Xתריפה
מעולם לא חינכו אותו כיצד להביע רגש. הוא לא שמע על פקולטה כזאת באוניברסיטה, ומעמדו הרגשי נשאר כשל תינוק מוזנח. לכן מסקנתו ב"אני מאשים" המדהים שלו כה עגומה...
מעולם לא חינכו אותו כיצד להביע רגש. הוא לא שמע על
פקולטה כזאת באוניברסיטה, ומעמדו הרגשי נשאר כשל תינוק
מוזנח. לכן מסקנתו ב"אני מאשים" המדהים שלו כה עגומה.
יושב לו פסיכיאטר ופוכר ידיו בייאוש. אוחז הוא בעט המוזהב שמך ערכו והחותמת נושאת התואר אך זורה מלח על פצעיו נוכח מצבו הנפשי הרעוע. דיכאון מוחלט אופף אותו.
מה עליו לעשות? הייטול תרופה אנטי-דיכאונית כהרגלו לתת לפציינטים וייטב לו? לראשונה הוא נכנס לנעלי לקוחותיו הטוענים בהחלטיות שתרופה אינה מענה לייאוש. סוף סוף הוא מודע לתחושתם שחיסול דיכאון על ידי גלולה הוא רק טאטוא בעיה מתחת לשטיח ולא דרך בניה נפשית.
ואולי אינכם מאמינים שמי שבידו לשלוט על ווסתי מצב הרוח שלנו יכול להיקלע למצב כזה? רשות הדיבור לד"ר רסק, פרופסור חבר במחלקה לפסיכיאטריה באוניברסיטת קליפורניה, סן-דייגו. ככותבו במבוא לספרו הנדיר בגילוי הלב תחת הכותרת "הפסיכיאטר העלוב":
"…נראיתי כאילו חיי הם החלום האמריקני. כפרופסור עמית, בן 32, קיבלתי משכורת גבוהה יותר בשליש…שנתיים רצופות זכיתי בתואר מורה השנה…אישה מסורה, שלושה ילדים נמרצים ובריכת שחייה בחצר האחורית…אם כך, מדוע הרביתי לשבת באמבטיה באמצע הלילה, חובט בראשי ומסיח את דעתי מההרגשות המדהימות של אומללות, מתייפח בשקט…הבעיה, כך נראה היה, לא היה דבר וחצי דבר עם עבודתי.
"למעשה שם נחשבתי למעין גיבור. לא עלה על דעתי להקדיש שמונים או תשעים שעות עבודה בשבוע כפרופסור, פסיכיאטר ומנהלן. הייתי עסוק מדי בהיותי אומלל באוניברסיטה, ותמיד ייחלתי לשעה שבה אוכל ללכת הביתה לנוח, ולהתאחד עם בני משפחתי. אך תמיד כשהגעתי אל הדלת, משהו השתבש. מבלי להתכוון לכך הפכתי להיות קודר ועויין, חמור סבר ומסתגר. ג’ודי ניסתה לשאול אותי מה לא בסדר, אך היא ויתרה לאחר חודשים שבהם עניתי: "כלום. הניחי לי". כשהילדים רצו שאשחק עימם, אמרתי להם שיפסיקו להשתטות…התחלתי לחיות את חיי העלובים בחדר האמבטיה, נע לסירוגין בין התייפחות מיואשת ובין המצאות פנטסטיות נואשות שעסקו בשאלה כיצד אתבע את הצדק האישי שלי…"
כשקראתי את דבריו ונוכחתי שהוא לא רשם לעצמו מרשם, התאכזבתי ואף זעמתי על הד"ר. מדוע לכל החולים הוא רושם בקלילות מרשמים ורק על עצמו הוא חס??
