מפתחות הפלא

 

 

 

אילנה תדמור היתה נבוכה.

 

היא פסעה בצעדים נמרצים, כמו ביקשה להשקיע בכך את הסערה המתחוללת בתוכה. זה עתה סיימה שיחה פרטית עם הגננת, שיחה מפתיעה ביותר…

 

שוב ושוב הדהדו באוזניה דבריה של הגננת: "הבת שלך לוקחת בכוח את בובותיהן של החברות, קורעת ציורים שהן עשו…היא גם קופצת ומדברת ללא רשות בזמן הריכוז…מנסה למשוך אליה תשומת לב שלילית ללא הרף…נראה שחסר לה דבר מה בבית…"

 

היא, גב’ תדמור, התקוממה כולה: "איך זה יתכן?" אמרה לגננת, "החדר שלה מלא משחקים יוקרתיים ביותר, הבגדים שלה רק תוצרת חוץ מפירמות יקרות מאוד, היא מקבלת ממתקים ככל שתחפוץ…היא בבת עינינו…מה חסר לה בבית?"

 

הגננת נאנחה. אין זה תפקיד קל כלל וכלל לומר את האמת להורה כאוב, ובכל זאת…"תראי, אני יודעת שמבחינה חומרית לא חסר לילדה מאומה. אבל אני מדברת על הצד הרגשי שלה. יש לי הרגשה שאין לכם זמן שפוט כדי לשבת ולדבר עמה…כנראה שאתם עסוקים מאוד, והילדה חשה בכך".

 

היא זקפה בגננת עיניים כאובות, ניסתה להתווכח…

 

אך עתה בדרכה לביתה, היא חושבת שבכל זאת היה משהו בדברים. אכן, בעלה עסוק ביותר במשרד שלו. וגם היא, כעובדת בעיצוב פנים, עסוקה עד למאוד. גם כשהיא בביתה, טלפונים מצלצלים בלי הרף…וזאת בנוסף לשעות העבודה שבהן היא נמצאת מחוץ לבית.

 

למען האמת, כאשר הם מגיעים הביתה, כל רצונם לזכות במעט שקט ושלווה. כאשר בתה מנסה לספר לה משהו, היא אומרת לה שהיא עייפה מאוד ורוצה לנוח…

 

כנראה, שמשחקים וצעצועים אינם הכל, הילדה זקוקה ל"אמא" במידה גדושה יותר, אמא שתתחלק עמה בכל החוויות הקטנות שלה…אז הגננת צודקת בכל זאת…

 

* * *

 

 

היה זה יום חורפי נאה וחמים יחסית.

 

גב’ גליק ישבה על הספסל, כשהיא גומעת מלוא ראותיה אויר צח, ומתבוננת בילדים המשחקים בגינה. היתה זו גינת משחקים קטנה, חביבה על ילדי האזור. כאשר התבהר מזג האויר, הגיעו אליה אמהות רבות עם פעוטותיהן. תשומת ליבה נמשכה לספסל הסמוך, שם ישבה מרים.

 

בנה של מרים ניגש אליה, ושאל אותה דבר מה לגבי חלזון גדול שמצא על גבי עלה. היא ענתה לו, ואחר כך הגיעה סדרת שאלות נוספת. מרים השיבה על הכל בנועם ובסבלנות. הילד, מרוצה על שזכה לקשב כזה, חזר למשחקיו.

 

לא עבר זמן רב, וילדתה של מרים, אשר התעייפה משעשועיה, התיישבה לידה והחלה מספרת לה בפרוטרוט מה אירע אתמול בגן. מרים האזינה, שאלה אותה פרטים נוספים, והמשיכה להקשיב, כאילו היה זה הנושא המרתק ביותר בעולם.

 

גב’ גליק לא יכלה להתאפק.

 

לעיתים היא רואה את מרים בגינה, ותמיד חוזר המחזה על עצמו. מרים קשובה לילדיה בסבלנות בלתי מצויה. היא ניגשה אליה ואמרה: "שלום לך, מרים. אני מוכרחה לשאול אותך משהו. שמתי לב לכך שתמיד את מגלה המון סבלנות כלפי הילדים. אף פעם אינך עונה תשובה חפוזה וקצרה, ושולחת אותם למשחקיהם. תמיד מפרטת ומקשיבה. איך את מצליחה לעמוד בכך?"

 

מרים חייכה קלות וענתה: "בעצם, זוהי המסקנה שהגעתי אליה זה מכבר. ברור לי, שאם אשקיע כעת בילדים – בצורת תשומת לב וסבלנות – אראה פירות בהמשך. אין לי ספק שהשקעה זו מונעת הרבה בעיות אחרות. ילד איננו אוטומט הזקוק רק למזון ולבגדים נקיים. הוא זקוק ליותר מכך. כאשר הוא מקבל את שלו, ואני מאזינה לו במלוא תשומת הלב, הוא יהיה נינוח יותר. לא יהיה לו צורך למשל להציק לקטנים ממנו כדי שיסתכלו עליו. הוא לא יצטרך לחפש בתים בהם האוירה חמה יותר כדי להרגע בהם. הוא יחוש שלו ומאושר במשפחתו שלו, וממילא יתנהג היטב".

 

גב’ גליק הנהנה בראשה. הדברים כה בהירים, עד שהתפלאה על עצמה שלא עלו גם בדעתה. "זאת אומרת שאת בשיטת הרפואה המונעת", אמרה בחיוך, "את מקדימה את התרופה למחלה".

 

"בדיוק כך", ענתה מרים.

 

גב’ גליק חשה שליבה נמלא יראת כבוד כלפיה, כלפי האם המצטנעת, הנבונה, התורמת לילדיה תרומה שלא תסולא בפז…

 

* * *

 

החיים בימינו מהווים בבתים רבים, מרוץ מטורף נגד השעון… אם שני ההורים עובדים, רבים הסיכויים שהילדים ישמעו בלי הרף: "מהר, מהר, אין זמן!"

 

כאשר שבה האם מעבודתה, עליה להתפנות לעבודות הטכניות של הבית, ועם זאת לתת ארוחה חמה לילדים, ולשמוע אותם. לעיתים, העייפות גוברת עליה. למי יש כוח להקשיב לסיפורים על מריבות ועלבונות, כשכל עצמותיה זועקות למנוחה?! אולם, אם היא זוכרת, שהקשבתה מהווה השקעה לטווח רחוק – תוכל לגייס כוח רצון לעמוד בכך (אם כי היא יכולה לדחות זאת לשעה מאוחרת יותר).

 

דומה הדבר לתוכנית חסכון בנק. אט אט מכניסים אליה כספים, על מנת שהם ישמשו בטווח רחוק למטרות שונות, לאחר שצברו ריבית.

 

כך גם היחס הנאות לילד מהווה השקעה פלוס ריבית. המסגרת הראשונית שלו היא ביתו. משפחתו מהווה עבורו מעין עולם מוקטן. מהנעשה בה הוא שואב את כוחו להתמודד עם העולם החיצוני שבחוץ (ואל נזלזל בכך. על אף שאין לו בעיות פרנסה למשל, הרי יש לו התמודדויות אחרות, שחשובות בעיניו לא פחות מבעיותיו של המבוגר). כאשר ההורה מתייחס לדבריו ברצינות, משתתף בצערו או נותן לו עצה ובה, הילד חש שמכבדים את רגשותיו, וממילא ירגיש בטוח יותר גם בכיתתו.

 

מבוגרים שאינם מודעים לכך, עשויים – מבלי לשים לב – לזלזל ברגשותיו. אולם, המבוגר לא יפיק שום תועלת אם יאמר לו משפטים כגון: "על שטות כזו אתה בוכה?" או "למה את כל כך תינוק?" אולם רק כשיתייחס בכבוד לכאבו של בנו ויבין אותו, יחוש הבן שהוא חשוב להוריו, שאכפת להם ממנו.

 

* * *

 

הורים רבים, אם יעצרו לרגע ויעשו חשבון נפש אמיתי, יגלו שבמשך היום היה הקשר שלהם עם הילדים טכני בלבד: "תסגור את הסוודר", "תוריד את הפח" וכדומה. הורה המסתפק בקשר כזה, מפסיד הפסד בל ישוער!

