 119 בברכה המסורתית: עד מאה ועשרים…לצעירון בן 80 שנפטר, ספדו אז, מן הסתם, באותו נוסח של "ניגדע באיבו" וכדומה, בו ספדים כיום למת בן 19. התמקדות תשומת הלב במספר שנות החיים באה לאחר שהשלמנו בליבנו עם עצם העובדה של סופיות החיים. שכחנו כי בתכנון המוקדם של הבריאה בן-אנוש נברא לחיות לנצח ורק חטא אדם הראשון הביא את המוות לעולם.

 

כיום, כאשר המוות הוא עובדת חיים מוצקה ובלתי ניתנת לשינוי, עלינו לזכור כי שנים אינן אלא מסגרות זמן, ולהן עצמן ולמספרן אין משמעות החלטית. לתוחלת החיים אין משקל משמעותי מכריע, בין אם החיים נמשכים מאות שנים, כפי שהיו בתחילת קיומה של הבריאה, ובין הם נמשכים בממוצע קרוב ל – 30 שנה, כבתקופת יון העתיקה, או 75 שנה כבימינו. השאלה הגדולה והקובעת היא: מה עושה בעליהן של השנים באותן שנים שחי אותן? באיזה מילוי תוכן הוא ממלא את מסגרות השנים העומדות לרשותו?

 

ההתייחסות אל המוות הינה כה מרכזית בהשקפת החיים עד שניתן לומר: אמור לי מה אתה חושב על המוות ואומר לך מה אתה חושב על החיים…מעניין לראות את השוני בין בני אדם בנושא זה.

 

יש הנוקטים בשיטה המיוחסת לבת יענה, הם פשוט מתעלמים מהמוות וחסל. אחרים מביאים אותו בחשבון, אך מסקנת חשבונם היא: אכול ושתה כי מחר נמות. הם חשים אמנם את חד פעמיותו של הזמן – "חיים רק פעם אחת", הם נוהגים לומר. אך מתוך שהם סבורים שהערך העליון בחיים הוא הנאה גופנית, והאדם, לדעתם, אינו יותר מאשר גופו החומרי, מגיעים הם למסקנה של "חטוף ואכול! חטוף ושתה!".

 

עוד יש המגיבים בפחד, פחד מפני הנעלם, מפני היסורים. הפחד מביא לידי יאוש, לאי אכפתיות. העדר הערכה של החיים מביאה לאדישות כלפי סופיותם. בין אלה ירבו המדוכאים והמתאבדים, וכן אלה הקרויים "אמיצי לב", שבאמת אינם אלא מפקירי חייהם מתוך אי החשבתם.

 

היחס לחיים ולמה שאחריהם מבוטא בקיצור נמרץ בפיוט של החכם-הפילוסוף רבינו שלמה אבן גבירול זצ"ל (שלא הגיע ליום הולדתו ה – 30), ששובץ בסליחות לעשרת ימי תשובה:

 

"כי יבוא יומי

אזי איקץ מחלומי

ואשובה אל מקומי".

 

האומנם כחלום הם החיים? שאל זקן ויגדך איך חלפו כחלום ימיו. חיים אנו בעולם זה במעין חלום. ולפתע, בבוא היום אנו מקיצים ושבים הביתה אל מקומנו. אין "המוות" מיתה, אלא יקיצה, התעוררות מחלום, לעיתים חלום נעים ולעיתים חלום בלהות.

 

ומקיץ לו המתעורר ומוצא את עצמו שוב במקומו. הוא השיל מעליו את גופו-לבושו והשאירו בעולם הגשמי החומרי, ממש כאיכר השב מעבודת השדה הביתה ומשאיר בחוץ ליד הדלת את מגפיו המכוסים בוץ.

 

כמה נעים להקיץ מחלום ולהיזכר בהנאה כיצד עשית בחלום את הדבר הנכון והטוב במקומו הנכון, ממש גן עדן. וכמה עכור מצב רוחך וכאובה נפשך כשנאלץ אתה להיזכר במעשה לא יפה שעשית, או במחדל מביש, והסיבות לכך נראות לך עכשיו, כשאתה ער, כה טפשיות ובלתי מתקבלות על הדעת. אתה אכול חרטות ורוצה להבלע באדמה מרוב בושה מעצמך. זה גיהנום בשבילך.

 

האמנם נשמה לאדם והגוף לבושה בלבד? הפרה מזהה את הרפתן אך ורק בסינרו הארוך. בשבילה אין הרפתן יותר מאשר "סינר נע". אך אנו מבחינים באישיותו של האדם גם כאשר גופו השתנה. חשים אנו בו עצמו מבעד ללבושו-גופו. קיימת הויה, פנימית אף יותר מאישיותו, והיא נקראת נשמה. היא היא האדם עצמו אם כי אינה זהה עם הכרתו הפסיכולוגית.

 

הבוקר פנינו אל בוראנו:

 

אלוקי! נשמה שנתת בי טהורה…

אתה עתיד ליטלה ממני…

כל זמן שהנשמה בקרבי

מודה אני לפניך…

אדון כל הנשמות!

 

העולם הזה אינו אלא מעבר קצר דרכו עוברים אלה שטרם חיו, ומצטרפים אל אותם שכבר חיו. אנו הנמצאים פה זמנית, מבלי שתודעתנו זוכרת את עצמנו בטרם לידה ומבלי לדעת ישירות את המתארע לאחר החיים, דומה עלינו כי מקום זה הוא העולם ואין בילתו, ומעבר לו אין אלא נפילה לתהום חסרת תחתית. כך מטעים אותנו חושינו. שכלנו הוא שצריך לשמש לנו מורה דרך.

 

אדם הממלא את חובתו, מה לו כי יירא מוות. הן אתמול עשה את המוטל עליו, כך הוא נהג גם היום, וכך הוא חושב לנהוג בכל יום נוסף שיעניק לו אדון כל הנשמות.

 

בשחוק ישקיף על המוות הקרב, על המעבר אל החיים החדשים המופלאים, חיי נשמות של מציאות לא-חלום משוחחרת מכבלי הזמן. המוות עבורו אינו אלא לידה לתוך עולם יפה, עולם שהוא ביתו ומולדתו האמיתית.

 

"עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון" – כך מתאר החכם מכל אדם את אשת החיל המסמלת את הצדיק. בעצם צריכים היינו להתגעגע הביתה, לאותו עולם אמת שהוא מקומנו. אך מצווים ועומדים אנו לא להפסיק את החלום ביוזמתנו: "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם!".

 

מצווים אנו לעשות את הניסיון שבחלום עד תומו כל עוד הוא נמשך, שהרי כל הנצח המשתרע לאחר היקיצה בו הוא תלוי.

 

 

(מתוך "בעין יהודית")