בהמשך נציג את טענות הד"ר על הממסד ונסייע לו במצוקתו…
* * *
גיבוש הנתונים עיצב "מודל" נפשי המורכב על פי עקרונות החוזרים ונשנים. שלוש קומות שבכל אחת מתקיים דיון פנימי בין הגישה היצירתית-חדשנית-רעיונית (ימין) לבין הגישה המוגדרת ברורה-ליניארית-שמרנית (שמאל), ובתווך ממוזגות הגישה לתרכובת המנפיקה את מסקנותיה. ראשית תנועת הנפש ברצון הראשי, ותכלית כל הדיונים בקומות היא התוצאה – התוצר שמניח את דעתו של הרצון.
בכל קומה מדברים בשפה שונה מרעותה, ולכל קומה האמת שלה ועולם המושגים נפרד לחלוטין.
כלי קומת המוחש, הם חושינו הפיזיים המושפעים על ידי החזותי המוחש הפיזי והמענג. אלו הפרמטרים שלו. עולם המחשבה משולל מכל זאת. עבורו השיקולים בנויים על אמת הגיונית ותכליתית ועל אידיאלים ועקרונות. אין כאן מקום לרגש ורחמים, וכל ההתעסקות ביופי לזרא היא בעיניו ופוגעת בכבודו ומעמדו.
* * *
להבנת התנהלות כוחות הנפש בתיפקודם המשותף עלינו להתוודע לאופן התאגדותם. לשם כך נחזור לעת התלכדותם של כוחות אלו למערכה אחת. כך נעמיק ונדע מהי מטרת ההתקשרות. לשם כך עומדות לפנינו הדרך השכלית-מדעית או הדרך האמיתית.
הגישה השכלית-מדעית לא תוליכנו לחוף מבטחים. הן אריסטו קבע כבר לפני אלפי שנה שהפילוסופיה עם כל עוצמתה לא תוכל לעולם להתמודד עם שאלה יסודית ומהותית המכווצת במילה אחת – למה?? (אפשר לקרוא עם ל’ קמוצה – WHY, או בל’ סגולה – WHAT FOR).
לשם מה נוצרה כל ההרמוניה והשילוב המעניין ששמו בריאה בכלל ונזר הבריאה – האדם, בפרט. גם המדע בשיא התפתחותו לא יכול לספק מענה לכך. יקשה על הפיזיקאים למצוא נוסחה או תובנה מדעית המחייבת ומכריחה באופן מדעי הימצאות גאווה ואומץ, חדווה ורוגז באכסניה אחת. לא נבין מדוע האדם שהוא יצור אורגאני בהגדרתו המדעית הנעלב, רודף כבוד, שואף לגדולות ונצורות ללא כל דחף אורגאני.
בזכות הגישה האמונית נכיר את מערך האדם מבריאתו ונוכל להבין מה תפקיד כל חלק ומדוע דווקא הוא נוצק במתכונת זו ושובץ במערך הנפש, שהרי האומן שעשה כלי זה הוא שמציגו. השאלה למה לא תיוותר אקסיומה בלתי פתורה אלא תשמש אדן מרכזי בהשקפה על מהות הבריאה.
רבי חיים בן עטר, "אור החיים הקדוש" זצ"ל, מגלה לנו במעשה בראשית את תכלית בריאת האדם:
"עוד תרמוז הפרשה כולה על בריאת האדם כי הוא עיקר תכלית הבריאה…כשברא ה’ את האדם בראו ממקור הרוחניות הרמוז בתיבת ‘השמים’ וממקור הגשמיות הרמוז בתיבת ‘הארץ’, ותמצא שרמזו חז"ל במה שאמר הכתוב ‘יקרא אל השמים מעל’ שהוא הרוח ‘ואל הארץ’ הוא הגוף הבנוי מהארץ, ורצונו יתברך בזה הוא שעל ידי מעשה האדם יתעצם להפוך החומר שהוא הגוף עד שיהיה נחשב צורה…וב’ מידות אלו רמזם באומרו ‘את השמים ואת הארץ’ על זה הדרך אם זכו הרי הם מסמיכים חלק הגשם שבהם הרמוז אל הארץ מחברים אותו ונעשה חומוניא אחת עם השמים. ואם לא זכו הרי הם מהפכים חלק הרוחניות שבהם לבחינת ארץ. ונעשה הצורה חומר, והוא אומרו ‘ואת הארץ’…"
האדם מחובר מהחומר והרוח, ובשל שילוב ייחודי זה הוא מעולה מעל כולם, מקבל תחת מרותו את השלטון על כל הברואים: "ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ועוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ" (בראשית א, כח).
