חשבתי שיש מציאות אחרת

 

 

רבינו הקדוש אמר, שללמוד את תורה ו’ שבספר ליקוטי מוהר"ן ולעשות עמו איזו עבודה זהו תיקון הברית, והזמן המסוגל ביותר לכך הוא חודש אלול.

 

כידוע, בתורה זו מניח רבינו את היסוד לתשובה – עיקר התשובה שישמע בזיונו וידום וישתוק. ישנן כמה דרכים של בזיונות. המוכרות שבהן, הם הבזיונות הבאים מבני אדם – חרפות, תלונות וכדומה. אולם ישנו אופן של בזיון, שהאדם רואה בעצמו את מידותיו הגרועות, וכמה הוא מגושם ושקוע בתאוות וכו’, ואת הבזיון הזה יותר קשה לו לקבל מאשר את הבזיונות הבאים מבני אדם. לכן אמרנו להביא מאמר זה שבו מבוארת הגישה הנכונה לבזיונות אלו.

 

כתוב בגמרא: בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו, אינו יכול לו. על יסוד זה מונחת כל עבודת האדם – דע! יש לך יצר הרע, והוא ישאר דבוק בך עד יום מותך, וכל עבודתך היא לדעת את זה, ומתוך כך להתפלל אל ה’ כל יום שיעזור לך להתגבר עליו.

 

נמצא, שכאשר אדם מצליח לעשות את רצון ה’ – ישמח שהשם יתברך עזר לו, אבל יזהר שלא תזוח עליו דעתו וימשיך לדרוש ולבקש אחר עזרה זו כל הזמן, ויהיה תמיד בתפילה והכנעה לפני השם יתברך.

 

ואילו כאשר הוא נכשל ורואה כמה הוא גרוע – לא יפול בדעתו כלל אלא יזכור שיש לו יצר הרע, ואדרבה – יזכור את כל הנקודות הטובות שזכה בהן וישמח עוד יותר, שאדם גרוע כל כך כמוהו זוכה בחסדו יתברך לעשות מצוות ומעשים טובים.

 

צריכים לדעת היטב! הקדוש ברוך הוא לא בא בטרוניה עם בריותיו. הוא יודע שאתה לא מלאך והטענה היחידה שיש לו על האדם בכל עבירה שעושה היא: מדוע חשבת שאתה מציאות ולא ראית שבלעדי השם אינך יכול לעשות כלום? מדוע לא ביקשת את עזרתי?

 

הבעיה היא שהאדם חושב שהוא אמור להיות מלאך, ושוכח שיש לו יצר הרע, וכאשר אדם חושב שהוא טוב מצד עצמו והוא לא צריך את עזרתו של השם בכדי להיות טוב, אזי אין לו את ה‘אלמלא השם עוזרו’ והוא נשאר רק עם ה‘בכל יום יצרו של אדם גובר עליו’…וממילא הוא לא יכול להיות טוב, והוא גם תמיד בעצבות, משום שרודף את עצמו על כך שאינו מצליח להיות מושלם.

 

לכן אדם שנכשל במה שנכשל – אפילו בעבירה החמורה ביותר, צריך דבר ראשון לזכור ש’תשובה’ אין פירושה לרדוף את עצמו ולהיות בעצבות, ‘תשובה’ פירושה קודם כל להתחזק באמונה – שהכל לטובה ולהיות בשמחה ואחר כך להתוודות וכו’. לכן קודם לכל ולפני הכל יאמר: הכל לטובה! אין שום רע בעולם! וישאל את עצמו: עכשיו כשכבר נכשלתי, מה השם יתברך רוצה ממני? האם רוצה הוא שאהיה בעצבות? שארדוף את עצמי? או שרוצה שאתחזק להיות בשמחה ואעשה תשובה?

 

רק אז – כאשר הוא שמח ומוחו משוחרר ומפוקח – הוא יכול לגשת הלאה לעבודה העמוקה של תשובה וחשבון נפש, והכל בלי שום רדיפה עצמית ובלי שום עצבות, רק בבקשה ותחנונים אל השם יתברך שיעזור לו להבא לעשות רצונו, ויאיר בו את אור האמונה שעל ידה יוכל לצאת מהחושך אליו הוא נפל, ושיתן בליבו יראת שמים טהורה ואהבת השם וכד’.

