מכה ישירה בלב

 

 

העיניים הנדהמות של האחיות והרופאים ננעצו בילד בן השבע, ששכב על המיטה בחדר המיון והתפתל מייסורים. הוא הגיע באמבולנס לבדו לבית החולים. בדרך התקשרה המורה ומתוך יללת הסירנה הבנתי שהבן שלי מובהל לבית החולים.

 

"לא כלום, אין לך מה לפחד. לא קרה לו כלום. סתם הוא…" לא הצלחתי להבין את המשך המילים. עזבתי את העבודה ורצתי לבית החולים. בדרך הצלחתי לטלפן לבעלי.

 

"כן, אל תבהלי, מריבה בין ילדים. מה כבר יכול לקרות לו…" הוא היה עסוק גיא, ואני בהחלט יכולה לבין אותו. הוא עסוק בלנהל את המסעדה המשפחתית שלנו ששוכנת על חוף הים, וזה מעסיק אותו יום ולילה. לעומתו, עזבתי אני את העבודה ורצתי אל הילד. חשבתי שאם מדובר במריבה בין ילדים, אז אולי אראה מכה קטנה על הראש או ברגל או אני לא יודעת מה. אבל כשהגעתי וגיליתי ילד מתפתל על המיטה בפנים מעוותות מסבל, הבנתי שהמצב גרוע בהרבה.

 

הרופאים נדהמו לשמוע שהמכה האגרסיבי הוא ילד בן שבע בלבד, שחשקה נפשו להתעלל בבני. ממריבה שהיתה אמורה להסתיים בעלבון קל, ספג הילד חבטה עזה בבטן. צילום הבהיר כי מדובר בחבלה פנימית, הבטן דיממה. מצבו של הילד הדרדר למצב של סכנת חיים.

 

מסביב היו כולם בהיכון.

 

באותו זמן הייתי קרת רוח מאוד. התקשרתי לבעלי לדווח לו על המצב. הוא עזב הכל והגיע במהירות. למנהל ולמורה שטלפנו לא היו לי בשורות טובות במיוחד. הם היו חרדים מאוד ממה שקרה.

 

דרור שלנו הוכנס לחדר ניתוח. היה לו דימום פנימי בבטן והיו צריכים לתפור מספר איברים. זה ניתוח לא מסובך אבל בהחלט קשה ודורש זמן רב. למעשה, כל עוד דרור, בננו היחיד היה בתוך חדר הניתוח לא התפנינו לחשוב על כלום חוץ מאשר על הילד הסובל. הבאנו בשבילו את טובי הרופאים והבכירים שבהם. שילמנו כספים מהצד, מה לא עשינו כדי שהילד יקבל את הטיפול הטוב ביותר? הניתוח נמשך ואנחנו עסקנו בצד המעשי והטיפולי, וכמובן, בבכיות, ובלהרגיע את המשפחה ואת הורינו המודאגים.

 

אחרי חמש שעות יצאו הרופאים מחדר הניתוח. אני זוכרת עד היום את המנתח מוריד את הכפפות, משפשף את עיניו ואומר בנימה לא ברורה: "אמא, אם לא היית אומרת לי מי הרביץ לילד הזה, הייתי אומר לך שמדובר במחבל. בלתי יאומן שמדובר כאן בילד בן שבע".

 

גיא ואני שמענו את המילים הללו ובתוך הלב התפוצצנו, אבל כעת תפקידנו היה לדאוג לדרור. הניתוח עבר בסדר, הרופאים ‘גילו שמות’ בתוך הבטן של הילד. הוא דימם קשות והיה צריך לאחות את החתכים. התברר שהחבר של דרור, לא רק שבעט בו, אלא גם חבט בבטנו עם מקל ברזל. אולי כדי להוכיח את ניצחונו.

 

שלוש שעות אחרי הניתוח התעורר דרור. חיוור, מבוהל כולו, מתקשה לזכור מה באמת קרה לו.

 

רק אחרי היום הראשון הטראומתי בבית החולים הצלחנו להרגע ולהבין מה בדיוק קרה שם. מריבה נורמלית בין שני ילדים בכיתה ב’, בסך הכל בכיתה ב’. ניצחון של ילד אחד והפסד של ילד אחר. לא, הם לא רבים בקביעות, הם דווקא חברים. זו היתה התפרצות של רגע.

 

כששמעתי מי החבר שפגע בבני נדהמתי קשות. היה זה בנה של ידידה קרובה שלי. מדובר במשפחה שהאם הינה עורכת דין מוצלחת והאב מנהל מפעל, לילד אין כל סיבה להיות אלים. להיפך, תמיד דאגתי לטפח את הקשר בין דרור שלי לאמיר שלהם.

 

אני זוכרת שדרור בכה כאשר סיפר לי כיצד ספג את המכה. "לא עשיתי לו כלום, אמא, בסך הכל הצלחתי לקלוע גול. וזהו. וכבר הוא התנפל עלי. את אמרתי לי לשחק איתו, את אמרת שהוא ילד טוב".

