למה אנחנו כובלים את עצמנו?

 

 

להלן סיפור קצר אשר טומן בתוכו מסר גדול:

 

כשעה אחר רדת החשכה חצה אזרח אחד את הגן הציבורי שבשכונה בדרכו הביתה. לפתע שמע קול בכי חנוק מפאתי הגן. היה לו קשה לראות בחשכה את הנעשה ליד הגדר בין השיחים העבותים. הוא אזר אומץ והתקרב באיטיות למקור הקול. בחשכה הבחין בדמות ילד רובץ על ארבע ליד הגדר ובוכה.

 

"ילד, למה אתה בוכה?" שאל

 

"שיחקנו", ענה הילד בפה סגור למחצה כשהוא מסנן את התשובה בין שיניו. "אני הייתי סוס קשור לגדר. כשנהיה חושך הלכו כל הילדים הביתה והשאירו אותי כאן לבד".

 

האזרח התקרב והתכופף אל הילד, ואכן הבחין בחשכה בחבל הקשור יפה לגדר ואת קצהו השני אוחז הילד בין שיניו. "אז פתח את הפה!" קרא האזרח כמעט בכעס, "החבל יפול ותוכל ללכת הביתה!"

 

"אני לא יכול", ענה הילד ובכיו התגבר.

 

"מדוע?" שאל האזרח.

 

"כי, כי אז לא אהיה סוס", ענה הילד וגעה בבכי עז שפרץ ויצא מבין שיניו החשוקות.

 

* * *

 

כבילות עצמית כזאת אינה נחלתו הבלעדית של ילד עתיר דמיון בן שמונה.

 

בני אדם הולכים ומדביקים לעצמם מרצונם החופשי איזו תווית על מצחם, ואחר כך ידיהם כבולות. הם נאלצים לפעול לפי התווית גם כאשר המציאות והאינטרסים החיוניים ביותר שלהם טופחים להם על פניהם. אך הם בשלהם. הם מעוררים ספק גיחוך ספק רחמנות על מצבם שבמו ידיהם הכניסו את עצמם לתוכו. כך הופכים דמיונות יצירי אדם לכבלים על ידי בעליהם, ו’האסירים’ המסכנים טוענים שאינם יכולים להשתחרר מהם.

 

אין זה סוג יחיד של אסירי עצמם, גם הרגלים הופכים לשלשלאות ונחושתיים הכובלים את בעליהם.

 

הנה יושב לו אדם כבן ארבעים אצל הרופא, והרופא מסביר לו באריכות שרמת הכולסטרול בדמו גבוהה ועליו לנקוט בדיאטה מחמירה כדי להשתחרר מן הסכנה לבריאותו. "אני לא יכול", עונה החולה כשקולו חנוק. "במשך שנים אני רגיל לאכול בארוחת הבוקר חביתה גדולה וכמה פרוסות של גבינה צהובה. אני לא יכול אחרת. מה אעשה?" הוא שואל בייאוש ופוכר את אצבעותיו.

 

בעוד אנו מסתפקים אם לצחוק או לנוד לכלוא-עצמו מסכן זה, נשאלת השאלה – האם ניתן לשנות הרגל רב שנים?

 

אין זה קל לשנות הרגל, ההרגל הופך להיות טבעו של האדם, וכובל אותו בעבותים כה חזקים עד שנדמה שאין שום אפשרות להשתחרר ממנו.

 

מספר אדם אחד שרגיל היה לשבת תמיד בצורה הנוחה לו ביותר כשרגלו האחת נתונה על גב רגלו השניה. יום אחד החליט שאין זה נאה לשבת כך גם בבית הכנסת, ושעליו להיגמל מהרגל נוח זה בתחומי בית הכנסת. במשך מספר שבועות נאבק האיש כארי על שבירת ההרגל. מפעם לפעם, בשעת היסח הדעת, מצא את עצמו ישוב רגל על רגל כמנהגו. כמעט חשב כבר להיכנע, אך רצונו העז ניצח לבסוף.

 

הכוח לשבור הרגל רע – הוא מבחן עליון ליכולתו ולכוח רצונו של האדם. זהו ביטוי לשלטון השכל על הגוף והרגליו. הרבה יותר נוח לנו לתרץ ולהצדיק את הרגלינו, ויהיו פסולים ככל שיהיו, מאשר לנסות ולהזיז אותם ממקומם.

 

גם כאשר מדובר בהרגל טוב וחיובי, הרי הכבילות המוחלטת אליו, סכנה טמונה בה בנסיבות מסוימות. ידוע על כמה וכמה אנשים שנפטרו טרם זמנם כי לא יכלו, פשוט לא יכלו לאכול ביום כיפור, למרות שהרופא הזהיר על כך, ולמרות שהרב הורה להם לאכול.

 

אל יאמר אדם אי אפשר. אדם שאינו מסוגל לשקר, אינו מסוגל לחלל שבת או לאכול חזיר, הרי הוא במצב חמור ואף מסוכן כאשר ההלכה תצוה עליו לעשות כן בתוקף הנסיבות. ה"אי אפשר" שלו עלול לעלות בחיי אדם.

 

יתירה מזו, אם אדם מקיים מצוה משום הרגל קבע שהאדם לא מסוגל לשנותו, הרי מוריד הדבר מדרגת המעלה של קיום המצוה. אדם צריך להיות מסוגל לעשות הכל, אבל את מעשיו למעשה הוא צריך לכוון לפי מצוותיה של התורה. וכאשר הציווי משתנה בהתאם לנסיבות יש לשנות ולהפוך את ההתנהגות גם בניגוד להרגל. קדוש עליון כשמואל הניבא טיפח את מידת הרחמנות שבו לדרגה גבוהה כפי רצון התורה במצוות רבות. אבל שמואל הנביא הוא זה אשר שיסף את אגג מלך עמלק.

 

אדם מושלם איננו זה שלא מסוגל להרוג בשום אופן. אדם מושלם הוא זה שמידותיו והרגליו בידיו, ואינו כבול על ידיהם. לכולנו הרגלים רבים מספור בכל תחומי החיים. מי יוכל להתגאות ולומר שכל הרגליו עד האחרון בהם תקינים וכשרים? שהם תואמים את ההלכה ואינם פוגעים ב"בין אדם לחברו"? חלק מהרגלינו נקבע ועוצב בעודנו ילדים, והם מלווים אותנו עד עצם היום הזה.

 

בקלות רבה יכולים אנו להצביע על הרגלים פסולים הטעונים שינוי והיגמלות. בדרך כלל אלה הרגלים המצויים אצל הזולת. ומה עם הרגלינו שלנו?

 

קשה לנו להיפרד מהרגל ותיק. לא רק משום שהליכה משותפת רבת שנים הפכה אותנו לידידים נאמנים, אלא משום שאנו מזהים את ההרגלים האלה איתנו ממש, אנו רואים בהרגלים שלנו אותנו עצמנו. המבקש לפגוע בהם כאילו ביקש לפגוע בנו עצמנו ממש. וכי מי יסכים שיקטעו לו אצבע?

 

לאמיתו של דבר עלינו להשקיף על הרגלינו כעל נעליים. שום אדם אינו מחזיק בביתו אוסף של כל נעליו משנות ילדותו. ברגע שנעל בלתה או אינה מתאימה בגודלה לרגלנו, אנו משליכים אותה לאשפה ללא כל רגשנות יתירה ומאמצים לנו זוג נעליים חדשות.

 

הרגלים של אדם בכל תחומי ההתנהגות מבטאים את אישיותו ואת רמתו המוסרית וידיעותיו ההלכתיות. איך יתכן שכל הרגלינו תואמים לנו גם כיום? האם לא גדלנו בינתיים? האם אין אנו מוסיפים ידע ועולים ברמה? שבירת הרגלים ישנים ואימוץ חדשים במקומם חייבים להיות תהליך של קבע כחלק מהתקדמותנו האישית.

 

בספרים הקדושים כתוב שיש לחדש חידושי תורה בשבת. כתוב גם שקבלה חדשה שאדם מקבל על עצמו בשבת שוות-ערך היא לחידוש בתורה. אכן, הנהגה טובה והרגל חדש וחיובי שאדם מקבל עליו, באמת מחדש את האדם, ואין לך חידוש גדול מזה!

 

(מתוך "בעין יהודית")