האדם מסוגל לשנות את פני הגלובוס, לבנות או חלילה להרוס, מעבר לצרכיו הפיזיים של מזון ומגורים. יש בו כוח אדיר לשלוט ולשנות פני תבל, להוביר יערות להשריש ולשרש, ותכלית המתנה העוצמתית היא ליצוק תוכן רוחני בחומר. לנהל את החומר לצורכי הרוח!
התנהלות למען מטרה רוחנית או בלעדיה יוצקת משמעות נבדלת כמזרח ממערב לאותה פעולה. יכולים שני אנשים לבצע פעולה זהה. לאחד תחשב העשיה מצוה מבורכת ולשני גילוי פחיתותו. כך מתארת הגמרא במשל שני בני אדם שצלו את פסחיהם. אחד אכלו לשם מצוה ואחד אכלו לשם אכילה גסה. זה שאכלו לשם מצוה נאמר עליו: "צדיקים ילכו בם", זה שאכלו לשם אכילה גסה נאמר עליו: "ופושעים יכשלו בם".
על פי עקרון ותכלית אלו נוצקה מתכונת האדם. הנשמה ניצבת בחלקו העליון של האדם. היא המפעיל הראשי של האדם ובה צפונים כל הרצונות והשאיפות והעקרונות שלנו. הנשמה רוחנית וערטילאית בעלת תכונות רוחניות המתעלות מעל כל הגבלות חומר, מקום וזמן, אך עליה להצטמצם ולחבור לחומר על מגבלותיו העצומים ורגישויותיו לקור וחום, רעש, רעב, ריח וכבוד. עליה לחיות בתוכו ולהפעילו בכפיפות לעקרונותיה.
זוהי מטרת יצירת כל חלקי הבריאה הנפשיים המוצבים בתווך. עלינו לראות את חלקי הנפש כיועצים אשר הובאו לקשר בין הנשמה (הרוח) לגוף (החומר) ועל יסודותיו אנו יכולים להבין מיקומו של כל חלק לאשורו בהסבר הגיוני. הנשמה מסבירה את רצונה ליועץ הראשון – השכל. עליו מוטל לתכנן, לבדוק, לבחון, להחליט מה נכון ומה לא. הוא הגיוני וריאלי ובשונה מהנשמה הוא מכיר את מגבלות ודרישות החומר ומנחה את הגוף כיצד לפעול.
אין בכוחו של השכל להניע את הגוף ועל כן הוא נעזר ביועץ השני, הרגש, כמעורר את הנפש המוחשית שהיא המניעה בפועל את הגוף. הגוף כורה אדמה ומחצביה, מבעיר וכולא אש, סותר ובונה מוליך ושולח ועוד.
שים לב! למרות תפקידם המשני לכאורה כמקשרים בלבד, היועצים נתפסים בעינינו כעצם האדם המוכר לנו. הם מרכיבים את הישות האנושית שלנו. כשאנו אומרים "אני חושב", "אני מרגיש", "אני נמרץ", "אני נלהב", "אני ביצועיסט" – אנו מתכוונים לכוחות נפשנו.
הנשמה נפרדת, כנוסח תפילת האדם בהקיצו: "אלוקי, נשמה שנתת בי טהורה היא…", ונפש האדם היא הדוברת. והגוף צורף אלינו כמעטה, כדברי איוב: "עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תשוככני" (איוב י, יא).