 

יום לאחר מכן, בפתח החדר בבית החולים הגיעו אמיר ואמו לבקר את דרור. אמיר החזיק בידו משחק יוקרתי, משהו בסדר גודל של אלף שקל לפחות. רכב מיוחד שנוסע בעזרת שלט רחוק.

 

הם באו לבקש סליחה.

 

באותו רגע הרגשתי שאני מתפוצצת. עד כמה שהערכתי את יעל באר, עורכת הדין המוכשרת, לא חלמתי לרגע אחד שאני אמורה למחול לבן שלה ‘בזכות’ מתנה טיפשית. יעל ניגשה אלי, כולה מלאת ביטחון עצמי. "הבן שלי מתנצל על מה שקרה. הוא הביע נכונות להגיע ולבקש סליחה".

 

הביע נכונות?! זה מה שיש לה לומר על מה שהבן שלה עולל? זה מה שיש לה לומר לילד ששוכב מיוסר אחרי ניתוח קשה בגלל בעיטה מופרעת והתנהגות בלתי אנושית?

 

נעצתי בה עיניים קרות. "המתנה שלכם לא מעניינת את דרור", הסברתי לה, "ואתם לא רצויים כאן".

 

היא בלעה את רוקה לרגע. "אל תחשבי שהבן שלך הוא שה תמים, הוא הרגיז את אמיר שלי".

 

"רוגז, כעס ואפילו זעם איום לא אמור לגרום לבן שלך להתנפל כמו חיה על הבן שלי. הרי הבן שלי לא נגע בו. נכון?" קראתי לעומתה. היא הסתכלה עלי מרחוק, מבטה מצומצם, בז במקצת ואמרה לי: "אני לא מתכוונת לריב איתך. בוא, אמירי שלי, תשאיר את המתנה ונלך מכאן".

 

דרור לא השתתף בשיחה. הוא עקב מן המיטה אחרי הדו-שיח. התכוונתי להיות חזקה בשבילו. "אנחנו לא צריכים את המתנה שלכם, קחו אותה מכאן".

 

יעל באר התעלמה. היא הורתה לאמיר לבקש סליחה מדרור, השאירה את המתנה וביחד הם יצאו מן החדר. יצאתי אחריהם עם המתנה.

 

ואז זה קרה.

 

אמיר הסתכל עלי, חייך והוציא לשון. "יעל", אמרתי והצבעתי על אמיר. היא העיפה בו מבט, ואז כאילו, בבת אחת, אזל לה הצבע מהפנים. היא ניסתה למחות בעדו, אבל אמיר התחכם. "לא אכפת לי לקחת את המתנה אם אמא של דרור כל כך מבקשת שניקח אותה".

 

"לא, זה בשביל דרור. אתה לא מתבייש אמיר?!" יעל כמעט יצאה מכליה. היא נשארה מאופקת רק בגלל שעמדתי מולה. היא תפסה את אמיר, כמעט השליכה את המתנה ועזבה את המקום. מאותו יום לא נפגשנו שוב, יעל באר ואני.

 

המנהל והמורים הגיעו לבקר את בני, הם ניסו לדבר, להתנצל, להסביר, אני אמרתי שאין מה להתנצל. אם ילד בבית הספר מסוגל להתנהג בצורה כזו, או שיוציאו אותו או שאני לא שולחת את הילד שלי בחזרה לבית הספר.

 

שבועיים לאחר הניתוח יצא דרור שלנו מבית החולים. באותו זמן בעלי בירר על מקומות לימוד נוספים. הוא הגיע אלי בהצעה מרתקת. נפתח בית ספר סמוך לבית שלנו, בית ספר לבנים בלבד.

 

"חרדי?" שאלתי בתיעוב.

 

"דתי. מלמדים שם גם על דת", השיב.

 

לגיא לא היה זמן לטפל במריבות של בנו. הוא רצה חינוך טוב ושקט, הוא לא היה אנטי דתי, מה שאני כן הייתי. הייתי חשדנית נורא, אבל גיא אמר שכדאי לנסות, ולא נורא שדרור ידע קצת יותר על חגים ועל המורשת היהודית.

 

אז שלחנו אותו.

 

הוא היה אז בכיתה ב’ והשתלב יפה מאוד בחברה. לא הרגשתי שינוי אלא כעבור שנה וחצי. פתאום דרור ביקש מאביו ללכת איתו לבית הכנסת. ממני הוא ביקש להדליק נרות שבת. הסכמתי. הוא בן יחיד לנו, והיה לי חשוב לרצות אותו. לא ראינו בזה אלמנט דתי כמו שראינו בכך מעין השראה לבית שלנו. הדלקתי נרות.

 

דרור אמר לי ברצינות שאני יכולה להתפלל עליו שהוא יהיה ילד טוב יותר. אז התפללתי.

