הדרך להכרה אמיתית
אפשר היה לחתוך את השקט בסכין. הדממה היתה מוחלטת, פני כל הנוכחים היו מוסבים אל הדלת מצפים כי יבוא ההרוג ברגליו. השעון תקתק דקה ועוד דקה חולפת, חלפו חמש, ואולי גם שש...
אפשר היה לחתוך את השקט בסכין. הדממה היתה
מוחלטת, פני כל הנוכחים היו מוסבים אל הדלת מצפים כי
יבוא ההרוג ברגליו. השעון תקתק דקה ועוד דקה חולפת,
חלפו חמש, ואולי גם שש…
השמחה בביתו של אברהם אבינו על לידת בנו יצחק הרקיעה שחקים. אבל לא ארכה זמן רב.
על אברהם לעמוד פעם נוספת בניסיון (מתוך עשרה ניסיונות בהם עמד). אך הפעם נתרכזו כל מוראות הקרב והוטלו לתוך רגע אחד: "והאלוקים ניסה את אברהם ויאמר אליו: קח נא את בנך, את יחידך אשר אהבת, את יצחק, ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך".
הכל היה נראה אבוד, ולכאורה איום היה הדבר יותר מאשר אילו לא בא בכלל לעולם! בדרך פלא עשה הקב"ה את הבלתי מסתבר למציאות, ועתה הוא רוצה שוב לבטלה.
הכל אבוד! שבעים שנה של ציפיה נאמנה וימי השמחה הקצרים אחרי התגשמות האמונה. אצל אברהם בחיר האלוקים, והאלוקים הוא שהטיל עליו את הניסיון. יש לאבד הכל! השם הנהדר במשפחת האדם, ההתברכות בזרעו של אברהם הכל היה רק רעיון מקרי, חולף, ואברהם הוא שצריך לשים לו קץ. אותו אוצר יקר אשר ימיו כימי האמונה בלב אברהם, אותו אוצר יקר שהוא בהרבה שנים גדול מיצחק, אותו פרי של חיי אברהם שנתקדש בתפילה, שבשל במאבק הברכה אשר על שפתי אברהם, על הפרי הזה להיקטף בלא עת, להיות נטול תוכן. כי איזה תוכן יהיה לברכה אם יוקרב יצחק על המזבח?!
אותה שעה של תוגה השיא יחד עם זה שעה של אושר כה רב, אותה שעה שעל אברהם יהיה להיפרד מכל האהוב עליו, אותה שעה אשר בה יהיה עליו להרים עוד פעם אחרונה את ראשו המכובד, אותה שעה שבה יקרנו פניו כפני השכינה, בשעה שישקיע את כל נפשו בברכה שכוחה רב לעשות את יצחק מבורך לעד – אותה שעה לא תבוא!
אמנם אברהם ייפרד מיצחק, אבל כך שהוא, אברהם, יישאר בחיים, המוות יפריד ביניהם, יצחק יהיה הקרבן. לא עוד ישים הישיש שבע הימים את ידו על ראשו בברכה בטרם ימות, לא יגע ושבע חיים, עליו לשלוח יד אכזרית בבנו.
והאלוקים הוא שניסה אותו. אוי לו לאדם שהיה בא לפני אברהם ובשורה כזאת בפיו. מי היה מעז להיות כאן שליח הצער? אבל היה זה האלוקים שניסה את אברהם. ואברהם האמין. הוא אמין לגבי חיי העולם הזה. אילו היתה אמונתו מכוונת כלפי העולם הבא, היה בודאי משליך את הכל ביתר קלות, כדי למהר ולצאת מאותו עולם שאין לו חלק בו.
אבל הרי לא זאת היתה אמונתו של אברהם, כי אמונה, שחפצה נמצא בקצה האופק, ואמונה שבינה לבין חפצה מבדילה תהם פעורה, שבה משחק הייאוש את משחקו, אמונה כזאת אינה בעצם אמונה אלא האפשרות הרחוקה ביותר של האמונה. אבל אברהם האמין לגבי העולם הזה דווקא, כי זו היתה הברכה, הוא האמין שיאריך ימים בארץ, נכבד בעם, מכובד משפחתו, בלתי נשכח ביצחק, שבו החזיק כבעדי יקר מכל, באהבה שביטויה החלש ביותר היתה נאמנות, שבה מילא את חובתו של אב לאהוב את בנו, כמו שכתוב: "את בנך אשר אהבת".
אברהם האמין ולא פקפק, הוא לא עמד בתפילה על עצמו, כדי שישנה אלוקים את דעתו. רק בשעת העונש הצודק על סדום ועמורה – רק אז עמד אברהם בתפילה, אבל כאן הוא האמין ועשה…
הכרה אמיתית
מה נתן את הכוח והעוצמה של אברהם אבינו לעמוד בכל הניסיונות הכבירים הללו בגבורה, באמונה, באומץ לב נגד העולם כולו, מה היה הכוח?
התשובה לכך היא, הכרת האמת המוחלטת שהקב"ה הוא בורא העולם, ואלוקי האמת, ונברא לעובדו בלבב שלם, כשהאדם מגיע לכזו הכרה אין בכוח שום ניסיון להזיזו אותו כמלוא נימה מאמיתות שהוא מאמין בהם, ולכן חובה על האדם להגיע להכרה אלוקית אמיתית, משום שעל ידי זה יצליח להתגבר ולעמוד בכל ניסיונות החיים הבאים לפניו.
הסיפור הבא ימחיש בצורה ברורה את ההבדל בין הכרה אמיתית ומוצקה, לבין הכרה שנראית אמיתית ומוצקה:
דממה שררה באולם בית המשפט עם היכנסו של השופט, כולם עמדו בדממה ממתינים לסימן מכבוד השופט כדי שיוכלו להתיישב במקומותיהם. הנאשם ישב בראש מורכן כמו יודע את גזר דינו, עורך הדין סקר במבט עצבני את קבוצת המושבעים מנסה לפענח את המתחולל בראשם. התובע הכללי לעומת זאת נראה רגוע לחלוטין ובטוח בתיק התביעה. השופט כחכח בגרונו והחל לקרוא מתוך תיק התביעה המונח לפניו את פרטי האישום: "הנאשם היושב לפנינו הובא לפני בית המשפט לדין בחשד לביצוע רצח בכוונה תחילה", השופט סגר את התיק באדישות-מה וביקש את התובע לעלות אל הדוכן.
"כפי הידוע לכל הנוכחים כאן", פתח התובע את דברי הקטגוריה כשהוא נושא את עיניו אל מול הנאשם במבט שאומר ‘לא תצא מכאן נקי’, "לא תרצח", המשיך התובע, "הינו אחד מעשרת הדיברות וכל מדינה שרמת מוסריותה אינה שואפת לאפס מכירה בדיבור זה של "לא תרצח", החשוד היושב לפנינו אינו מכיר בקדושת החיים ולפי כל הראיות שיוצגו בהמשך רצח בכוונה תחילה את הנרצח חסר האונים, מבקש אני אם כן מחבר המושבעים להתייחס ברצינות למשפט זה מכיוון שהעונש היחיד המוכר בחוק למעשה מסוד זה הינו מוות".
בזה אחר זה הועלו העדים אל הדוכן ובעודם תחת אזהרה לומר את האמת, את כל האמת ורק את האמת, מסרו את עדויותיהם שאט אט סגרו את המעגל והידקו את החבל סביב צוואר הנאשם. בתחילה עוד ניסה עורך דינו של הנאשם לגרום לעדים להראות בלתי נאמנים ומגמתיים, אולם צעדו זה גרם אך מורת רוח בקרב המושבעים שהבחינו כי קו ההגנה נשען כולו על פקפוק באמינות העדים.
עורך הדין המיואש התיישב בליאות על כסאו מניח לעניינים להתגלגל ויחד עמם לגלגל את גלגלי מוחו שמא ימצא איזושהי תגלית משפטים שטרם חשב עליה. כאשר סיימו העדים את עדויותיהם עמד הקטיגור וסיכם את כתב התביעה המפורט לאור מכלול העדויות והראיות וביקש מהמושבעים שלא להקל בידנו של הנאשם למען ישמעו ויראו.
רשות הדיבר ניתנה לסניגור, וזה אמר: "אני יודע כי כל הראיות מצביעות אל מרשי, קו ההגנה לוקה בחסר מוחלט לכאורה, ואין אפילו קצה חוט של אליבי. אולם הרשו לי להכריז בזאת כי בעוד חמש דקות בדיוק תפתח הדלת והנרצח ייכנס מבעד לדלת כך שהמשפט כולו אינו רלוונטי…"
אפשר היה לחתוך את השקט בסכין. הדממה היתה מוחלטת, פני כל הנוכחים היו מוסבים אל הדלת מצפים כי יבוא ההרוג ברגליו. השעון תקתק דקה ועוד דקה חולפת, חלפו חמש, ואולי גם שש, המתח פג והכל מסבים את פניהם אל הסינגור שנכזבה עדותו.
הסניגור שציפה לרגע זה פתח ואמר: "בהתאם לחוקה אי אפשר להאשים אדם כאשר לא הוכחה אשמתו במאת האחוזים מעל לכל ספק. ברגעים אלו ראינו כי איש מבין הנוכחים ואף לא כבוד השופט והתובע אינו בטוח באשמתו של מרשי, שכן כולם ללא יוצא מן הכלל הסבו את פניהם אל הדלת לראות את הנרצח מגיע, בהתאם לחוקה אבקש לזכות את מרשי מכל אשמה…"
רעש מילא באחת את האולם, הכל היו המומים מהברקתו של הסניגור, השופט נאלץ לדפוק בפטישו מספר פעמים עד שחזר השקט לשרור ואמר: "אבקש את המושבעים לצאת להתייעצות ולחזור עם פסק דינם". לא עבר זמן רב המושבעים חזרו אל האולם ולבקשת השופט הקריא הנכבד שבהם את גזר הדין: "החשוד מואשם ברצח בכוונה תחילה ללא עוררין".
הסינגור קפץ ממקומו ואמר: "הלא הוכחנו כי איש אינו בטוח באמיתות הדבר". והנכבד שבחבר המושבעים המשיך: "באותו זמן בו הכריז הסניגור כי הנרצח ייכנס מבעד לדלת אכן הסבו הכל את פניהם אל הדלת, כולם מלבד אחד שלא סובב את ראשו אפילו סיבוב קל שכן ידע את האמת וידע כי הנרצח לעולם לא יכנס בדלת זו, היה זה הנאשם שאשמתו ברורה לו מעבר לכל ספק…"
פסק דינם של המושבעים אינו אלא משל למצב של ידיעה ברורה מעל לכל ספק ואי ספקות בקשר לאמת. מי שבטוח באמת במלוא מאת האחוזים לעולם לא יסב את מבטו אל השקר ואף לא במעלה אחת, אם הסב את מבטו אל השקר שוב אינו בטוח באמת ושייך הוא לאותה קבוצה שעליהם נאמר כל אחד והשקר שלו.
אין לנו אלא להישיר מבט אל האמת בעיניים פקוחות ובקומה זקופה להכיר כי "אמת ואמונה, חוק ולא יעבור", כי אז "אמת, אשרי איש שישמע למצוותיך ותורתך ודברך ישים על ליבו" בכל עת ובכל מצב.
(מתוך "עשרה נסיונות")
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור