לא עושה כלום ורק מרוויח

נפלאה. הרגשתי שאני מסוגל להחזיק ברסן של עצמי".

 

 

מי בשכונה שלנו לא מכיר את חיים מאיר?

 

חיים מאיר הוא יהודי נמוך קומה וחביב סבר, שזקנו הלבן יורד על פי מידותיו על בעליו שכבר הגיע לגיל שבעים שנה. כמעט כל אחד מבאי בית הכנסת זכה לכך שחיים מאיר נטפל אליו כדי להרצות בפניו איזה רעיון מקורי על פרשת השבוע, או איזו הברקה מוסרית יפה הקשורה לענייני היומיום.

 

רבים התייחסו אליו תחילה כאל איזה טרדן שנטפל אליהם כדי להשיג אוזן שומעת לפטפוטיו, אך מאוחר יותר, כשבחנו את דבריו והעבירו אותם בכור הביקורת, נכחו לראות כי הדברים שאמר הם אמיתיים ונחמדים, ומעידים על מוח חושב ומעמיק. כאשר יודעיו מנסים לכנותו בתואר "הרב", או אפילו רק לקרוא לו ‘רבי חיים מאיר’, הוא מוחה על כך בתוקף וסבר פניו החייכני מרצין.

 

יום אחד, כשעברתי ליד סניף הבנק המקומי, אני רואה את חיים מאיר עומד ומסתכל בכרזת פרסומת של הבנק שנפרשה לרוחבו של קיר הזכוכית הענקי הפונה אל הרחוב, וכותרתה מכריזה באותיות גדולות: "אתה יושב בשקט, לא עושה כלום, ומרוויח, ומרוויח, ומרוויח…". מתחת לכותרת הוצעה בכתב צפוף באותיות קטנות איזו תוכנית חיסכון חדשה של הבנק.

 

אימצתי את מוחי בניסיון לנחש במה חיים מאיר מהרהר ועומד קפוא במקומו ומסתכל בכרזה. הוא אפילו לא ניגש לקרוא מקרוב את הפרטים על תוכנית החיסכון החדשה שהוצעה לקהל הלקוחות. חשבתי כי מן הסתם אשמע ממנו עכשיו ביקורת על עידוד לבטלה או אי-עשייה. אך ברגע שהבחין בי אורו פניו, והוא אומר לי: "תראה, גם התורה יכולה לפרסם כותרת כזאת! גם ביהדות יש דבר כזה!"

 

"לא יתכן!" הגבתי באופן ספונטני. "לפום צערא אגרא! – כפי הצער כך השכר. בלי עמל ובלי מאמץ אי אפשר להשיג שום דבר בשלמות הנפש ובתיקון המידות".

 

"אתה צודק", ענה חיים מאיר, "ובכל זאת קיימת אפשרות, ולא רק אפשרות אלא דרך מלך רחבה מאוד, להשיג הרבה ולהרוויח ברוחניות מבלי לנקוף אצבע ומבלי לעשות דבר. אתה לא מאמין לי, נכון? אז בוא תראה".

 

חיים מאיר הוביל אותי אל גדר האבן הנמוכה שהקיפה את הבנק, כדי שנוכל להישען עליה, כך גם נעמוד בצד ולא נפריע לעוברים ושבים, ואמר:

 

"בדרכי לכאן עברתי במעבר חצייה. מכונית פרטית שבאה במרוצה במורד הרחוב עצרה בחריקה, והנהג עמד בסבלנות והמתין עד שיהודי כמוני המתנהל לאיטו חצה את הכביש. אולי הוא התעצבן, אולי מיהר לדרכו, אבל הוא עמד מבלי לעשות דבר, ישב בשקט, לא הראה שום אותות עצבנות וחיכה עד שסיימתי לעבור לאט את הכביש. הנה לך אדם ששכרו איתו על מתן כבוד לזקן, ושכר זה הרוויח על ישיבה מבלי לעשות דבר.

 

גם אני עצמי זכיתי לפני זמן קצר להרוויח בצורה זו. ישבתי לי באוטובוס במושב בודד בלי שכן למושב. אני מחבב מושב כזה כי שם אני יכול לומר את המנה היומית שלי בתהלים בשקט ומבלי שאף אחד יפריע לי. כשראיתי שאני מתקרב למחוז חפצי קמתי לרגע לשאול את הנהג היכן בדיוק עלי לרדת. הנהג הרגיע אותי שעלי לנסוע עוד כמה תחנות. הסתובבתי לחזור אל מושבי והנה מישהו כבר תפס אותו. תחילה חשבתי לומר לו כי זה המושב שלי. אבל נשארתי לעמוד ולא עשיתי דבר ולא אמרתי כלום".

 

"מדוע?" שאלתי, "הרי המקום היה שלך! וכי זו מצוה להניח לאחרים לחטוף את שלך?"

 

חיים מאיר חייך וענה: "קודם כל אני לא כל כך בטוח שהמקום הוא שלי, אבל ה’ עזר לי ונתעוררה בי באותו רגע המחשבה כי הנה נקרתה לידי הזדמנות להיות עובר על מידותיי ולוותר על דבר שאני חושב כי הוא שלי. שתקתי ולא אמרתי דבר לאותו אדם שהתיישב שם. הייתי צריך להיאבק לרגע עם עצמי כדי לשתוק וזה מאמץ פנימי לא קל, אבל היתה לי אחר כך הרגשה נפלאה. הרגשתי שאני מסוגל להחזיק ברסן של עצמי ולשלוט על מידותיי. זה לבדו כבר שכר גדול מאוד".

 

"יהודי כמוני" המשיך חיים מאיר, "שאינו רץ לעבודה, ואין לו ילדים קטנים בבית, זמני בידי לומר תהלים בנחת ויש לי זמן לחשוב על מה שאני אומר. היתה לי שאלה בתהלים פרק ק"ה. שם מתוארת בקיצור ירידת ישראל למצרים ויציאתם ממנה. גם רוב עשרת המכות מנויות שם בהקפדה על סדרן. אך משום מה על מכת חושך, שהיא המכה התשיעית, מספר בעל התהלים לפני כל המכות, ורק לאחר מכן הוא מספר על דם, צפרדע וכו’. נאמר שם: "שלח חושך ויחשיך, ולא מרו את דברו". מדוע הקדים מכה זו? גם המחצית השניה של הפסוק אינה ברורה, וגם לא מובן הקשר בינה לבין המכות.

 

מצאתי שמפרשים כי ישראל יכלו בקלות לנצל את מכת החושך ולהסתלק מבית העבדים, ממצרים. אך הם התאפקו, לא עשו כלום ולא ניצלו את ההזדמנות הנפלאה להינצל מכור הברזל של בית העבדים המצרי. הם ציפו לקבלת הוראה מפורשת לכך, כפי שנאמר להם מראש. אני חושב כי התאפקות זו של ‘שב ואל תעשה’ היא זו שזכותה עמדה להם לגאולתם. הפסוק הוקדם לא משום מכת החושך הנזכרת בו, אלא כדי לתאר את דרגתם הרוחנית של ישראל במצרים שעמדו במבחן ההתאפקות ואי-העשייה, למרות ההזדמנות הבלתי רגילה להיגאל גאולה עצמית. דרושה אמונה חזקה מאוד וכוחות נפש אדירים כדי לעמוד בניסיון כזה של חיבוק ידיים.

 

אפילו מלוכה, מלכות ישראל לדורות עולם, עלולה להילקח מאדם שאינו עומד במבחן השתיקה וההמתנה ללא כל עשייה. לשאול המלך נאמר על ידי שמואל הנביא להמתין לו בהקרבת הקרבן לפני הקרב הגדול הראשון שלו נגד הפלשתים. שאול היה צריך רק לשלב ידיים ולא לעשות כלום עד הופעת שמואל הנביא. זה היה כל הניסיון, אבל הוא לא יכול היה להתאפק. הניסיון היה אמנם קשה, הוא ראה כיצד המצב הולך ונעשה חמור מרגע לרגע. מולו האויב הפלשתי המונה שלושים אלף רכב וששת אלפים פרשים ועם כחול אשר על שפת הים לרוב, ואילו העם אשר איתו הולך ונפוץ והסכנה הולכת ומתגברת. נראה לו שכל שעה של המתנה מחמירה את המצב. הוא לא החזיק מעמד והקריב את הקרבן. מיד לאחר ההקרבה הופיע הנביא והודיע לו כי נכשל במבחן, מבחן ההמתנה, והפסיד את מלכות ישראל עד עולם".

 

"זה היה מבחן קשה מאוד", אני מעיר לחיים מאיר, "האם דוד המלך שבא במקומו יכול היה לעמוד במבחן כזה? איזה צדק זה לקחת את המלוכה משאול משום שנכשל בניסיון, ולתת אותה לדוד מבלי שיוכיח כי הוא טוב יותר מקודמו?"

 

חיים מאיר ענה מיד: "אכן, את זה טענה מידת הדין לפני הקב"ה כנגד דוד, והקב"ה ענה כי גם דוד יבחן באותה בחינה. כאשר פשטו הפלשתים על עמק רפאים נאמר לדוד להתקרב אליהם בדרך עקלתון בחסות עצי הבכאים שגדלו שם, וכאשר יגיע קרוב מאוד אל הפלשתים, ואז כמובן כדאי להתקיף מיד מחשש שכל רגע עלולים המתקיפים להתגלות, שלא יעשה דבר עד אשר ישמע קול צעדה בראשי האילנות, לאות שיצא האלוקים לפניו להכות במחנה הפלשתים, ורק אז יתקוף. היה זה ניסיון קשה, מקביל כנראה לניסיון שנכשל בו שאול, אך דוד עמד בו בהצלחה.

 

הנה, רואה אותה כיצד מלכות ישראל לנצח, על כל מה שנכלל בה, אבדה מידיו של האחד וזכה בה האחר רק בגלל תוצאות הניסיון הזה של התאפקות, המתנה ואי-עשיית דבר.

 

ההסבר לכך נראה פשוט למדי, מי שאינו מולך על גופו, על רגשותיו ועל עצביו, כיצד ראוי הוא למלוך על עם ישראל? רק מי שמסוגל לגלות שליטה על עצמו תחת לחץ של נסיבות המחייבות לעשות את מה שנראה כל כך הגיוני וכל כך מובן, רק מי שיכול לעמוד מול אילוץ בדרגה עליונה, והוא עומד בכך בתוקף אמונתו האיתנה ואוחז ברסן השלטון על עצמו, רק הוא ראוי למלוך, ממלוכה על עצמו ועד למלכות על כל ישראל".

 

 

(מתוך "בעין יהודית")