נסה את האתגר הגדול מכולם

 

 

רבים ניסו להעמיד נורמות כאלו ואחרות במרקם יחסי האדם, למן "אחד בעד כולם, כולם בעד אחד", עד אשר כיום מקובלת הסיסמא "חיה ותן לחיות", לאמור, אין לי כל עניין בך. לא אפריע, לא אעזור. אנו בשני כוכבים שונים.

 

אתה גם לא חייב יותר. תן לי לחיות. אל תפריע. נשאר שנינו כל אחד מעבר לדלתות ביתו או חומות חצרו המרווחת. נשתדל כל אחד להשיג את המירב. לא נרעיש ולא נפריע, אבל אין בינינו דבר. נהיה מנומסים, נאמר תודה, בבקשה, אבל מעבר למילים הקרות הללו לא קיים כל קשר חיבור ואחריות.

 

והקב"ה אומר: "עולם – חסד יבנה"!

 

העולם יכול להבנות ולהתקיים אך ורק על ידי חסד, הטבה הדדית וקשר של קבלה ונתינה בין כל הברואים. כך רואים אנו בגוף האדם כיצד כל איבר ואיבר בנוי בהתאמה מחולטת לכל המערכת, בצורת התיפקוד וכל שאר הפונקציות שהוא ממלא. (כמו למשל "עגול הזהב" המשרטט את ההתאמה היחסית שבין כל האיברים בגודלם, אורכם וכו’).

 

כך גם עולם הדומם, הצומח והחי, כולם כולם קשורים ובנויים זה על גבי זה, למין האבקת הפרחים על ידי הדבורים ושאר החרקים, מזונם של בעלי חיים מן הצומר, הדישון והזיבול של האדמה על ידי בעלי החיים. וכן עלי השלכת בחורף יזינו את האדמה על ידי רקבונם באמצעות הגשם, וכך רואים כאמור בכל חלקי הבריאה מושלמות תכליתית הבנויה משילוב של כל החלקים יחדיו.

 

אך כל אלו אין בהם משל עצמם מאומה. המכניזם הפועל, מוטבע ומובנה בעצם יצירתם. אין לחי, לדבורה או לפרפר שום שליטה או אפשרות לשנות את התהליך. אין מציאות שבה הוא יחליט שהיום לא יבצע את הפעולה. המנגנון הפנימי שלו מופקד על ביצוע הפעולות ללא כל אפשרות שינוי, ומפעיל אותו בהתאם.

 

האדם, לעומתם, גם הוא עוזר ונעזר, אך יש בכוחו לעשות או לחדול. אֵם יכולה לעשות הכל למען ילדיה – להתמסר למענם, לוותר על כל עצמיותה כדי לשמור ולגדל אותם כראוי. אך היא יכולה גם לנטוש אותם, להתעלם מקיומם ולנתק כל קשר עמהם. הבחירה בידה.

 

בעל ואישה מסורים ואוהבים, כל מאמץ קטן בעיניהם לטובת בן הזוג. בראש מענייניהם כיצד להיטיב להוסיף ולהשביע רצונו. אך לעיתים, לדאבון לב, אין גבול לעויינות ולשנאה בין בעל ואישה. הם בחרו בדרך זו, ואף יכולים ליישמה.

 

האהבה לזולת אותה דורשת התורה אינה אלטרואיסטית בלתי מושגת. היא נקנית בעבודה ובמחשבה, מתוך הכרת ערכו של האדם האחר כ"צלם אלוקים", כי הוא חלק אלוקי ממעל כמוני בדיוק.

 

כאשר נסיר ממנו את המעטפת הגשמית של בשר ודם, נגלה נשמה רוחנית, שאין לה כל מגבלה, ולא קיימת בה מציאות של אנוכיות אגוצנטרית. כל כולה חיבור לבורא העולם המחבר עמה שאר בני אדם. הרצון לחיות ללא קשר עם האחר הינו מביטויי הגוף החומרי, שהוא מוגבל ומצומצם, נפרד מהזולת וקיים לעצמו. אך הנשמה אין לה גבולות, וכל נשמות ישראל קשורות ואגודות זו בזו.

 

ועל כך יבוא בסוף הפסוק: "ואהבת לרעך אני ה’", לאמור, לא תתכן אהבת הרֵעַ – האחר רק בידיעה כי "אני ה’", המצווה ופוקד עליך לעשות זאת, ומהיותי יוצר הבריאה והאדם, ובעולמי אתה חי, על כן עליך לציית לחוקים הנהוגים בעולמי.

 

אך יותר מכך. "אני ה’", וכיוון שכך, שאין אתה ורעך שניים שונים ונפרדים, אלא על ידי מציאות הקב"ה כולם הופכים ליחידה רוחנית אחת, והרי זה כגוף אחד, שאם איבר אחד נפגע או ניזוק, כל הגוף מרגיש בחסר, בהיותו יחידה שלמה אחת, וממילא עשה למענה, כי אתה יכול להגיע להכרה הזו, וממילא לא יקשה לך כלל.

 

מפרשי התורה מבחינים בהבדל שבין "את רעך" ל"לרעך". לא כתוב: ‘ואהבת את רעך כמוך’, אלא "ואהבת לרעך". מהו השינוי מכל מה שכתוב קודם: "לא תקום ולא תיטור את בני עמך"?

 

מסביר המלבי"ם בפירושו לתורה: ‘את’ פירושו מוגדר, גופו של הזולת. ומשכתוב ‘לרעך’, פירושו כל דבר שקשור ונוגע אליו. ולכן ההטבה יכולה להיות במעגלים רחבים הרבה יותר, שהרי חובה עליך להשתדל כדי שרעך ירגיש באהבתך וברצונך הכן לעזור ולהיטיב עמו. כאשר נשכיל לעשות זאת, כולנו האחד לחברו, תגדל האהבה, האחדות והאחוה, ויגיע עם ישראל לתעודתו.

 

ומשנעמיק בעניין, נגלה רובד נוסף. סיומו של הפסוק: "אני ה’", מלמד כאמור כי זהו בעצם מקור הסמכות להנחיה-מצוה, אבל זוהי גם היכולת להבין ולראות זאת כדבר בר-השגה ולא אוטופיה רחוקה. שהרי משאנו מנתחים את הסיבה לאנוכיות, נמצא כי היא נובעת אך ורק ממחוז החומר, שהרי חומר יכול להיות ובדרך כלל מנותק ונפרד. והגוף, הבשר, העצמות וכו’ שלנו שונים ונפרדים זה מזה. לא הרי ראובן כשמעון. כל אחד גדול, משקל, מראה ותכונות שונות ונפרדות להם. אך הרוחניות שבנו אינה מוגבלת על ידי הגוף, אלא היא קיימת ועומדת בזכות עצמה.

 

נשמה זו יכולה להיות, והיא אכן כך, קשורה ואחוזה בנשמות העם כולו. וכידוע מספרי המקובלים כל הנשמות קשורות ואחוזות זו בזו כיחידה אחת, כי כולן הן מהבורא יתברך, אשר נפח באפינו נשמחת חיים. וכלשון הזוהר הקדוש: "מאן דנפח, מדיליה נפח". הנופח – נופח משלו, מפנימיותו.

 

אם כן, הבורא נתן בנו נשמה שהיא חלק ממנו, וכל נשמה כזאת מתאחדת ומשתלבת בנשמות האחרות, כי כאמור אין מה שיפריד את הנשמות, ועל כן ניתן לצוות ולאהוב את הזולת, כי הוא בעצם כמוני – כיחס היד, האצבע לכל הגוף כולו.

 

ואהבת לרעך כמוך!

 

 

(מתוך "עת לחשוב" – כתב עת לחשיבה יהודית).