 

כדי לקרב את הדברים אל הדעת ואל השכל, נביא מעשה שסיפר הצדיק רבי נחמן מברסלב זיע"א:

 

"מעשה, פעם אחת היה מלך, והיה לו בן יחיד, ורצה המלך למסור המלוכה לבנו בחייו, ועשה משתה גדול, ובודאי בכל פעם שהמלך עושה משתה הוא שמחה גדולה מאוד, בפרט עתה, שמסר המלוכה לבנו בחייו, בודאי היה שמחה גדולה מאוד, והיו שם כל השרי מלוכה וכל הדוכסים והשרים, והיו שמחים מאוד על המשתה.

 

וגם המדינה היו נהנים מזה שמוסר המלוכה לבנו בחייו, כי הוא כבוד גדול למלך, והיה שם שמחה גדולה מאוד, והיה שם כל מיני שמחה, מקהלות ובדרנים וכיוצא בזה כל מיני שמחה, הכל היה שם על המשתה.

 

וכשנעשו שמחים מאוד, עמד המלך ואמר לבנו: היות שאני חוזה בכוכבים, ואני רואה שאתה עתיד לירד מן המלוכה, בכן תראה שלא יהיה לך עצבות כשתרד מן המלוכה, רק תהיה בשמחה, וכשתהיה בשמחה גם אני אהיה בשמחה. גם כשיהיה לך עצבות אף על פי כן אהיה בשמחה על שאין אתה מלך, כי אינך ראוי למלוכה, מאחר שאינך יכול להחזיק עצמך בשמחה כשאתה יורד מן המלוכה, אבל כשתהיה בשמחה, אזי אהיה בשמחה יתרה מאוד…"

 

המעשה הזה מסביר את כל עומק ופנימיות השכל שיש בציווי להיות בשמחה – גם אחרי כשלון גדול או בעת נסיון קשה. המלך – הקדוש ברוך הוא – יודע שיהיו לאדם ירידות, כשלונות, נסיונות וכו’. והוא מצווה עליו: השאר בשמחה! תראה שלא תהיה לך עצבות! כשם שברצוני המלכתי אותך ונתתי לך הצלחה, כך רצוני שתשמח עתה עם הכשלון. וכשם שציוויתיך שלא לחטוא, כך מצווה אני שאם כבר חטאת – שלא תהיה לך שום עצבות!

 

האדם צריך לדעת: הקדוש ברוך הוא שמח בך! הוא שמח בך כאשר אתה ‘מלך’ – כשיש לך הצלחה. והוא שמח בך גם אחרי שאתה יורד מן המלוכה, כלומר כשנכשלת, אבל אך ורק כאשר אתה נשאר בשמחה.

 

למה הקדוש-ברוך-הוא אוהב את אותו אחד שנשאר בשמחה גם אחרי שנכשל? כי זה מראה שאותו אחד מונח על הקרקע ומכיר את מקומו! הוא לא חושב שהוא צדיק או מציאות אחרת. הוא מבין שהוא סך הכל בן אדם מוגבל, המועד לחטוא, כמו שכתוב: לפתח חטאת רובץ…לכן הוא יודע שהוא עלול לטעות ולהיכשל, ואין הוא מופתע כלל כאשר הוא נכשל. אדרבה, כאשר הוא מצליח הוא נפעם מחסדו יתברך ורחמיו המרובים שמשפיע עליו רוחניות ואלוקות ועוזר לו להתגבר על טבעו הרע.

 

השם יתברך רוצה ‘להמליך את בנו בחייו’, שהאדם יצליח במעשיו בכוחו של אביו שבשמים, אבל מהו הסימן לכך שאדם ראוי למלוכה זו? רק אם הוא מסוגל לירד ממנה ולא לפול לעצבות מכך! למה? משום שרק כאשר אדם יודע שהמלכות שיש לו, כלומר ההצלחה ו, נתונה לו מהשם יתברך בחסד ואינה שייכת לו כלל, רק אז ראוי הוא להשתמש במלכות זו. והביטוי הבדוק ביותר לכך שאדם באמת אוחז במדרגה זו של אמת, היא אם הוא נשאר בשמחה כאשר מלכות זו והצלחה זו נלקחים ממנו.

 

אם יודע הוא שהוא בנו של המלך ורק מכח אביו המלך הוא מולך עתה, דהיינו שיודע שהוא סך הכל בשר ודם, ושיצר הרע שוכן בקרבו ואורב לו בכל רגע ורגע להפילו ברשתו, אזי כאשר הוא מצליח להתגבר עליו, שאז הוא נקרא ‘מלך’, הוא מבין שזה מאת השם בחסדיו וברחמיו עליו, והוא מודה לו על כך מאוד מאוד, וכאשר אינו מצליח – כשיורד מן המלוכה – הוא אינו רואה זאת כנפילה, אלא רק חזרה למצב האמיתי שלו – בן אדם בעל יצרים רעים, אנוכיות ואכזריות, שהשם יתברך לא עזר לו הפעם להתעלות מעל טבעו.

 

ואם תשאל מדוע השם יתברך לא עזר לו? מדוע הניח לו ליפול מן המלוכה? כי הוא שכח שהוא צריך את עזרתו, ושכוחו למלוך בא רק ממנו יתברך, ונכנס בו הדמיון של ה’אני’. שחשב בליבו: אני טוב. אני צדיק. אני מתגבר. אני המלך…לכן לא עזרו לו משמים, כדי שיתעורר מההזיות והדמיונות, וישוב אל המציאות שהוא אינו כלום, וכי ‘אלמלא השם עוזרו אינו יכול לו’, שפירושו: לולא אביו ממליכו ‘בחייו’ – מכוחו יתברך – אין לו שום מלכות.

 

לכן עיקר הנסיון אחרי הנפילה הוא לא ליפול ממנה לעצבות וליאוש. וידע שזה רצון השם שהוא יהיה בשמחה אחרי הנפילה. כי הקדוש-ברוך-הוא ידע שהוא יפול, וידע שהוא ייכשל! הוא זה ששכח שההצלחה שלו היא ממנו יתברך, לכן הנפילה היתה בלתי נמנעת! ברגע שחשב שהוא מלך בזכות עצמו, בזה הוא ניתק את עצמו מהקדוש-ברוך-הוא וממילא ניתק עצמו ממקור חיותו, וכוחו ונפל מעצמו. וטוב מאוד שנפל! אולי עכשיו הוא ייזכר בכך שכל הכח שלו למלוך הוא רק מאתו יתברך.

 

כאשר האדם מתחזק להשאר בשמחה אחרי הנפילה, בזה הוא מתקן את הגורם לנפילה שלו: הוא שכח שהכח שלו הוא ממנו יתברך ולכן נפל ממדרגתו. וכאשר הוא לא נופל לעצבות הוא מראה שעכשיו הוא כבר זוכר שהכח לא שייך לו אלא לקדוש-ברוך-הוא, ואז יכול הוא לשוב למדרגתו.

 

זה מרומז במה שאומרים בברכת יוצר: "משפיל גאים עדי ארץ ומגביה שפלים עדי מרום". והפירוש הוא, שאת אותם גאים שהשפיל והם עתה שפלים, אותם הוא מגביה עדי מרום. אם שוב יתגאו – שוב ישפיל אותם. וכאשר ישפיל אותם זה רק בשביל להרים אותם, כי השם מגביה שפלים. אבל כל זה בתנאי שכאשר משפילים את האדם הוא מקבל את זה בשמחה, וזה מראה שהוא מקבל את עובדת היותו שפל. אבל אם הוא רוטן ומתמרד, זה מראה שהוא לא נכנע ןאינו מקבל את עובדת היותו שפל וממילא אי אפשר להגביהו שוב.

