לחיות את ירושלים

 

 

חודש תמוז מביא בחלקו השני של החודש רוח נכאים שכן בי"ז בתמוז הובקעה העיר ירושלים על ידי לגיונותיו של טיטוס, ובית המקדש השני עמד לפני נפילתו.

 

חכמים קבעו יום זה כיום תענית לדורות, ושלושת השבועות הללו שבין י"ז בתמוז לט’ באב מאופיינים באווירה שונה, קודרת מעט, לא עורכים בהם נישואין, וכן שאר שמחות שניתנות לדחייה (מלבד ברית מילה או פדיון הבן) נקבעות לאחריהם, חכמינו ברוחב דעתם קבעו תבנית מיוחדת וברורה לאבל וצער, שכן תפקיד הזיכרון של הצער אינו צום בלבד, אלא כלשון הפסוק "הלוא זה צום אבחרהו פתח חרצובות רשע וגו’ הלוא פרוס לרעב לחמך וגו’" (ישעיהו נ"ח).

 

כלומר זוהי אפשרות לחשבון נפש, לפסק זמן שצריך להוביל למטרה – שיפור והתעלות. כאשר אדם מחסיר את המטרה הזו, לצום עצמו יש ערך קטן יותר, ולעיתים נוח לו יותר קיומם של דברים חיצוניים וקשה עליו עבודתו הפנימית.

 

משחרב בית המקדש בשניה רבו פרושים בישראל, שלא היו אוכלים בשר ולא היו שותים יין. נטפל להם רבי יהושע ואמר להם: בני, מפני מה אין אתם אוכלים בשר? אמרו לו: נאכל בשר שבכל יום היה תמיד קרב על המזבח, ועכשיו בטל? אמר להם: מפני מה אין אתם שותים יין? אמרו לו: נשתה יין, שבכל יום היה מנוסך על גבי המזבח ועכשיו בטל? אמר להם, אם כן לחם לא נאכל, מהן היו מביאים בכורית בעצרת? שתקו. אמר להם: בני, בואו ואומר לכם, שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה, ולהתאבל יותר מדי אי אפשר, שאין בית דין גוזרים על הציבור אלא אותם דברים שהם יכולים לעבוד בהם. אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו ומשייר דבר מועט, זכר לירושלים, עושה אישה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט, זכר לירושלים, שנאמר "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי". וכל המתאבל על ירושלים וזוכה ורואה בשמחתה, שנאמר: "שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה, שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה" (תוספתא, סוטא, ט"ו).

 

מתוך דברי הגמרא אנו למדים כי העצב והצער על החורבן היו מאוד עמוקים, ונחלת כל העם.

 

מרכזיותו של בית המקדש בחיי העם היתה מוחלטת. בשלושת הרגלים, בבוא כל ישראל לירושלים שלוש פעמים בשנה, מצוות התלויות בארץ, דברים הנאכלים בירושלים בלבד – קורבנות וכו’ כל אלה הפכו את ירושלים ובית המקדש לציר מרכזי בחיי העם, ועתה כל זה הלך ונשבר, ולכן היו כאלו שלא יכלו להמשיך את חייהם, ובכל דרך ביקשו לבטא את הצער והכאב על חסרונה של ירושלים, ואכן כך צריך להיות.

 

הביטוי להערכת וחשיבות הדבר נמדד לעיתים בצער ובכאב על אובדנו. ולכן היו שחשבו שלא יכלו לשאת נשים וכו’, ואילו רבי יהושע הבין שהאבל חייב להיות תחום ומוגבל, לבל ישתלט על כל חיי האדם, אמת שיש צורך להתאבל אך בגבול ובתחום המוגדרים, ולכן סד אדם את כל ביתו, כי כך יגור בכבוד וביישוב הדעת אך משאיר אמה על אמה, שאינה מטויחת כדי להשאיר בביתו מקום לירושלים האבלה, וכן בנישואין ובאירוסין, שבירת הכוס על ידי החתן, והצלחת על ידי אמהות החתן והכלה נועדה להזכיר כי השמחה עדיין אינה שלמה וכי עדיין הננו מעלים את ירושלים על ראש שמחתנו, כאשר נשבענו לה עם צאתנו לגלות בבל.

 

וכן כאשר לא עלינו נפטר אדם הרי קרוביו וידידיו עולמם חשך בעדם, והם מנסים בכל דרך "להשיבו" להמשיך את הקשר עמו, כיוון שקשר פיזי גשמי בלתי אפשרי אזי מחפשים תחליפים שונים שהמשותף לכולם שהם מוציאים את עושיהם ממסלול חיים רגיל, ומעלים אותם לעסוק בדברים שונים ומשונים כמו בישול דברים האהובים על יקירם והנחתם על קברו או ביקורים תכופים בבית הקברות וכו’, וצורת חיים זו שסביב זכר הנפטר משבשת את מהלך החיים, בונה מסך מבדיל בין האבל ובין שאר קרוביו וידידיו. שכן הוא חי בעולם משלו, והם אינם שם.

 

יש כאן מסר חד וברור: חובה עלינו לזכור את ירושלים בבניינה ובחורבנה, אך עלינו להמשיך את חיינו ובעזרת החיים לזכור אותה, ולא על ידי התנזרות מנישואין וכו’, דברים שאין בהם חיים אלא דיכאון, יובש ומוות.

 

וזה למעשה פירוש הפסוק "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי". כלומר, אשמח אבנה בתים, אקים משפחות אבל ירושלים תמיד תהא עמי ברקע כעידוד ודחיפה, כתמרור המורה לא לחזור על השגיאות, המשך קדימה ובעזרת ה’ תלך לבטח.