 

יתכן מאוד, שכאשר הילד הופך לנער, ירצה ההורה להתקרב אליו יותר, לשמוע את שאלותיו וחוויותיו – אך אז יהיה מאוחר מדי. הנער, שהתרגל מקטנות לכך שהוריו עסוקים מכדי להתייחס אליו – התרגל כבר למצוא תחליפים אחרים, כגון: חברים, ואז האב יעמוד לפני דלתות נעולות…

 

לעומת זאת, הורה שמקטנות ליווה אותו נחמו בצערו, ושמח בשמחתו – יראה בו הילד ידיד נאמן, יבוא לשאול את הדברים שמציקים לו, יתייעץ באשר לצעדים מעשיים שונים, ומה שחשוב מכל – יקלוט את דברי מוסרו. רק כאשר ילד בטוח באהבת הוריו, יספוג גם את חינוכם.

 

אין פירושם של דברים, שההורה צריך לשבת עם בנו במשך שעות ארוכות בכל יום. ישנו מושג הנקרא "זמן איכות" – כלומר, זמן מוגבל, אך איכותי. חצי שעה שבה יחוש הילד שההורה רק שלו. הוא לא יענה אז לשום טלפון, לא יציץ בשום עיתון, לא יתקן אף חפץ – רק יקשיב לדבריו של בנו. זוהי כאמור, השקעה נושאת פירות בטוחה!

 

כל אחד יכול לקבוע את הזמן הזה בהתאם לסדר יומו ולאפשרויותיו. בבית ברוך ילדים, לעיתים נוצר מצב שבו ילד מסויים "נאבד" בתוך הרעש הכללי. הורה נבון לא יוותר. הוא יקרא לילד עשר דקות לפני השינה, או בכל זמן אחר, ידובב אותו ויחבק אותו.

 

חיבוק אמרנו? אכן.

 

נפשו הרכה של הילד זקוקה לחיבה גלויה. ישנם אנשים הסבורים בטעות, שגילוי חיבה כמוהו כחולשה. ולא היא! ילד הזוכה מיד פעם לחיבוק או לליטוף, לממתק מפתיע (שלא הובטח כפרס) או לגילוי חיבה אחר – תתמלא נפשו ברגשי אהבה כלפי הוריו. הוא יאהב את עצמו, וממילא גם את סביבתו, כי רק מי שספג אהבה יוכל להעניקה לזולתו.

 

כפי שדיבור נלמד על ידי חיקוי ההברות הנשמעות, כך כללי התנהגות נרכשים לפי מה שהילד ראה בבית הוריו. כשיזכה לחיבה גלויה – יכול להביע רגש חם גם לאחרים. זאת בנוסף כמובן לתרומה העצומה שיש בכך לערכו העצמי. הוא חש אז אהוב, רצוי, מקובל במשפחתו, ואז קל לו יותר להאיר פנים לסובביו.

 

אמר אחד מהתנאים: "חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי, המה עמדו לי בזקנותי".

 

אין הכוונה רק לחמין ולשמן כפשוטם, אלא גם לחום הנפשי שהרעיפה אמו על צאצאיה. חום זה מלווה את האדם עד זקנה ושיבה.

 

קבוצת חוקרים ערכה פעם מעקב אחר תינוקות שננטשו בבית החולים מסיבות שונות. חלק מהתינוקות הללו אומצו על ידי אנשים פרטיים, שהבטיחו לדאוג להם כאילו היו הוריהם הביולוגיים. חלקם האחר – הוכנסו למוסד, בו קיבלו את צרכיהם הפיזיים (הוחתלו, הולבשו, הואכלו וכו’) אך איש לא התפנה כדי ללטף אותם או להחזיקם בחיבה. בין התינוקות הללו היתה התמותה גבוהה עד מאוד!

 

אכן, תינוקות רכים זקוקים למגע פיזי רב. גם פעוטים חפצים לשבת על ברכי האם, וכדומה, ככל שעולה גילו של הילד מתמעטים גילויי האהבה הפיזיים כלפיו. אך אין זאת אומרת, שיש למנעם כליל!!! אפשר בהחלט לטפוח על שכמו, ללחוץ את ידו, לשבחו, ולהשתמש בדרכים נוספות כדי להוכיח את אהבתנו כלפיו.

 

זמן, סבלנות וחיבה – הם מתפחות פלאות, אשר יחזקו בס"ד את שתילנו הרך ויחוללו בו נפלאות!

 

 

(מתוך "עת לחשוב" – כתב עת לחשיבה יהודית)