 

דוד המלך ע"ה, חטא פעם אחת בלבד, וזכר את זה כל ימי חייו! כמו שכתוב בתהלים: "חטאתי נגדי תמיד". דהיינו, שהבין שהמציאות היא שהוא עלול לחטוא ולא שכח את זה ולא הסיח דעתו מזה לרגע, ועל ידי זה הוא היה בהכנעה, והתפלל ללא הרף שהקדוש-ברוך-הוא יצילו מיצרו הרע ולא ייתן אותו בידו. לכן הוא גם היה תמיד בשמחה, ולא הפסיק לזמר ולהלל ולהודות להשם אפילו במצבים הקשים ביותר, גם כשבנו אבשלום, עצמו ובשרו, מרד בו והשליך אותו מכסא המלוכה ורדף אותו להורגו!

 

לכאורה, היו לדוד המלך את כל הסיבות להאשים את עצמו ו’לרדת’ על עצמו על המצב שהוא נפל אליו: שהוא לא ידע לחנך את בנו, ושכנראה השם יתברך שונא אותו אם נתן לו להגיע לשפל כזה וכו’. אך מכאן אנו רואים כמה היה דוד ראוי למלוכה ולכן באמת הבטיח לו הקדוש-ברוך-הוא שלא תזוז המלוכה מזרעו עד משיח צדקינו, כי ידע להחזיק את עצמו בשמחה כאשר ירד מן המלוכה, וזה מראה שהוא ידע בבירור גמור! שהמלכות שלו היא מאת השם ולא שייכת לו, וממילא אמר: "השם נתן, והשם לקח. יהי שם השם מבורך".

 

לדוד המלך לא היה איכפת אם יהיה רועה צאן או יהיה מלך. זה היה בעיניו אותו דבר. מה זה משנה? העיקר לעבוד את השם. השם רוצה שאעבוד אותו בתור רועה צאן? מצוין. רוצה הוא שאעבוד אותו בתור מלך? טוב מאוד. הוא לא חשב ש’הוא’ המלך. הוא סך הכל ‘דוד’, ומתי שהשם רוצה – הוא מלך, ומתי שהשם לא רוצה – הוא לא מלך. פשוט.

 

כך הוא אדם הרוצה באמת לעבוד את השם ולא את עצמו ואת ההצלחה שלו. לא איכפת לו מכלום. אלא בכל מצב ובכל אופן, הוא עובד את השם לפי העניין. כשהולך לו הוא מודה להשם ומזדרז בעבודתו ללא היסוס. וכשלא הולך לו הוא עובד את העבודה המתאימה לאותה שעה, שהיא להחזיק בשמחה ולהתפלל אל השם שיזכהו לעשות רצונו להבא.

 

רק כאשר אדם ניגש אל התשובה באופן הזה שתואר כאן, רק אז יש לו ‘תיקון המשפט’, ורק אז תשובתו היא אמיתית. בלא זה, כל הוידויים, החרטות, וה’תשובה’ שעושה הם בגדר עבודה זרה ממש. כי הוא רק בוכה למה הוא לא מלאך, ורודף את עצמו למה יש לו יצר הרע, כאילו שהוא לא בן אדם. וכל תשובתו היא בגדר דמיונות שמלקה את עצמו מדוע אינו משה רבינו, מדוע הוא לא המשיח, מדוע הוא לא הקדוש ברוך הוא בעצמו…מדוע הוא לא המלך…מדוע הוא לא מציאות!

 

לכן אדם צריך שעיקר המשפט שלו יהיה על ששכח את השם יתברך, דהיינו על חסרון באמונה ובתפילה. בכל מקום שרואה הוא חסרון מסוים, צריך הוא לעשות תשובה על כך שאין הוא מתפלל על כך מספיק, וזה מראה שיש בו גאוה – שחושב שהוא יכול להסתדר בלי תפילה.

 

למעשה משפט המפתח בתשובה שעושה האדם לפני השם יתברך הוא: תסלח לי על כך שחשבתי שיש איזה מציאות בעולם מלבדך. תזכה אותי לעשות תשובה על כך שעשיתי מאיזה דבר בעולם מציאות: מעצמי עשיתי מציאות – במחשבות של גאוה, עצבות וכעס וכד’; מהתאוות עשיתי מציאות – שייחסתי חשיבות לתאוות האכילה כאילו האוכל מחיה אותי ולא אתה, כאילו תאווה זו וזו תתן לי חיות ותענוג ולא אתה; מבני אדם עשיתי מציאות – קנאתי, פחדתי, החנפתי וכו’ לבני אדם אחרים. וכן על זו הדרך.

 

והדבר הראשון שצריך להתפלל ולעבוד עליו – שיאמין שהכל לטובה! ה – כ- ל ! ושיהיה בשמחה תמיד! שיאמין כי הכל מאתו יתברך, ואין שום רע בעולם! שיאמין שהשם אוהב אותו תמיד! כמו שהוא! לפני הנפילה ולאחריה, כאשר הוא מצליח וכאשר הוא נכשל. תמיד השם – כמו כל אבא טוב – רוצה את טובתו, שוקד להביא אותו אל הטוב הזה, ויצליח ללא ספק להביאו אל הטוב הזה – כי השם יתברך תמיד מצליח. ושיאמין באמונה שלמה שהשם יתברך רוצה שהוא יהיה בשמחה, גם אם נכשל בעוון החמור ביותר!

 

כל אב ואם, אפילו אם בנם יעשה את המעשה הכי נורא, האם רצונם שהוא יהיה בעצבות, בדכאון ובייאוש? ברדיפה עצמית ובכעס? ושיצטרכו עוד להזמין פסיכולוגים שיטפלו בו? וגם לא יעשה אפילו את מעט הטוב שהוא עוד מסוגל? או שמא הם מעדיפים שהוא יחזיק עצמו בשמחה, ועם השמחה הזאת הוא יעשה על-כל-פנים את מה שהוא מסוגל, ויגש לתקן את מה שקלקל?

 

בכל נסיון ומקרה המצער את האדם, צריך הוא לפני הכל להתחזק ולהאמין שהכל לטובה! ולא יחכה לנסיונות הגדולים, אלא תמיד יהא רגיל לומר: כל מה שהשם עושה – לטובה הוא עושה! ויהיה שגור בפיו לומר כל הזמן: הכל לטובה! וממילא יהיה בשמחה תמיד, ויוכל להתמודד עם כל דבר במוח משוחרר ולב קל, ואז גם יראה – עין בעין – שבאמת הכל לטובה.

 

כל הפרטים האלה צריכים להיות ביסוד כל התבודדות ותפילה, וביסוד כל עבודת האדם וחייו עלי אדמות, ובכך הוא יוכל לעשות תשובה שלמה באהבה ובשמחה, ורק יצמח ויגדל ויעלה מעלה מעלה, קרוב יותר וקרוב יותר אל השם יתברך, אל אביו שבשמים החפץ להמליך אותו בחייו ולרוות נחת מהצלחתו הנצחית.

 

גם כאשר נדמה לאדם שהוא לא נשבר מכשלונותיו, ונראה לו שהוא מקבל ומשלים עמהם – אבל הוא אינו מתקרב להשם יתברך על ידי מה שעובר עליו, זה מראה שעדיין אין לו ‘תיקון המשפט’. מאחר ובאמת בתוך תוכו הוא אינו מרוצה ממה שעובר עליו, אלא שמחוסר ברירה הוא משלים עם הפגמים שלו בגלל שהוא לא מאמין שהוא יכול לתקנם. וזה גם בכלל ‘קלקול המשפט’. כי אם היה האדם שופט את עצמו ב’תיקון המשפט’, היה רק מתקרב להשם יותר ויותר על ידי הנפילות והכשלונות שלו. מאחר והיה מתעורר מהם לצעוק אל השם יתברך ולחפש את קרבתו מחדש, ובמקום שבעלי תשובה עומדים – אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.

 

יהי רצון שנזכה לחודש של תשובה ומעשים טובים והכל – עם חיוך ושמחה. אמן כן יהי רצון.