כל זמן שהנר דולק

 

 

שנת 1879.

 

דמדומי ערב ירדו על כפר הכורים הקטן בריסטון השוכן באזור מכרות הפחם בדרום חבל ווילס, אנגליה. כאן עמלו עלובי החיים במלאכת כריית הפחם אשר הניע את גלגלי המהפכה התעשייתית שהורתה ולידתה בממלכה הבריטית.

 

הלן, סיימה להאכיל את דיויד שלה בן השלוש, השכיבה אותו במיטתו והמתינה עד שיירדם. עכשיו ליטפה את כתר תלתלי הזהב שבראשו והתבוננה בפניו האצילים של בנה הנם בשלווה את שנתו ועל פניו חיוך מלאכי. ליבה נחמץ בקירבה. איזה ניגוד משווע בין מראהו המלכותי לביקתה העלובה והקודרת שבה הוא גדל, חשבה לעצמה בעגמומיות. בעוד 4-5 שנים יכנס למעגל העבודה הרת הסכנות במכרות ותואר פניו העדינים יושחת.

 

עוד מעט וממחילות המכרה יגיחו הכורים מפויחי הפנים לאחר משמרת של 12 שעות בבטן האדמה, ויפסעו כל אחד לביקתתו העלובה. גם ג’וני, בעלה, יהיה ביניהם. היא הכינה עבורו ארוחת ערב דלה בהתאם לרמת החיים הנמוכה אשר הורגלו בה, והוא ברוב רעבונו בודאי יטרוף את הכל ומיד ילך לישון כדי להחליף כוח לעוד יום של עבודת פרך.

 

לפתע פילחה את דממת הלילה יללת פעמונים מחרישת אוזניים. הלן ניתרה ממקומה בפחד היא רצה לעבר החלון וליבה הולם בפראות. פעמוני החירום של המכרה היו הסיוט של נשות הכורים. המשמעות היתה גורלית עבורן – אובדן יקיריהן בבטן האדמה. עכשיו עמדה והביטה באנשים הרצים לעבר המכרה – אין ספק אסון נורא אירע. לרגע הציצה לעברו של בנה הישן בשלווה, ומיד רצה כמו כולם לעבר המכרה.

 

ליד הכניסה לפיר המכרה עמד מנהל העבודה הראשי וחילק פקודות לעוזריו, כשמסביב מתגודדים בני משפחה מודאגים. האיש הכל יכול הזה שכל אנשי כפר הכורים היו יראים אותו, קיבל דיווח במבע אטום מכורים שזה עתה נחלצו מן הפיר הראשי של המכרה התת קרקעי.

 

כפי הנראה היה פיצוץ באחת ממנהרות הכרייה כתוצאה מהצטברות גזים שלא השתחררו והפיר קרס כשהוא מותיר לכודים בבטן האדמה. הידיעה המרה גררה בעקבותיה פרץ של יללות ובכיות ממשפחות הניצולים מתוך הפיר העמוק של המכרה.

 

הלן עמדה והתייפחה חרישית. ככל שחילצו יותר ויותר כורים בלא שבעלה נמנה עליהם גברה המועקה בליבה. ברקע שמעה את מצהלות הנשים שהבחינו בבעליהן היורדים מן הסל, המעלה ניצולים נוספים, והיו הקולות הללו כמדקרות חרב בליבה. כל הלילה עמלו הכורים בחילוץ חבריהם מבטן האדמה. עם שחר הוציאו את הגופות…

 

הלן רצה מגופה לגופה מטורפת מדאגה. כשלא מצאה את מבוקשה רצה אל מנהל העבודה וצרחה אליו: "מה עם ג’וני?" תבעה לדעת. האיש הקשוח הזה בעל פני הספינקס הודיע לה לקונית שכנראה ג’וני נלכד בסוף מנהרת החפירה, והסיכוי למצוא אותו בחיים שואף לאפס.

 

לאט לאט התפזרו אנשי הכפר איש איש לביקתתו – זה בשמחתו וזה באבלו. הלן ישבה בביתה הלומת צער וליטפה את שיערו של דיויד הקטן. שכנות שבאו לנחם אותה בישרו שכמה מידידיו של בעלה עושים ניסיון נוסף לפרוץ מכיוון אחר למנהרה, שקרסה ולכדה אותו.

 

לעת ערב התבשרו תושבי הכפר שהמחלצים הצליחו לפרוץ נתיב ולהגיע עד קרוב מאוד לג’וני. הוא בחיים, אולם סלע כבד מחץ את כף רגלו הלכודה תחת משקלו העצום, והדרך היחידה להוציא אותו משם הינה לקטוע את כף הרגל.