הבעיות מתחילות
חידוש נוסף לפי היהדות חיוני לידיעתנו ואשר מהותו היא, שכל יועץ צורף באופן עצמאי למכלול הקרוי אדם ומסוגל להתקיים בפני עצמו. הוא אינו גורם מקשר בלבד אלא מערכת נפרדת בעל דרישות אישיות. כיון שכך, על האדם להתייחס לכל מערכת בנפרד ולבחון האם הוא מתחזק את מערכותיו נכונה. האם הוא מעניק ערך שכלי לשכל, ערך לרגש וערך למוחש.
לאור הנכתב, נערוך ניתוח ראשוני לד"ר רסק. לא ניתוח מלומד. סתם מיון ראשוני לאופיו. הד"ר הנכבד מציג לפנינו כרטיס ביקור מרשים ביותר. אם נמיין את הדברים לפי קומות הנפש, נגלה חלוקה ברורה.
קומת השכל: פרופ’ עמית. פסיכיאטר ומהלן.
קומת המוחש: משכורת גבוהה יותר בשליש. תואר מורה השנה. בריכת שחייה בחצר האחורית.
שתי קומות מלאות בערכיותן. מי חסרה? "רק" קומת הרגש. האם הוא אכלס אותה? לא. עבורו היא אינה קיימת, ובבואו להשתמש בה בחיק משפחתו העליזה והמסורה (מושגים הזרים לו) הוא ניצב ללא כלי מינימאלי להפעילה. מעולם לא חינכו אותו כיצד להביע רגש. הוא לא שמע על פקולטה כזאת באוניברסיטה, ומעמדו הרגשי נשאר כשל תינוק מוזנח. לכן מסקנתו ב"אני מאשים" המדהים שלו כה עגומה:
"…הפסיכותרפיה דאגה רק לרווחתו של האני החושב, השטחי. לכך, בין המטפלים נפוצה האמונה שמצבם של מטופלים יהיה טוב יותר ברגע שהרגשותיהם יהיו תחת שליטה. את השליטה יש להשיג באמצעות האבחנה של עברם הלא-הגיוני של המטופלים, באמצעות עידודם להאמין ב"פתלוגיות" שלהם, באמצעות השפלת ההרגשות ותיוגן כ"לא הולמות" ולבסוף באמצעות דיכוי התחושות בעזרת הסמים. בתרבות ככלל אנשים מצליחים לשמור על הרגשותיהם תחת שליטה במשך עשרות שנים באמצעות עיוות החומר, הפרעות אכילה, מערכות יחסים תלותיות ועבודת יתר, אך בסופו של דבר ההרגשות המדוכאות הללו מתפרצות בצורות מסולפות ומזיקות כמו יחסים טראומטיים, מחלות וניצול עצמי…" (ההדגשים שלי – ע.מ.ס).
לאחר שנים רבות בהם התעמק ברפואת הנפש ושלט בצפונותיה זכה ד"ר רסק לגלות את הרגש. מגיע לו צל"ש על יכולת הגילוי המדהימה, אולי נעניק לו פרס נובל. ידידנו גדל מן הסתם בסביבה שעודדה השכלה גבוהה והישגים. כה עודדה עד שהאפילה על גילויים רגשיים שהתפרשו כמיותרים וקטנוניים. אך ההאפלה לא הצליחה לשרש את הרגש לחלוטין. הוא הוסתר אך רחש וגעש עד שגלש…
כל קומה בעצמאותה זקוקה לתוצאה ולמימוש. ד"ר רסק נאנס מלממש את רגשותיו. נאסר עליו בצו בלתי-נלאה להפגין רגשות. הדבר הפך לטבע אישי וקול פנימי אמר לו – זה לא נכון לעשות כך. קול שנבע מקומת השכל הדומיננטית בחייו של הד"ר. הרגש חיפש אופן ביטוי ומצא את הדרך הרגילה והפשוטה חסומה, לכן זעק לעזרה ושינוי עד שנמצאה דרך החיים הנכונה.
