קשה כקריעת ים סוף

 

 

 

"כי עת לכל חפץ" – אמר החכם באדם, שלמה המלך ע"ה (קהלת ג, י"ז). לכל דבר הרגע המתאים לו משמים.

 

אמרו חז"ל: "קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף, קשה פרנסתו של אדם כקריעת ים סוף" (סוטה ב, ע"א). בתקופת שבה היו בני ישראל בגלות מצרים היה להם הרבה פעמים תקווה לגאולה מיידית. כל פעם שמשה רבינו ע"ה הלך לארמונו של פרעה להזהירו מפני המכה הבאה אם לא ישלח את העם, היו ישראל מתמלאים תקווה שבודאי בפעם הזאת ישלח אותם פרעה מעבדות לחרות. ולאחר כל מכה ומכה נתמלאו אכזבה גדולה ותקוותם נמוגה. ואפילו לאחר המכה האחרונה – מכת בכורות, כשכבר יצאו בחיפזון ממצרים, עדיין היו צריכים לעבור עוד נסיון של קריעת ים סוף עד שראו את הנס הגדול שעשה להם הקב"ה על הים.

 

זהו לימוד גדול לגבי המאורעות הרבים בחיינו, ששניים מהם, אותם ממשילים לקריעת ים סוף, הם זיווגו ופרנסתו של האדם. את זה אנו רואים בעינינו ממש, שיכולות להיות הצעות רבות לזיווג, או הצעות של מקומות עבודה, וכל אחת מהן נראית בעליל שהיא הנכונה, אך בסוף היא נדחית ולא יוצאת לפועל. וכך פעם אחר פעם עד שמוצאים את הזיווג האמיתי (או הפרנסה).

 

אולם כל זה הוא כעין מה שהתרחש בקריעת ים סוף והלימוד שיש ללמוד הוא – לא להתייאש!!! גם אם רואים שהדבר שהיינו בטוחים בו איכזב וצריך לנסות שנית, כי כך היה ביציאת מצרים. אך סוף כל סוף יעברו את המכשול האחרון כמו שעברו את הים.

 

נכון הוא הדבר בעניין הפרנסה והזיווג, ונכון הוא גם בכל תחומי החיים, אך בסופו של דבר יזמין הקב"ה את ישועתו דווקא ממקום שלא עלה בדעתנו שמשם יבוא עזרנו, כמו שנאמר: "תניא רשב"א אומר: נותן עינו בצד זה ואוכל מצד אחר" (שבת קמ"ב, ע"א). כלומר, שאדם מחפש את מבוקשו בצד אחד ובטוח ששם הוא ימצא אותו, אבל הקב"ה מביא לו את מבוקשו ממקום אחר. מקום שלא חשבת עליו בכלל.

 

ואיך אמר הרבי מרוז’ין זצ"ל? "כל דבר מיועד לו הרגע המתאים, "כי עת לכל חפץ". ושאל: "מה עושה החתן כשהוא עומד תחת החופה ועדיין לא הגיע הרגע?" וענה: "הוא מאבד את טבעת הקידושין לרגע, ומחפשים עוד רגע, וכך עובר עוד רגע ועוד רגע, עד שמגיע הרגע הנכון…"

 

* * *

 

בגיל עשרים ושלוש כבר ניתקתי את רוב הקשרים עם החברות שלי. הייתי על סף יאוש.

 

שום דבר לא עניין אותי, שום דבר לא דירבן אותי. בעבודה הייתי מצטיינת, אבל בתוך תוכי היה משהו עיקש וצודק – לוחש לי: בשביל מה כל העבודה? בשביל מי?

 

הייתי כמו ערער בערבה. כסף לא היה חסר לי, וגם לא להורי. הספקתי להרוויח סכום מכובד, אותו חסכתי, והורי עצמם היו גם הם בעלי אמצעים. מצידם, היו מוכנים להציע לחתן שלי שבושש לבוא הכל. רק מה, עדיין לא נמצא מי שראוי לקבל את מה שהורי היו מוכנים לתת.

 

התחושה היתה נוראה. היום במבט לאחור, אני לא מבינה איך החזקתי מעמד. איך לא קיבלתי התקף לב או משהו כזה. מה אני אמורה לעשות, כאשר אני פוגשת חברה מוקפת בילדיה? לשאול אותה איך היא מסתדרת?

 

כאשר חגגתי לעצמי בגיל עשרים ושבע את יום הולדתי העצוב ביותר שהיה לי, זלגו הדמעות מעיני בלי מעצור. מה עושים הלאה? איך ממשיכים? מאיפה תגיע הישועה? בקיצור, מאין יבוא עזרי? פסוק שהרגשתי אותו בנשמה.

 

נכון, אחרי שמוצאים את בן הזוג, ומתחילים לחשוב על הצעדים הבאים – אירוסין, חתונה וכו’, אפשר לחייך ולומר: סתם דאגנו. אבל לפני כן הדאגה מכרסמת לך בתוך הלב. בפנים הנפש. מה גם שלא חסרו "נשמות טובות" שדאגו ליידע אותי אודות רווקות זקנות שיושבות בבית אבות בודדות ועדיין מצפות לנסיך חלומותיהן. אבל אני כבר לא רציתי נסיך וגם לא יהלום, רציתי בחור טוב ותו לא. סתם מישהו "נורמלי", ולא עוד איזה הצעה או פגישה פוגעת ומעליבה.

 

באותו זמן, החליטה אמא שלי לעודד את רוחי. בתקופה הזאת התחילו כל המכירות הסיניות למיניהן, ואמא שלי ממש התלהבה מן הרעיון. היא קנתה לי ולה כרטיס לאחת המכירות, וביקשה ממני לבוא איתה. בתחילה סרבתי, אבל אמא שלי אילצה אותי לצאת כדי להתאורר קצת מהדיכאון שאפף אותי. זה לא היה ברוח טובה, וגם לא בחיוך עליז. זה היה קיום ברור של מצוות כיבוד הורים ותו לא. הסתובבנו שם במכירה, ואני הנחתי את הפתקים שלי במקומות שונים.

 

כעבור זמן, החלו לקרוא את השמות. ואני הקשבתי כלאחר יד. המנחה, מכריזה בהתרגשות שעכשיו היא מעלה בגורל את מי שיצא לה במזל להנות מחופשה חלומית בהונגריה. היה רגע של דממה באולם. ואז שמעתי שם מוכרז ברמקול: "אורית (שם בדוי) היא הזוכה המאושרת".

 

רק ששמעתי את שמי, הבנתי שזכיתי במשהו. עליתי לבמה, ושמעתי את הקהל מוחא כפיים. לקחתי את כרטיס הטיסה להונגריה וירדתי. רק אחרי שירדתי, נזכרתי להסתכל במה בכלל הרווחתי.

 

לא היה לי כל חשק לטיסה הזו, למרות שהיתה בחינם, ובפרט שהייתי בודדה בעולם ולא רציתי לנסוע לבד.

 

אבל היתה אחת שלא הסכימה לוותר בשום אופן על נסיעה. "אורית, את לא תפסידי את הכרטיס. אני נוסעת איתך". אמא היתה כל כך טובה, והיה לה כל כך חשוב שאנצל את הכרטיס, עד שהחלטתי שרק בשבילה אני אעשה את כל המאמץ. שלא תצטער על כך, שלא תראה אותי בצער שלי. ידעתי כי זה כבר ממש גורם לה שברון לב. היא זאת שהחליטה לנסוע איתי, למרות שבגילה המתקדם, זו היתה הקרבה של ממש.

 

כשנחתנו על אדמת הונגריה, נסענו למלון בו היינו אמורות לשהות במהלך החופשה, שם פגשנו קבוצה נוספת של נשים שהתארחו במלון. על אף שלא מעט חששתי מלבוא במגע עם אנשים זרים. המצב שלי גרם לי למבוכה לא קטנה. לא יצאנו להרבה טיולים, כמו שישבנו במלון ודיברנו. הנשים שם היו פתוחות וחביבות, ומשהו בנוף, ליכד אותנו לדבר שעות ביחד.

 

היתה שם אישה אחת שמשכה את תשומת ליבי. היה לי חיוך תמידי על הפנים. חיוך שמקורו בלב חם ומאיר. עם האישה הזאת הרביתי לדבר, ושמתי לב שגם היא מאוד מחבבת את השיחות איתי. לא הבנתי למה. אבל יום אחד נאנחה, וסיפרה לי שיש לה בן שעדיין לא מצא את המיועדת לו. "נו טוב…את יודעת כמה בחורות פנויות יש", צחקתי כאר הרגעתי אותה. אבל היא עדיין לא נרגעה. ורק עכשיו ראיתי את הצער בעיניה. "הבן שלי…אני באמת לא יודעת מה יהיה איתו. בהתחלה הוא סירב לשמוע הצעות נישואין כיון שרצה להמשיך ללמוד. אחר כך הוא התחיל לברור, והיום…היום אין לו כבר את מי לברור".

 

זה היה נשמע כל כך מוכר, עד שמרוב הזדהות שכחתי בכלל לחשוב על עצמי. התחלתי להציע כל מיני רעיונות שונים איך להשיג מידע על הצעות שיכולות להיות מתאימות לו. ותוך כדי כך, תפסתי את עצמי. אבל באחת התעשתתי. אותה אישה לא גרה בישראל, וברור שאת הבן שלה לא הציעו לי.

 

אבל משמים מצאתי חן בעיניה, וגם היא מצאה חן בעיני. החלטתי שאם מדובר באישה כל כך איכותית, אין ספק שגם הבן שלה עשוי אולי להיות מתאים לי.

 

עוד באותו יום התחילו הדברים לזוז. קודם כל, אבא שלי ניסה לברר על אותו בחור בחו"ל, ולאחר מכן התקשר ואישר שמדובר בהצעה מצוינת כפי שהאמא אמרה. מסתבר כי אותה אישה אף היא ביצעה פעולות דומות בקשר אלי. לא עבר יום וחצי, והבחור הגיע לבית המלון בהונגריה. שם נערכה פגישת היכרות ושם מצאנו את עצמנו מרימים כוס לחיים, אחרי שאבא שלו ואבא שלי הגיעו לשם כמובן.

 

לא יאומן. זה קרה. התארשנו. הבחור שאיתו התארשתי לא הביא חברים שירקדו וישמחו איתו. שהרי היינו בסך הכל שני אנשים בוגרים, באמצע החיים, שמאוד שמחו שהגיע הסוף והקץ לכל התהיות, הפחדים והיסורים של כל אחד מהם בנפרד. והרי, אין שמחה כהתרת ספיקות. כל כך הרבה ספיקות…

 

כאשר סיימנו את הטיול בהונגריה, חזרנו שתי משפחות לישראל, שם נערכה היכרות עם המשפחה שכה השתוקקה להכיר אותו. לא חיכינו הרבה זמן, כיון שכל אחד מאיתנו כבר חיכה מספיק זמן לרגע הזה, וכעבור חודשים ספורים בלבד נערכה החתונה. היא היתה מאוד קטנה, אבל גם מאוד שמחה.

 

זהו. היום כבר עברתי את גיל ארבעים, אבל אנשים מתקשים להאמין. הגדולה שלי בת שתים-עשרה ויש לנו עוד כמה ילדים, ואפילו תינוק קטן וחמוד. כאשר אנחנו מסתכלים אחורה, אני מרגישה נפעמת.

 

יש דברים נסתרים בעולם. גלגלים שרק הקב"ה מסובב ויודע מה מטרה יש לו, לכל גלגל. לפעמים, אני צריכה להזכיר לעצמי איך הגעתי לרגע המשמח הזה בחיי. כן, זה התחיל במכירה סינית, שלא רציתי להשתתף בה, המשיך בזכייה שלא שמחתי בה בכלל. התגלגל לתוך נסיעה שלא התחשק לי לנסוע (מי בכלל חלם שאי פעם אסע להונגריה, אילולא אותה זכייה?) ונגמר בהרמת כוס לחיים. ולפי כל אמות המידה, הייתי חותמת עליו גם עשר שנים קודם לכן כאשר הייתי צעירה יותר ו…בררנית…

 

אם עד עכשיו אתם לא מספיק מפנימים שיש מישהו שדואג להכל מלמעלה, שהכל בהשגחה פרטית נפלאה, אז נתתי לכם דוגמא טובה מאוד, כי כשיגיע הרגע שלכם, הרגע לו אתם מצפים ונכספים, אז תדעו שהוא יגיע, לא דקה אחת קודם ולא דקה אחת לאחר מכן. לאלוקים יש את כל האפשרויות שבעולם לגרום לכם לקבל את מבוקשכם, פשוט צריך להתפלל אליו.