עמוד החסד

 

 

השחר שהפציע ועלה בישר את תחילתו של יום חם מן הרגיל באותה תקופה.

 

שלשום מלאו לו תשעים ותשע שנה, וביום הולדתו ניסה אותו הבורא. היה זה ניסיון נוסף בשרשרת הניסיונות בהם עמד בהצלחה. באותו יום נצטווה לבצע בגופו את ברית המילה, ובו ביום הוא אמנם ביצע זאת. היה זה ביטוי נוסף לנאמנותו ללא סייג לקונו. בעתיד, יימולו צאצאיו כשהם תינוקות רכים בני שמונה ימים בלבד. הוא ביצע את הדבר "קצת" באיחור, ועובדה זו נותנת אותותיה בגופו, הנתון בחולשה כללית.

 

המאמץ הגופני אינו משפיע כלל על רוחו. כולו מלא שמחה על שעלה שלב נוסף בסולם הרוחניות. הוא קנה שלמות. תשעים ותשע שנים עתירות מעש, עדיין לא העניקו לו את התואר "תמים", עתה הוא זכה גם לזאת. "התהלך לפני והיה תמים" אמר לו הבורא, ומשקיים את הצו, הרי הוא חש בפעם המי יודע כמה אותה תחושה נפלאה של התקרבות נוספת לבורא.

 

מצוה גוררת מצוה. היה רוצה להוסיף ולעשות, להוסיף ולפעול ככל שתשיג ידו. רגיל הוא בזאת משכבר הימים, ואינו חושב לחדול מכך גם היום. ממלאכת הקודש כעין זו שלו, אין נוטלים חופשה, גם לא לרגל מחלה. מה גם שאברהם מבין שלהיות יהודי נימול ותמים, הרי זו עובדה שמחייבת משנה זריזות במעשים.

 

אך למרות רצונו העז, היום עדיין לא בא הדבר לכלל ביצוע. רגיל הוא במצוות הכנסת אורחים, עוברים ושבים מוצאים תמיד בצל קורתו אכסניה נאה. היום, משום מה, עוד לא בא איש לביתו. ללא ספק, הגורם לכך הוא מזג האויר השרבי. הוא כבר זקן ושב, אך מעודו אינו זוכר חום לוהט כזה של היום.

 

כואב לו לאברהם הזקן, כואב לו מאוד. לא פצעו הוא שמכאיב לו, לא איש כמוהו יתרגש מייסורים שבגוף. כואב לו על שכבר יצאו מספר שעות מן היום ועדיין לא היטיב לאיש. פשוט לא נזדמן לו למי להיטיב. אפשר שאחר היה מרוצה מכך שלפחות יום אחד יונח לו. אותו, עובדה זו מטרידה. עמל של שנים, הפכו לאישיות שכל חפצה רק במעשי הטבה לזולת, ועכשיו שהדבר נבצר ממנו, כאילו מנוע הוא מלנשום, החסד הוא מזונו, הוא החמצן לריאותיו, בלעדיו אין לו חיים.

 

משחר ילדותו, מן העת בה הגיע בהכרה עמוקה לאמונה בבורא, השכיל להבין שהכרה כשהיא ערטילאית סופה בטלה. הכרה חייבת להיות מלווה במעשים טובים. ומעשים טובים מה הם? מצוות של תורה עדיין לא ניתנו, ואם כן, כיצד ינהג? באין מצוות של התגלות אלוקית, נאלץ לנהוג במצוות השכל, ושכלו מורה לו כי אותם מעשים שבהם מתגלה הבורא לבריותיו הם הראויים להקרא מעשים טובים, והם הראויים לחיקוי מצד הברואים. אברהם מתמיד בכך. יודע הוא שהבורא הינו רב חסד, והוא משתדל להלך בדרכיו.

 

מקונו למד להיטיב עם הבריות אף אם לא נתבקש לעשות כן. יודע הוא כי לטובתו של אדם יצר הבורא את העולם, אף בטרם היות אדם על הארץ. גם הוא חש להיטיב ללא שביקשו ממנו. בצורה זו נמצאת ההטבה טהורה לגמרי. כי כאשר מבקש עני על נפשו, לעולם אינך בטוח האם זה שהינך מעניק לו מתת, זה מתוך אהבתך אותו, או שמא מתוך מניעים שפעמים גובלים ב"אנוכיות", לבל יתחמץ הלב למראה עני במצוקתו, (ואולי אף לבל יטריד העני את השלווה שמסביב…)

 

בצורה זו של דבקות במידותיו של מקום הוא פועל ועושה זה עשרות בשנים. הוא חש שזו שליחותו בעולם, וכל כולו מסור לשליחותו למלאה באמונה. היום הזה, שלא הביא בכנפיו כל אפשרות של עשיית חסד, גורם לו סבל לא יתואר. כחום היום הוא יושב בפתח ביתו, אולי בכל זאת…

 

 

האלוקים רחום וחנון הוא וחס על אברהם אהובו, והוא מזמן לקראתו שלושה אנשים. ערביים הינם, זרים לו לאברהם מכל הבחינות, אך, מכל מקום, אנשים הינם, ברואים בצלם.