* * *
מצבים בהם אדם חש כי חלק מנפשו גדוע אינם נדירים. רבים בעולם מזדהים במידה זו או אחרת עם הד"ר. חסימת הרגש שהשתרשה בעולם המערבי פצעה רבים. רגש מדוכא גורם לבעיה נוספת. תפקידו של הרגש לקשר. הוא מופקד גם על הצרוף שלנו למשפחה ולדורותיה, לחברה לאומה ולאנושות. אובדן הכלים הרגשיים מנתק אותנו, והופך אותנו ליחידה בודדת נפרדת. למי שגר בדירתו הממוקמת בקוביה אורבאנית אנו הופכים ללא קשר עם שכניו. האדם מטבעו זקוק לקשר החברתי ואובדן היכולת הרגשית מוסיף לשברו.
העיוות ומיקומו ב"מודל"
העיוות במרחב הרגש עלול להוביל לחסימה שתעצור את זרימת כוחות האדם, ובשפתנו היא נקראת – דיכאון, או שהמניע הרגשי לא ימחל על חסרונו, ויפרוץ בצורה לא מבוקרת. צורה שאינה מתחשבת במציאות ותכליתה להשלים את החסר. אז תגלו לפניכם אדם השרוי בעודף מצב רוח העשוי לגלוש למחלת נפש.
מצב מעניין מתרחש אצל אנשים שהקשר החברתי חשוב להם מאוד. לשמוח עם כולם, לחוות ולשוחח, אך דע עקא, החברה לא מוצאת בהם עניין. הם אינם אטרקטיביים כפי שנדמה להם. בחלוף השנים, ההיגיון של הנפש מחליט על פי האמת שלו, שלא תיתכן התעלמות כזו. בוודאות גמורה שהאנשים מתעניינים בו רק שמשהו מתעכב בדרך. וכאשר מציקה השאלה מדוע הוא לא רואה את הפניות של האנשים, מייצר השכל הסבר אפשרי אחד: הן קיימות אבל הן יסודיות…לכן הוא לא רואה אותן.
השלמות האינסופית
יש אנשים שהתוצאה מהם והלאה. עבורם לא קיימת האפשרות להגיע לתוצאה. הייתכן? בהחלט. כיצד?
יש אנשים שמזלם או גורלם שלעולם לא יצליחו. אנשים אלו עשויים להתייאש מעשיה ולשקוע בחוסר עשיה שיתפרש כדיכאון. ויש אנשים בעלי "סגולה" נפשית שלא להגיע לסיום. אלו ה"פרפקציוניסטים", השואפים לשלמות לא מציאותית. הם לעולם לא מרוצים מההישגים ותמיד יחפשו את היותר טוב והיותר מושלם. דומה הדבר לחמור שמתקינים על צווארו מקל הבולט ממנו בקידומו, ובקצה המקל מחברים שק מלא מספוא ריחני. החמור ירוץ וירוץ ולעולם לא יעצור. כי אין לו מנגנון המודיע שהגיע לשלב הסיום. לפי השקפתו טיפוסים אלו מאכלסים את עולמם על שואפי השלמות שהתעוות והופיע ככפייתיות מחשבתית או מעשית בהן החולה חוזר על מחשבה או פעולה פעמים רבות ואינו משוכנע שביצעה כראוי.
שיעבוד
יותר מכך המצב גרוע כאשר קומת החשיבה של האדם משותקת. השכל המארגן ומגדיר את התמונה הכללית והפרטית, הקובע את סדרי העדיפויות ורמות ההתייחסות נאלץ להיכפף לגורם חיצוני. פגיעה כזו יש ותביא לעיוות הזהות האישית לחלוטין. האדם הבריא בורח ממציאות כזו אך לא תמיד בידו הדבר.