 

משהו נפתח לי בלב כשהתפללתי. משהו נפתח גם בליבו של גיא. פתאום, בלי להרגיש, כבר לא נסענו בשבת, כי הילד לומר בבית ספר דתי ואי אפשר לגרום לו קונפליקט, וכבר ערכנו סעודות שבת ואפילו התארחנו אצל חברים שהראו לנו מה בדיוק צריך לעשות. הכשרנו את המטבח, וככה, לאט לאט, התקדמנו – עד שבגיל שלוש עשרה היה ברור שהילד שלנו ילך אחרי הבר מצוה לישיבה.

 

זה היה מדהים אבל לאט לאט צמח לנו בחור ישיבה בבית. ובמקביל, הבית שלנו הפך לדתי ובהמשך התחזק יותר. בשלב מסוים אפילו עברנו דירה והתחלנו חיים ממש חדשים.

 

כשדרור נסע לישיבה נסע איתו גיא ביום הראשון, הוא חזר משם מרוגש כולו, כמעט לא יכל לדבר.

 

"את לעולם לא תאמיני מי החבר לחדר של דרור", אמר לי.

 

לא הצלחתי לנחש. זרקתי אלף ואחד שמות, אבל כשבעלי סיפר לי מיהו הבחור אני יכולה לומר שברגע הראשון חשכו עיני. "אמיר?! אמיר באר, הילד שפצע את הבן שלי אנושות?" התמרדתי. "מה הוא עושה שם? אני לא מוכנה שהוא יתקרב לבן שלי. צריך להזהיר את ההנהלה".

 

"למה את מבוהלת? אם אמיר נמצא שם, זה אומר שהוא די מתאים למקום, לא?"

 

"אתה רוצה לומר שיעל חזרה בתשובה?"

 

"כל המשפחה שלהם. אמיר ביקש שתצרי קשר עם אמא שלו", כך גיא, מסתיר חיוך קטן. כנראה שהוא ידע דברים שאני לא ידעתי.

 

לא אוכל לומר שהתקשרתי מיד, אבל אחרי שקצת נרגעתי הבנתי שאמיר לא יכול להזיק יותר לבן שלי. אחרי הכל, הם בחורים גדולים, מעודנים, באו במטרה ללמוד תורה ולא למטרות אחרות.

 

בערב יצרתי קשר עם יעל. נקבתי בשמי והיא שתקה במבוכה. אחר כך שאלה היכן אני גרה והבטיחה לבוא לבקר בהזדמנות. "אז כבר תביני הכל", אמרה.

 

קבענו להיפגש למחרת בשעה שמונה. ואכן, בשמונה ורבע נשמעה דפיקה על הדלת. ניגשתי לפתוח אותה וראיתי אישה זרה עומדת בפתח, ראשה מכוסה בכובע, עיניה צוחקות. לקח לי דקה להבין שמדובר ביעל.

 

היתה התרגשות והפתעה ואין ספק שהיה לנו קשה לעכל את השינוי שעברנו בחיים.

 

אחר כך התחילה יעל לספר את סיפור חייה. למעשה, כשאמיר הכה את בני, היא ובעלה היו בהליכי גירושין. מהר מאוד היא מצאה את עצמה אם חד-הורית. הבן שלה הוציא את תסכולו בדרכים מאוד "לא בריאות" כפי שהגדירה את התנהגותו הפרועה. "כאשר אמיר הרביץ לבנך, הזדעזעתי כשראיתי אותו מחייך מול המיטה של דרור. לא היה בו שמץ של חרטה. שאלתי את עצמי אם זה מה שאני רוצה לגדל. ילד פראי, חסר כל מצפון. החיוך הזה הרס אותי", הודתה בפני יעל. היא פנתה ליעוץ אבל זה לא עזר. בהמשך היא החליטה לשלוח אותו לחינוך הדתי. "שם הסבירו לו שמי ששולט על יצרו הוא החזק, לכן הוא השתנה" אמרה.

 

הדבר שהכי הדהים את שתינו היה העובדה כי דווקא המכה של אמיר, זו שהיתה נראית נוראה מכל, גרמה למהפך בחייהם של כל כך הרבה אנשים ומשפחות. וזה לא רק אנחנו, אלא גם הילדים, והילדים של הילדים, הנכדים והצאצאים הבאים. זו מסכת חיים שלמה.

 

בסופו של דבר סיכמה יעל את הדברים בצורה הטובה ביותר: "זו לא היתה מכה בבטן אלא מכה ישירה בלב. בזכות המכה הזו התרחשו כל כך הרבה דברים טובים, שאני לא יודעת איך אמיר היה נראה היום, חלילה, אם לא המכה הזו שהאירה את עיני". למרות שהבן שלי ספג את המכה אני הסכמתי איתה בכל מילה.

 

אמיר ודרור הקימו משפחות נהדרות. ילדיהם צועדים בעקבותיהם והולכים בדרכים ישרות.

 

וההתחלה? ובכן, אין ספק שהסיבה שהפנתה אותנו לחיי הנצח היתה מדהימה וניסית.

 

 

(מתוך "שעה טובה")