 

אברהם אינו יודע את נפשו מרוב שמחה על ההזדמנות הגדולה שנפלה בחלקו, משל כאילו קרה הדבר הזה בפעם הראשונה בחייו, עוברי אורח לפניו, ויוכל להביאם בצל קורתו. הוא, הזקן המתקרב לשנתו המאה, כבר מוכר בכל הסביבה כנכבד וכנשוא פנים, אך לפני אורחים, שכלל אינו יודעם ומכירם, הוא משתחווה ארצה בהכנעה. בלשון תחנונים הוא מבקשם: "אם נא מצאתי חן בעיניך, אל נא תעבור מעל עבדך…יוקח נא מעט מים".

 

פן יחושו האורחים באי-נוחות מסוימת על כי נצרכים הם לבריות, מקדים להם אברהם דברים: "כי על כן עברתם על עבדכם". הרגישו עצמכם בנוח, אורחי! לא שהדבר נחוץ לכם, אני הזקוק שתבוא בצל קורתי, למעני עשו, כך הוא מנהגי, וטובה תעשו עמי אם תאפשרו לי להמשיך במנהגי זה.

 

העומד מן הצד לבטח היה סבור כי במקרה שלפניו, לא עוברי האורח צריכים לאברהם, אלא הוא צריך להם. אצל אברהם אפשר לחוש בעליל כי "יותר משבעל הבית עושה עם העני, עושה העני עם בעל הבית". האורחים אינם יכולים לסרב להפצרותיו, והם סרים לביתו, ומיד הבית כולו הופך כמרקחה. משרתים רבים בביתו, אך הוא, הזקן החולה והתשוש, בעצמו עושה וגם מנצח על המלאכה, "והוא עומד עליהם". בעצמו ידאג לבל יחסר מאומה לשלושה עוברי אורח אלמוניים.

 

וכל מעשיו בשיא הזריזות: "וירא וירץ לקראתם מפתח האוהל…וימהר אברהם האהלה אל שרה, ויאמר מהרי שלש סאים…ואל הבקר רץ אברהם…ויתן אל הנער וימהר לעשות אותו". אין עיכוב שיעצור אותו בדרכו. נטל של שנים אינו מכביד עליו. להיפך, ככל שהזקין והוסיף מעלה, הוסיף זריזות למצוות. מעשיו מזכירים לא במעט, את מעשי המלאכים שהינם "רצוא ושוב".

 

 

שמא תאמר אין בכך כל תופעה יוצאת דופן, נוהג אברהם כמנהג אנשים בני תרבות. כך דרכם של אנשים, שנוהגים הם כבוד באורחיהם. לא מיניה ולא מקצתיה! מעשיו של אברהם נוגדים כליל את מעשי אנשי סביבתו, כשם שאמונתו נוגדת את אמונתם.

 

"אברהם העברי" נקרא שמו, ולא לשוא. כל העולם כולו מעבר אחד, והוא מן העבר השני יחיד ובודד בהכרתו וגם בפעולותיו. הם דבקים בפולחן עץ ואבן, וכורעים ומשתחווים לאלילים רבים, והוא לבדו מתייצב בגאוה ומכריז על אמונתו באלוקים אחד ומיוחד, בורא שמים וארץ, מנהיג התבל, שאינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף.

 

לא רק את הבורא גילה אברהם, הוא גילה גם מהו אדם. באותה תקופה שלטת ברחוב אוירת "דור הפלגה". הדור שהעלה על נס את דגל הכפירה בעיר והמרד במלכות שמים, הוא הוא הדור שהערכתו לאדם ירדה עד לדיוטא התחתונה: "ואם נפל אדם ומת, לא היו שמים את ליבם עליו, ואם נפלה לבנה אחת, היו יושבים ובוכים ואומרים: אוי לנו, אימתי תעלה אחרת תחתיה…" (פרק דר"א, כ"ד). בדור ירוד זה עושה אברהם את מעשיו הכבירים, ועל רקע זה הם מתבלטים ביתר שאת.

 

סוד זה, של השילוב המופלא בין יחסו של אדם אל קונו ויחסו אל הבריות, גילה אברהם בעצמו בדבריו לאבימלך: "כי אמרתי רק אין יראת אלוקים במקום הזה, והרגוני על דבר אשתי" (בראשית כ, יא). האדם המשולל יראת האלוקים, אין לו כל התייחסות כלפי הזולת, ואין מי שימנענו מלרצחו נפש, אם סבור הוא שהלה מפריע בדרכו. מנין לו לאברהם שאין יראת האלוקים מצויה במחוזו של אבימלך? הוא הבחין בכך מיד בפגישה הראשונה, עם הציגו כף רגלו באותה ארץ. "אכסנאי שבא לעיר, על עסקי אכילה ושתיה שואלין אותו, או על עסקי אשתו שואלין אותו?" (רש"י שם). מידתו של אברהם לדאוג לאורחים, למאכלם ולטובתם, כאן הוא מצא אנשים הדואגים לעצמם בלבד, ולכן שאלתם הראשונה היא בכיוון מסוים מאוד, שאפשר שיוכלו להפיק מכך תועלת לעצמם.

 

 

לא הרחק מביתו, שבכנותו כמעט, גרים אנשי סדום. "טוּבם" ו"נדיבות ליבם" הפכו כבר לשם דבר. סדום אינה יחיד, סדום היא חברה, חברה מסודרת מאוד, ולה חוקה הנשמרת בקפדנות. ביסוד חוקה זו מונה העקרון הידוע "שלי  – שלי ושלך – שלך". אחד מהסעיפים הראשיים בחוקה זו קובע כי אין להכניס אורחים לסדום. מי יודע, אפשר שהכנסת אורחים של ארעי תהפוך לתופעה של קבע, ואז תהפוך כל כיכר הירדן העשירה במרעה, לארץ הגירה, ונמצאו אנשי סדום מופסדים.

 

אחד הוא בסדום המעיז לנהוג בניגוד לחוק – לוט. חינוכו של דודו עדיין ניכר בו היטב. מסכן הוא את עצמו בשביל הכנסת אורחים. לדידו, סיכון זה כדאי. כשנודע הדבר לאנשי העיר, ממהרים הם למחות ולהגיב. אינם ממתינים ליום המחרת, מיד בהיודע הדבר, בלילה "ואנשי סדום נסבו על הבית מנער ועד זקן כל העם מקצה". מלבד לוט, אין בסדום אף לא צדיק אחד לרפואה.

 

"עולם חסד יבנה", וחברה המושתתת על אדני רשע, סופה כליון. אין זה עונש על מעשה כלשהו, (הרי לא נצטוו אנשי סדום בכך), זהו השמטת בסיס הקיום. חברה המשוללת כליל מלעשות חסד, מאבדת את זכות קיומה. אכן, כך נגזר על אנשי סדום שהיו רעים וחטאים לה’ מאוד.

 

בחזון מגלה לו הקב"ה לאברהם את אשר הוא עומד לבצע בסדום. אפשר שרצה  להוכיח לו בכך עד כמה צודקת שיטתו של אברהם הדוגלת בעשיית חסד. ייתכן שאחר במקומו של אברהם היה מודה לקב"ה על בואו לסייע לשיטתו. אלמלא היה זה אברהם אולי היה מפטיר: יאבדו אנשי סדום ואלף כיוצא בהם, ובכך יוכח בעליל שאין לרשעה זכות קיום, ואברהם אמת ותורתו אמת.

 

מידתו של אברהם לא כזאת היא. הוא מתייצב להתפלל ולבקש רחמים על אותם רשעי ארץ. לא להתפלל בלבד הוא נכנס, אלא גם לפייס את בוראו, ואף לדבר עמו קשות (רש"י יח, כג). מורגש בו, שהדבר ממש נוגע לו ללב. את נפשו הוא שם בכפו כדי להציל, להציל את אותם אנשי סדום הידועים לשמצה. מידת חסדו היא המכתיבה לו זאת. מן הקב"ה בעצמו הוא למד זאת. כשם שהוא, הבורא, טוב ומטיב לרעים ולטובים, אף אברהם כן. מאז ומתמיד הוא דוגל בשיטה ש"יתמו חטאים מן הארץ ולא חוטאים" (ברכות י, א). ולכן הוא נעשה למליץ יושר אפילו על הגרועים שבבני אדם. (ותוך כדי כך הוא מגלה לעולם את הקשר הנפלא שבין הבורא וברואיו, המתבטא בתפילה).

 

* * *

 

"ויסע משם אברהם ארצה הנגב – כשראה שחרבו הכרכים ופסקו העוברים ושבים, נסע לו משם" (בראשית כ’, א, ורש"י שם). הוא מוכרח להמשיך בשליחותו, אם אין הדבר מתאפשר לו כאן, הוא תר אחר מקום אחר, שם ימשיך לטפח אמונה וגמילות חסדים.

 

מתוך שמכיר אברהם את קונו כמלא רחמים, הוא מנסה להתדמות לו. ומאידך, דווקא מתוך מידת רחמנותו של אברהם הוא משתדל לקרב רחוקים לאמונת הבורא, שהרי זהו החסד הגדול ביותר שאפשר להעניק לאדם. "ויטע אשל בבאר שבע, ויקרא שם בשם ה’ א-ל עולם" (כא, לג). פונדק הוא מכין לעוברי דרכים, ולאחר שאכלו ושתו, הוא אומר להם: ברכו למי שאכלתם משלו. וכשהם רוצים לעמוד ולהודות לו, הוא מסביר את דבריו: "וכי משלי אכלתם, משל אלוקי עולם אכלתם, הודו ושבחו למי שאמר והיה העולם" (סוטה י, ב).

 

הוא היודע שלא על הלחם לבדו יחיה האדם, ולכן משתדל להאכיל את אורחיו גם במזון רוחני, קרי: הכרת הבורא. אמונה וגמילות חסדים עולים בביתו של אברהם בקנה אחד, ומידת חסדו משפיעה אותם לכל באי עולם.

 

מידות אלו יוריש אברהם לבנו יצחק, וממנו לדורות הבאים. "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט".

 

 

(מתוך "אל המקורות")