 

שלושים שעות עברו מאז האסון שפקד את הכפר ויושביו, ורופא אמיץ לב זחל אל ג’וני בתוך מחילה צרה כשכלי קטיעה בתרמילו. סוף סוף הוא פורץ לו דרך ולמרבה הצער הוא מוצא את ג’וני ללא רוח חיים ובידו השמוטה מכתב בן מספר עמודים.

 

אחר כך הגיע לביקתתה של הלן הרופא בלוית מנהל העבודה. הם מסרו לה את המכתב שהותיר ג’וני ומעטפה ובה תנחומים מהנהלת חברת המכרות של ווילס, בצירוף פיצוי כספי עלוב על אובדן בעלה ומקור פרנסתה.

 

הלן לא נשארה בכפר הכורים. היא מכרה את הביקתה המפויחת שלה ועקרה לעיר הבירה לונדון. הצעד הראשון שלה במטרופולין הגדולה היה לבצע את צוואתו של ג’וני כפי שמצאה במכתב אותו כתב לה במהלך היותו לכוד בבטן המכרה.

 

"מעולם ידעתי שחיי ככורה פחם שווים כקליפת השום", כך לשון המכתב, "לכן עשיתי דבר מאוד חדשני וביטחתי את חיי בחברת ביטוח אצל סוכנות בעיר בריסטול. באם לא אצא חי מהמלכודת שבה אני נתון עכשיו, תמצאי בבית מאחורי הארון, פוליסת ביטוח. תיגשי איתה ללונדון, לחברת הביטוח "לוידס". בפנסיה שתקבלי מהם תדאגי לשכור בית באזור מכובד ובעיקר לתת לבננו דיויד את החינוך וההשכלה הגבוהים ביותר. אני מקווה שיגשים את חלומי ויהיה רופא מכובד ולא ‘עכבר מכרות’ שמוליד עכברים כמותו".

 

ואכן באמצעות הרנטה המכובדת שקיבלה הלן שכרה דירה בסביבה מהוגנת ורשמה את בנה לבית הספר הפרטי הטוב ביותר שבאזור. הלן הסתירה באדיקות את עברה כאשת כורה פחם מהחברה הסובבת אותה, ובעיקר מבנה שזכה עכשיו להיקלט בחברה מהמעמד הבינוני.

 

דיויד הגשים את חלומו של אביו – הוא רכש את מקצוע הרפואה וברבות הימים נעשה רופא בעל שם. היו אלה ימים של עדנה להלן, כאשר בנה היה חוזר מן המרפאה שלו לעת ערב וסועד את ארוחתו ביחד עימה כשהוא מעדכן אותה בקוריוזים ממהלך עבודתו כרופא.

 

יום אחד הבחינה שבנה חוזר כשעננת דאגה אופפת אותו. כשדובבה אותו בניסיון להבין מה מטריד אותו שיתף אותה בלבטיו.

 

"פציינט שלי נפגע קשות בחצותו את הכביש על ידי כרכרה דוהרת. הוא נחבל בראשו וגפיו ומצבו קשה. בני משפחתו מתנגדים לכך שנעניק לו כל טיפול שיכול להציל את חייו. הם טוענים שבמצבו החמור, גם אם יחלים ויתאושש מן הפציעה, יישאר נכה קשה לכל ימי חייו. חיים אומללים שכאלה – אינם חיים לטענתם, ולכן מוטב לתת לו לגסוס ולמות בתוך שבוע עד שבועיים. האם לדעתך עלי להיעתר לדרישתם?" הציג את השאלה לאימו.

 

הלן שקעה בהרהורים. לפתע התנערה וניגשה לארון בחדרה, חיטטה בו עד שהוציאה כתב-יד וחזרה לשולחן. "דיויד יקירי", פתחה בנימה נרגשת "ברצוני לגלות לך סוד, שאני נוצרת אותו מזה 25 שנה. בעקבות ההתלבטות שלך, החלטתי שהגיע הזמן שתדע את האמת על עברנו. אביך לא היה קצין צבא שנהרג במהלך אימונים, כפי שסיפרתי לך. למעשה היה כורה פחם, אשר נלכד בפיצוץ במכרה, ורגלו נמעכה על ידי גוש אבן גדול. רופא אמיץ לב עשה את דרכו בזחילה במחילה על מנת לקטוע את כף רגלו של אביך ובכך לחלצו. למגינת ליבו, איחר את המועד ואביך מת כנראה מאובדן דם. הרופא מצא בידו את הדפים הללו, שכתב אביך במהלך הזמן ששהה במעבה האדמה. אני חושבת שהדברים מדברים בעד עצמם, ולכן כדאי שתעיין בהם".

 

דיויד ההמום לקח את הדפים בהיסוס. ניכר היה שהדברים ששמע מפי אימו מביכים ומבלבלים אותו. "אנא ממך, אמא, קראי עבורי את המכתב".

 

הלן אחזה בדפים והחלה לקרוא:

 

"לאשתי היקרה הלן,

 

אני כותב לך על גבי דפי שרטוטים שמצאתי בכיסי, בלי שאדע אם מישהו ימצא אי פעם את הדפים הללו, אבל, לאחר שנקברתי כאן בעודי בחיים, בעקבות פיצוץ שהיה במכרה, אני רוצה לשתף אותך במחשבות וברגשות שלי.

 

ברגע הראשון של הפיצוץ חשבתי שזה הסוף שלי. גוש סלע התמוטט וקבר את רגלי הימנית – הכאב היה נורא. כף הרגל נמחצה תחת המשקל העצום ולא יכולתי להזיז אותה אפילו מעט. הדיפון של המנהרה שהובילה לפיר האנכי שבו היינו עולים לפני הקרקע, קרס ובכך נותרתי מנותק משאר הכורים. לאחר שהאבק שקע מצאתי את עצמי בקבר באורך של חמישה מטרים מואר על ידי נר פנס שנשאר דלוק באורח פלא. שכבתי כך וחיכיתי למוות הגואל. היה לי, בפעם הראשונה בחיי, הרבה זמן לחשוב על עצמי ועל החיים שלי. הדבר היחיד שטרד את מחשבותיי היה טיפטוף מונוטוני של טיפות, שנזלו מהתקרה והוציאו אותי מדעתי. היה זה עינוי נוסף על יסורי התופת שהיסבה לי הרגל המעוכה. חשבתי שהנה אני איש צעיר, בסך הכל בן שלושים, מסיים את חיי בצורה העלובה ביותר, כשאני בשיא כוחי. האם הצטערתי באותה שעה? לא!!! מה היה לי להפסיד!

 

כל יום אני קם בחמש בבוקר ויורד אל התופת הזו. במשך 12 עד 14 שעות אני עובד בפרך בבטן האדמה, כמו חפרפרת עיוורת בלי לראות את אור היום, וכשאני יוצא סוף סוף לאויר הצח, כבר לילה. אני חוטף ארוחת עוני ונופל על המיטה באפיסת כוחות, כדי לקום ליום נוסף של עבדות הדומה ליום שקדם לו. כך 365 יום בשנה ללא קץ וללא תכלית. בגיל חמישים אהיה כבר שבר כלי מהעבודה המפרכת ומהחשיפה הארוכה לאויר המכרות המורעל.

 

ומה יהיה על בני? בגיל 7 ירד לבטן האדמה ויהיה "עכבר מכרות" כמו אביו. במשך הזמן יפתח מחלת רככת העצמות בגלל חוסר חשיפה לאור השמש, הדרוש לו להתפתחות הגופנית וגופו יתעוות. וכך דורות של "עכברי המכרות" ימשיכו להוליד עכברים כמותם, בלי שיוכלו לפרוץ את מעגל העוני כמו שאני – דור שישי לכורי פחם לא הצלחתי. ואם זה העתיד שמצפה לי – המוות עדיף לי!

 

אם יתרחש הנס ויחלצו אותי בחיים מהקבר הזה, מה שלא ניראה סביר, הרי חיי יהיו גרועים משהיו עד עכשיו. כנכה אהיה מוטל כאבן שאין לה הופכין ואני ומשפחתי צפויים רק לחרפת רעב והשפלה. כך מצאתי שהמוות הוא הפיתרון הטוב ביותר עבורי ויתייקמו בי דברי הפסוק המקראי כי מעפר באת ואל עפר תשוב.

 

שכבתי וייחלתי לעילפון, לשיגעון או למוות שיגאלו אותי מן היסורים. עברו אולי 20-15 שעות שנדמו לי כנצח ולפתע שמעתי בתוך הדממה המעיקה של הקבר קולות הלמות פטישים. מישהו מנסה לחלץ אותי! לפתע, כאילו רוח תזזית אחזה בי. לקחתי איזמל שהיה בסמוך אלי והתחלתי להקיש בו כמוכה שיגעון בסלע שתחתיו הייתי לכוד. אני חייב להשמיע קולות, לתת סימני חיים שיכוונו את המחלצים.

 

"סימני חיים"? חלפה במוחי המחשבה. הרי זה עתה החלטתי שהמוות זה המפלט הטוב ביותר מהחיים האומללים הללו. אינני יודע מה קרה לי, אבל אינסטינקט החיים שבי כנראה ניצח את כל המחשבות הפילוסופיות ואני דפקתי בכוחות על אנושיים בקצב הולך וגובר ככל שהתקדמו המחלצים לכיווני. ואז, לפתע בתוך האפילה והבדידות הנוראית שאפפה אותי מכל עבר, נפתח צוהר זעיר של אור. אור הפנס גישש באפילת קברי וגילה אותי לבושתי לעיני חבריי – רוחץ בדמעות של שמחה. חברי הטובים נתנו לי מים ומעט מזון ואמרו לי לאכול לאט ומעט. מחר יביאו רופא שיקטע את כף הרגל וכך יוכלו לחלץ אותי.

 

* * *

 

הקולות והאורות התרחקו ונעלמו ושוב נשארתי לבד, אבל הפעם ישנה תקווה המפעמת בקירבי! עכשיו ניסיתי לנתח את המהפך שחל בהתייחסות שלי לחיים. ביני לבין עצמי תהיתי, אולי בכל זאת, חיים אומללים ככל שיהיו עדיפים על החידלון של המוות מפני שאפילו בחיים העלובים ביותר, יש סיכוי ותקווה לעתיד טוב יותר. המוות לעומת זאת, הוא נקודת אל-חזור, שבה ברגע אחד נקטעים כל החלומות והתקוות, בדיוק כמו שאיש לא יוכל להשיב לי את רגלי לאחר שיקטעו אותה. בעיני רוחי ראיתי אותך ואת בננו החמוד מנענעים בראשכם לאות הסכמה.

 

ככל שנקפו השעות והרופא בושש לבוא נחלשתי יותר ויותר. הפצע המדמם ללא הפסק, גרם לאובדן נוזל החיים היקר ואני הרגשתי שכוחותיי אוזלים והולכים. מעולם לא הרגשתי כל כך חזק את הרצון לאחוז בחיים כמו באותם רגעי דמדומים. לפתע הגיעו לאוזני קולות רחוקים. אולי זה הרופא? זיק של תקווה נדלק בי. "מהר דוקטור" לחשתי נואשות בשארית כוחותיי "מהר כי חיי אוזלים, ואני רוצה כל כך לחיות! מהר דוקטור, אנא ממך, אני רוצה כל כך לחיות…"

 

* * *

 

הלן סיימה את הקריאה. היא קינחה את עיניה. שוב ושוב סחט המכתב הזה דמעות ממנה, למרות שקראה בו עשרות פעמים. "אלו הן המילים האחרונות שכתב אביך. הרופא שהגיע אליו מצא את הגופה החמה, אבל נבצר ממנו להציל את חייו. הוא איחר את המועד…"

 

דממה מעיקה שררה בחדר. דיויד שתק כשמבטו בוהה באויר. היתה זאת דווקא הלן שהפרה את השקט. "אני חושבת שבדברים האוטנטיים האלה, שחווה מישהו הקרוב אליך כל כך יש אולי תשובה לשאלה האתית הקשה, שמטרידה אותך היום".

 

דיויד שהיה שקוע בניסיון לסדר את מחשבותיו ולעכל את הדרמה שגולל אביו במכתבו, ננער והגיב. "המכתב הזה נותן לי מבט אחר על החיים שלי, כבנו של כורה פחם שטיפס אל פסגת ההצלחה, וכרופא, הוא נותן לי מבט אחר על חיי אדם. אבא צדק – החיים עדיפים על המוות מפני שיש בהם תקווה, קלושה ככל שתהיה. הנה אני, למרות הכל יצאתי ממעגל העבדות של כורה פחם וטיפסתי למעמד של רופא מצליח. המכתב הזה נתן לי את התשובה לשאלה שהציקה לי, ואולי הייתי צריך לפרסמו בקרב עמיתי הרופאים".

 

הלן חייכה בסיפוק. "אהיה גאה מאוד בך, בני, אם תעשה זאת. לפחות כך ארגיש כי למוות של אבא תהיה איזו שהיא משמעות".

 

 

(מתוך "עת לחשוב" – כתב עת לחשיבה יהודית)