מי שנולד להורים דאגנים במיוחד יגלה שהם עושים למענו הכל. "מה שהוא רק רצה קניתי לו, את היקר והמשובח ביותר. מדוע אם כן הוא בועט בי?" שאלה אמא אחת בתמיהה עצובה. הבעיה היא, השבתי, שעשית הכל במקומו. רצית (נכון שאתה רוצה שנלך לטייל/ לאכול בננה? ואולי אתה צמא, אולי עוד בננה?), חשבת והרגשת (נכון שזה יפה/ חמוד/ מרגש/ מעניין?) ואפילו יצרת עבורו (הצעת לו לשחק "ביחד" בלגו, ולאחר חצי דקה כאשר הוא התלבט מה לבנות את שיחקת והוא הפך לצופה). כי פחדת שהוא יאלץ להתאמץ, ומאמץ שלו מתפרש בעינייך כחוסר שלמות באימהות והענקה. במקרים רבים הילד יבעט (מנטאלית ולצערי גם פיזית) בהוריו שההשקעה והמסירות לאין קץ הולידו את ההיפך, לתדהמתם. ילד זה לכשיגדל יסבול מחוסר זהות אישית וחוסר יכולת הגדרת מסגרת חברתית או תמונת מצב הנחוצה להתמודדות שכלית או רגשית. הפעילות תהיה בפיזור כוחות וללא התאמה ביניהם.
שלילת החרות
במאה השנים האחרונות נערך במעצמה מדינית ובארצנו הקטנטנה ניסוי פסיכולוגי מעניין שכלל מיליוני אנשים. במסגרתו אוחדו תושבי כל אזור למסגרת מחשבתית אחת משותפת לניהול חייהם כפרט וככלל. הם החליטו יחדיו ושיתפו את הכל בכל לפרטי פרטים. יחדיו עבדו ונחו, החליטו מה לקנות, ללבוש, לשיר ולרצות. האם זו דרך חיים נכונה?
רעיונית, היה הניסוי אמור לפתור מצוקות רבות, להסיר את הדאגה עדן עלי דמות. המדינה בה נערך הניסוי היא רוסיה על קולחוזיה, שהסירה את הדאגה הכלכלית מכתפי הפרט, לצרפו לחברה והעצימו כחלק מגוף נרחב. ובארץ ישראל בה הוקמו קיבוצים, שהיו בנויים אף הם במתכונות הקולחוז.
והתוצאות?
מטען נפץ אנושי פוצץ ומוטט את השקר הגדול. מלבד מקומות בהם עריצים מחזיקים באימה את הציבור הנכנע לקומוניזם, איש בעולם לא מעוניין לחיות בצורה זו. צורה בה האינדיבידואל לא קיים לא יכולה להאריך ימים, ולכן הקיבוץ כיום מאכלס בעיקר את דור-המייסדים שהוא גם דור-המסיימים ללא דור ההמשך הצעיר שבגד והלך להיות קפיטליסט עירוני. מוכן לעבוד יותר קשה בשלוש משמרות ולו למען חופש הזהות. הגדילו לעשות אנשי הקיבוץ שניסו לבטל את אחד מכוחות המשיכה הנפשיים הכבירים, המגנט הקושר אמא לעוללה העולה על כל הקשרים. צורת הגידול בחדרי ילדים בהם ההורים פגשו את ילדיהם שעה ביום ("שעת האהבה"), ולא דאגו להלבישם, להאכילם או לספר סיפור לפני השינה נועדה מראש לכישלון. אך מה כואב המחיר ששילמו "שפני הניסיון" האנושיים הללו…
למרות שאנו מכירים בערך הקבוצה והעם, הוא לא יכול לבוא על חשבון רמיסת האינדיבידואל. זוהי פגיעה בוטה ודורסנית ברמת המניע האנושי.
אם איני יכול לבטא את עצמי בעיצוב דירתי, ארוחתי וסדר יומי, אני חש מרוקן מעצמאות ועצמיות. הצורך האישי בביטוי עצמי מנתב אותי למאמצים כבירים כי הוא צורך בסיסי וקיומי.
(מתוך "עת לחשוב" – כתב עת לחשיבה יהודית)
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור