לא לריב! איך מפסיקים את זה?

 

 

אחד ממקורות האכזבה העיקריים בחיי המשפחה, שהוא גם יצרן של עלבון פנימי, ציפיות נכזבות, תקוות נשברות ולא אחת גם מקור לבעיות שגורמות לריסוק בתים לא מעטים – הלא הוא הריב.

 

הראיה הטראומטית על הריב וההסתכלות עליו כעל תופעה חריגה – משוללות בסיס. הריבים נובעים מטבע האדם, והם היו מלווים כל אחד מאיתנו גם אילו היה מקים משפחה אחרת. אך תחילה, כיצד רואים אנו רואים את הריב, ומהן משמעויותיו והשלכותיו על חיי החברה והמשפחה בכלל.

 

 

כאשר אנשים נשואים נשאלים: אילו היית נישא היום האם היית רוצה להקים את משפחתך עם אותו בן זוג? הרי ש – 80 אחוז משיבים בשלילה. החלוקה היא כך: 57 אחוז משיבים בשלילה, אולם אנשי מקצוע טוענים כי מספר "חושבי הלא", שלא היו מקימים את משפחתם עם אותו בן זוג, גדול יותר, ומעריכים כי הוא מגיע לכשמונים אחוז, דהיינו הרוב המכריע של המשפחות.

 

והעובדה שיש אנשים שאינם אומרים זאת בסקרים שנעשו, מקורה בכך שהאדם אומר לעצמו: אמנם לא הייתי רוצה להקים את המשפחה עם אותו בן זוג, אבל גם אינני יכול לדעת אם שידוך אחר שהייתי מוצא היה טוב יותר. מה שנקרא ‘קבלה בדיעבד’, והשלמה שמקורה מהעדר אלטרנטיבה טובה יותר.

 

 

תוצאה כזו יכולה לאפשר לנו כקוראים להבין מה באמת קורה בבתיהם של הנשואים, גם אם קירות הבית עוצרים את הקולות. ואיך אמר מישהו? ‘בדרך כלל בני אדם חיים כמו יונים, ולכן הכל עף שם אחד על השני’…

 

 

מצב זה אינו צריך להפתיע שהרי כבר בעת שבורא עולם בא לברוא את העולם עלה נושא הריבים בבית לדיון. וכפי שאומר המדרש (בראשית רבה פרשה ח’, סימן ה): "אמר רבי סימון, בשעה שבא הקב"ה לבראות את האדם הראשון נעשו מלאכי השרת כיתין כיתין וחבורות חבורות. מהם אומרים אל יברא, ומהם אומרים יברא. חסד אומר יברא שהוא גומל חסדים. אמת אומר אל יברא שכולו שקרים. צדק אומר יברא שהוא עושה צדקות, שלום אומר אל יברא דכוליה קטטה (שכולו קטטה)".

 

מסתבר כי הנטייה לריב ולהתקוטט מובנת מיסוד בריאתו של האדם והיא תופעה שמלווה את המין האנושי לדורותיו, מאז ברא הקב"ה אדם על פני האדמה. הליך זה שמתרחש בין בני האדם נובע ביסודו דווקא מהיתרון שיש לאדם על פני הברואים האחרים, מהיותו בעל נשמה. הגמרא אומרת, כי הנשמה דומה לבורא עולם, וכשם שבורא עולם הוא אחד, יחיד ומיוחד, כך – להבדיל – האדם מרגיש כי הוא רוצה להיות יחיד ומיוחד.

 

 

הנכון שבעיית אי-ההסכמה בעולם אינה רק בנפש האדם אלא בכל מערכות הבריאה כולה. כך מסביר המהר"ל (דרשת שבת הגדול) את השאלה הידועה של המטרוניתא: הרי בורא עולם ברא את העולם בששה ימים, מה הוא עושה מאז? ותשובת חכמינו היתה: "יושב ומזווג זיווגים". מסביר המהר"ל כי הקב"ה ברא עולם מלא סתירות וניגודים, שכל הזמן נוטה להתפרקות ולהתפזרות. למעשה העולם בנוי כך שהכל בו מתבלה ומתפרק. זה מקיף את כל מה שנמצא ביקום, שמטבעו נוטה להתפרק לגורמים.

 

האמירה שבורא עולם מזווג זיווגים משמעותה, כי הוא מחזיק את העולם – כולו – שלא יתפרק. מוסיף המהר"ל, כי חז"ל בחרו בלשון ‘מזווג זיווגים’ כי זו הדוגמה הערכית ביותר, מהקרע הקיים בקרב המין האנושי עצמו. לא פלא איפוא שבין בני אדם מצויים חילוקי דעות ואין סיבה כי בני זוג יהיו שונים משאר מעגלי החברה. אולי ההיפך, עקב הבדלי הדעות מחד גיסא, ובשל קירבת החיים הרבה מאידך גיסא, נוצרת התשתית לחילוקי דעות בתחומי חיים שונים ואף הופכים לריבים.

 

המסקנה מהדברים, שהמצב הנורמאלי בחברה הוא ‘אי-הסכמה’. ואם אנחנו מוצאים הרמוניה בין בני אדם, הרי זה לא דבר שהוא מובן מאליו, אלא הוא היוצא מן הכלל והוא תוצר של התנהגות אנושית יזומה. אני מבקש להבהיר: אנחנו מכירים אנשים שהם מאוד תקשורתיים, מאוד חברתיים, מאוד ידידותיים, ונראה לנו תמיד כי הם נולדו כאלה, וכי יש בהם יתרון נפשי מסוים שיוצר את הידידות או את ה"כימיה". אך האמת היא שבדרך כלל אותם אנשים אינם שונים מאחרים, אלא משתמשים באופן יזום בטכניקה שיוצרת ידידות ואמפתיה, לעיתים אף מבלי שהם חשים בכך.

 

 

יש אנשים שבורא עולם נתן להם מתנה של נשיאת חן, מה שהם יאמרו, על מה שהם יאמרו ואיך שהם יאמרו – הדברים יתקבלו בחיבה. אבל רוב בני אנוש המוגדרים כידידותיים, משתמשים בטכניקה ליצירת ידידות. חלקם במודע וחלקם שלא במודע. כשם שאנו מבינים כי בכדי ליצור ידידות אפשר להשתמש בטכניקות היוצרות אמפתיה, כך גם אפשר להשתמש בכלים המפסיקים מריבה.

 

יש להבין, הריב הוא המצב הטבעי, והעדרו – הוא המצב החריג. למעשה, אם אדם ישים לב לעצמו, הוא יראה שכל הזמן הוא משקיע בלעצור את עצמו מלהשמיע ביקורת, מלדרוש דברים שהיה חפץ בהם. הוא יכול למצוא את עצמו יום יום מוותר על עשרים-שלושים דברים שהיה רוצה לקבל.

 

אם אדם יעצור לרגע את מרוץ מחשבתו וישאל את עצמו: מה המצב הטבעי בחיי, הריב או השלום? הוא ישיב כי זה השלום. ותהיה לו הוכחה ניצחת: עובדה, כבר מספר חודשים הוא לא רב עם אף אדם. אולם אם יעמיק חשיבתו, ייווכח כי המצב הטבעי הוא דווקא הריב. העובדה שהוא לא נפגש איתו בפועל בשכיחות כה רבה, שהיתה אולי מתבקשת, נובעת מהעובדה שיום יום ושעה שעה הוא משקיע משאבים אינסופיים ב"יצירת מצב של שלום". הוא מוותר לאנשים שחיים בסביבתו או שהוא שפוגש, הוא מתאפק, הוא בולם את לשונו, הוא מבליג על עלבונו.

 

 

אפשר לראות את זה גם בבית פנימה. הבעל ממתין לארוחת הצהריים והשעה מתארכת משום שהרעיה משוחחת בטלפון. לא בהכרח שהוא יעיר לה. האישה ממתינה לבעלה שלא בא בשעה היעודה. התחושה הפנימית יועצת לנקוט בסגנון הפוך: לדבר, להעיר, להעמיד במקום. אך הדבר לא נעשה וזאת מתוך החלטה פנימית לעצור ולא להעיר. מתוך הבנה כי הערות יגרמו להתלקחויות.

 

אם אדם יבחן את חיי עצמו ומשפחתו, ייווכח לגלות כי הדבר קורה לו אינספור פעמים במהלך כל יום, במערכת היחסים שלו עם בני ביתו. הווה אומר שהמצב הספונטני, ההתנהגות הרגשית הטבעית אומרים: תגיב! רק ההחלטה המודעת – שמקורה מהראש ולא מהבטן – היא זו שעוצרת את התגובה ואת הריב הבטוח בעקבותיה.

 

עובדות אלה אמורות לצייד אותנו בהבנה, כי ריב אינו מצב לא טבעי אלא להיפך. אמנם רצוי וגם ראוי להתרחק ממנו, אבל הוא המצב הטבעי לכל בני המין האנושי, על כן צריך להגדירו כ’קצר’ שקורה בכל מערכת.

 

על כן, פריצת מריבה אינה מאותתת על כך, כי בני הזוג אינם מתאימים לחיי משפחה משותפים, או שאינם יכולים לחיות זה עם זה, ואם איכשהו "סחבו" עד היום זה היה במקרה. ההיפך הוא הנכון: בני זוג שונים זה מזה, ומראש כמעט ברור שיהיו ביניהם חילוקי דעות ואי-הסכמות. עוד יותר מכך, לעיתים יפרצו גם מריבות, שהן חלק בלתי נפרד מהחיים ואינן בגדר דבר חריג! כמובן האידיאל של כולנו הוא לחיות בשלום ובשלווה, באחווה וברעות, אבל יהיה זה מופרז עד מאוד להניח, כי הריב הינו תופעה יוצאת דופן. לא בעולמנו!

 

ובודאי לא כאשר איש ואישה שאופיים כה מנוגד בתכלית בכל התחומים – חיים בבית אחד ונדרשים כל העת לקבל החלטות משותפות ולספק האחד את צורכי השני. זה לגמרי לא פשוט.

 

 

ודברים אלה חשובים מאוד. כי עד כמה שהם ייראו מפתיעים, הרי שהנזק העיקרי בריב אינו בהכרח הריב עצמו, שגם הוא כמובן אינו נעים אך כבר הפנמנו שהוא טבעי – אלא המסקנות שבני הזוג עשויים להסיק ממנו. יתכן שהם יחושו כי הנישואין שלהם בלתי מוצלחים בעליל, שהם אינם מתאימים אחד לשני ושההחלטה להינשא זה עם זה היתה שגויה. למה? "משום שאנחנו רבים!".

 

בריב עם בן הזוג קיים גם עלבון עמוק: ‘איך יתכן שבן הזוג שלי יריב איתי?’ שואל אדם את עצמו, ‘הרי אנחנו אמורים להיות הכי קרובים בעולם’. מלבד העלבון מתרחשת גם שבירת ציפיות, שזו פגיעה "בבטן הרכה" של המערכת המשפחתית הרגישה. שכן ציפיות נכזבות הן כידוע חומר נפץ מוכן בכל מערכת חברתית, כמובן גם במערכת החברתית הבסיסית כל כך והקשה לניווט מכולן: הנישואין.

 

 

דיברנו על ההנחה ש – 80% מהזוגות הנשואים לא היו רוצים להקים את משפחתם עם אותו בן הזוג. הדבר נובע במידה רבה מאוד מהציפיות הנכזבות, שחלקן הגדול מגיע אחרי הריב. כאמור הריב מעליב ויוצר בתוך הלב תחושה של ‘כשל חמור’, אותו מייחס כל אחד מבני הזוג לאו דווקא לעצמו, אלא מנסה להשליכו על הצד שכנגד. להטיל עליו את האחריות, שהרי הוא זה שמתקוטט…

 

זאת ועוד, כאשר בני הזוג רבים הם רואים רק את המשפחה שלהם, וחושבים, לפחות באותה שעה, כי הם היחידים שרבים בעוד "כל העולם" חי בשלום ובשלווה. ושוב, את החריגות הזו אדם אינו אוהב לתלות בעצמו, אלא מבכר לתלות אותה בבן זוגו, בחינת "תולה קללתו באחרים".

 

כל אחד מהם מעדיף להדחיק את האחריות האישית שלו ואת הכישלונות שלו, ובין השאר גם אינו סולח לבן הזוג על שהוא מהווה "מראה" להמחשת כישלונותיו שלו. מסקנתו "הטבעית" מכך, שבן הזוג האחראי למשבר, שבן הזוג הוא מקור הרע, הוא הגורם לריב כמו גם הסיבה לאי-ההצלחה במערכת הנישואין.

 

 

אם בני זוג היו מודעים לעובדה ש"כולם רבים", ושריב הוא המצב הטבעי, הרי היתה נחסכת מהם המועקה כי הם החריגים. הם לא היו מגיעים למסקנה, כי הריב מהווה הוכחה לכך שמערכת הנישואין שהקימו, כושלת. וכמו שכבר הזכרנו, התחושה הזאת מסוכנת יותר מאשר עצם הריב! הריב הינו דבר חולף, ואף בטל בשישים במערכת הנישואין הכוללת שבודאי מספקת גם יתרונות רבים ומגוונים. אלא שטבע בני אדם לראות את הטוב כמובן מאליו, ואילו את הפחות טוב – שגם הוא טבעי באותה מידה – תופעה נוראה הגורמת לנו תחושות קשות: עלבון, מועקה, מצוקה, תחושת כישלון וחריגות, אותה אנו חוששים להוציא החוצה ולא יודעים לאן נוליך את חרפתנו.

 

 

כל זה כמובן איננו נכון. הריב אינו מעיד על כישלון הנישואין או על אי-התאמה של בן הזוג. היו סמוכים ובטוחים, כי עם כל בן זוג שהייתם מקימים עמו משפחה, היה מתגלע ריב. שהרי כבר אמרנו שעוד לפני בריאת העולם אמרו המלאכים על האדם שאל לא להיברא כי "כולו קטטה"…

 

הטראומה שנגרמת על ידי הריב, מקורה בנטייה לאידיאליזציה כמו גם בראיה לא לגמרי מציאותית של האדם והעולם, על חסרונותיו המובנים. אילו היה האדם ניחן בראיה מציאותית של החיים, היה מבין שהריב אינו חריג.

 

הריב הוא כמובן דבר שלילי! ויש לעשות את כל המאמצים כדי למנוע אותו, וברור שאפשר וצריך לעשות הכל בכדי לצמצם את הריבים במשפחה ובודאי להקהות את חריפותם. וזו משימה אפשרית! אבל הראיה של הריב כתופעה יוצאת דופן וממילא טראומטית – אינה נכונה. גרוע מכך שאינה נכונה, היא גם מאוד מזיקה וגורמת מועקה רבה המכבידה על חיי משפחות לא מעטות.

 

עצם ההכרה כי הריב הוא תופעה קיימת המלווה את המין האנושי מאז נברא העולם, היא עצמה עשויה לתת הקלה מרובה.

 

 

גם ההנחה כי זוגות אחרים רבים פחות, אין לה בסיס. אדם חושב יכול להבין, כי כשם שבביתו יש מעת לעת ריב, שכפי שאמרנו שהדיו נבלמים על ידי הקירות, שמונעים מהקולות לפרוץ החוצה, כן מצב הדברים גם במשפחות אחרות. אנשים, בחוכמה כמובן, אינם נוהגים להחצין את הריבים המשפחתיים שלהם. גם משום שהם מתביישים בריב ורואים בו ביטוי של כישלון, וכישלונות כידוע אדם אינו אוהב להציג, וגם משום שהם חוששים לפגיעה בכבודם ובכבוד משפחתם.

 

וככלל, כמו בכל נושא, יש לראות את התמונה בשלמותה, ואין תועלת מבידוד נושא מסוים, יהיה כואב ככל שיהיה. ראיית המכלול מעניקה, בדרך כלל, את ההבנה כי על אף הריב, מסגרת הנישואין עם בן הזוג מעניקה הרבה יותר יתרונות מחסרונות, ויש בה הרבה יותר אורות מאשר צללים.

 

יאמר, כי הראיה הטראומטית של הריב בולטת ומכבידה בעיקר בשלב הראשון של הקמת המשפחה. אז האידיאליזציה בשיאה וראיית המציאות – לעומת זאת – נמצאת עדיין ברמה נמוכה יותר. ההתנגשות הבלתי נמנעת בין שני הנתונים משדרגת את רמת הטראומה שיוצר הריב, בעיקר הריב הראשון, שהניסיון מוכיח כי הוא יצרן אכזבות ראשי.

 

זוגות צעירים יוכלו להתמודד עם "הריב הראשון", שהוא בעצם מייצג את מריבות התקופה הראשונה בכלל, אם יהיו מודעים לעובדה שהוא בוא יבוא.

 

מדריכי חתנים וכלות יטיבו לעשות, אם ימתנו את האידיאליזציה ויכינו את השניים לקראת מבחני האמת הצפויים להם, שאחד החשובים שבהם הוא ההתמודדות עם נחשול האכזבה שיוצרת המריבה הראשונה…

 

 

(מתוך "שעה טובה")